קורות חייה מעוררי ההשראה
של הרבנית ברכה קאפח

הרבנית ברכה קאפח נולדה בשנת תרפ"ב (1922) לאמה נעמי ולאביה יוסף צדוק בצנעא שבתימן. בגיל שמונה הצטרפה ברכה לבית המלאכה המשפחתי לצורפות ולמדה את האומנות. אביה נהג ללמד את בניו תורה בבית, ומשראה את סקרנותה החל ללמד גם אותה ביחד עם אחיה. זאת אף על פי שמעט מאוד אבות לימדו גם את בנותיהם. משפחתה של הרבנית הייתה ידועה במעשי הנתינה והחסד שלהם. אמה נעמי נהגה להכין אריזות מזון בביתה ולחלק אותן בימי שישי לנזקקים בעיר. מנהג זה למדה אמה מאביה שלה, סבה של הרבנית, שהיה מכין מזון וצדקה לנזקקים שהיו מגיעים ביום שישי אחר הצהריים לביתו.  

בשנת תרצ"ג (1933), בהיותה בת 11, נישאה לבן דודתה, מארי יוסף קאפח, בן ה־16, שהתייתם מאביו ומאִמו. מארי יוסף גדל אצל סבו מארי יחיא קאפח, שהיה החכם באשי, הרב הראשי לתימן ומייסד תנועת "דור דעה" או הדרדעים. על ראשו של החתן המיועד עמדה "גזרת היתומים", שעל פיה ילדים יהודים שנתייתמו מהוריהם היו מובאים אל השלטונות ונאלצים להמיר את דתם לאסלאם. אחת הדרכים להינצל מגזירה זו הייתה להינשא בגיל צעיר. משפחתה של הרבנית ברכה חששה להשיא אותה בגיל צעיר כל כך, אך הם הסכימו לחתן יוסף בשל הקרבה המשפחתית. הרבנית ברכה למדה רקמה והפכה לאומנית מומחית. בתימן ילדה הרבנית קאפח שלושה מילדיהם, דוד, נעמי ויחיא. 

בשנת תש"ג (1943) עלתה משפחת הוריה של הרבנית לארץ, והיא נשארה בצנעא עם בעלה וילדיה. געגועיה להוריה לא הרפו, והיא הצטערה מאד על המרחק מהם. מארי יוסף קאפח ראה את צערה, וכמה חודשים לאחר העלייה של משפחתה, החליט, למרות תפקידיו הרבים בקהילה, שגם הם יעלו לארץ ישראל. באחד מימי שישי, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו בני המשפחה למסע מהעיר צנעא, בירת תימן, לעיר עדן, שממנה יצאו אניות לארץ ישראל. המסע היה ארוך ומפרך, הם עברו בין כפרים שונים, בחלקם התקבלו בשמחה ובחלקם נאלצו לשלם "מס" כספי על מנת להמשיך בדרך. בדרך הקשה לעדן נפטרו סבתו של מארי יוסף קאפח ובנם הקטן יחיא. בי"ז במנחם אב תש"ג (18.08.1943) עלו על האנייה לארץ ישראל. וביום ראשון, כ"ח במנחם אב (29.08.1943), האנייה הגיעה ארצה. הם התיישבו ברחוב בן יהודה בתל אביב. מארי יוסף והרבנית ברכה התפרנסו מהמלאכות שלמדו בתימן. הוא עסק בצורפות והיא עסקה ברקמה. בתל אביב נולד בנם הרביעי אריה.   

בשנת תש"ו (1946) הרגישו בני הזוג בדידות בתל אביב, ומארי יוסף רצה ללמוד יותר תורה, ולכן עברה המשפחה לשכונת "נחלת אחים" בירושלים. הרבנית ברכה נרשמה ללימודי ערב, שבהם למדה קרוא וכתוב והרחבת ידיעות, ומארי יוסף החל את לימודיו בישיבת "מרכז הרב". הרבנית המשיכה לעסוק ברקמה ומכרה את היצירות שלה לחנויות שונות בעיר. במטרה להרחיב את העסק שלה למדה גם תפירה, כך שתוכל לתפור בעצמה את הבגדים שתרקום עליהם. הביקוש לבגדים שתפרה ועיצבה הלך וגדל, היא הקימה מפעל בביתה, הכשירה נשים מירושלים והסביבה, כל אחת עבדה בביתה, והפריטים נמכרו לחנויות ידועות בעיר. המפעל שהקימה העסיק בשנים שבהן פעל 55 נשים ומכר לבתי אופנה כמו "אריאלה" ו"משכית". בשנת תש"ך (1960) נסעה הרבנית ברכה לתערוכה בשווייץ, שבה הציגה בגדים תימניים שנתפרו במפעלה. 

     שלוש עשרה שנה לאחר הקמת המפעל שמעה הרבנית ברכה אישה קוראת לעזרה באחד הרחובות בשכונה. היא נכנסה לביתה ומצאה אישה שחיה בעוני וברעב. מאותו היום החלה הרבנית לטפל בה, לנקות, לכבס ולדאוג לה לאוכל, לבגדים ולכל מחסורה. העזרה לאישה זו הביאה לפניות רבות נוספות, עד שהגיעה לטפל בכשלושים קשישים. הפניות לעזרה הלכו וגדלו, ולפיכך פנתה הרבנית ברכה לעיריית ירושלים והקימה מערך מטפלות שסייעו לקשישים בעיר. פעילויות הצדקה וההתנדבות של הרבנית התרחבו, והיא החלה לסגור את מפעל התפירה. בתהליך הסגירה היא דאגה שלכל עובדת שמסיימת תהיה עבודה אחרת.  

באמצע שנות השישים יסדה הרבנית את ה"קמחא דפסחא", מפעל הצדקה הגדול והמפורסם שלה. במסגרתו חולקו בכל שנה אריזות מזון לנזקקים לקראת חג הפסח. מפעל חלוקה זה פעל מעל חמישים שנה, ובשיאו חולקו אריזות מזון לכששת אלפים משפחות. הרבנית קפאח הרחיבה את מעשי הצדקה שלה, דאגה לחלוקת מזון שוטפת לנזקקים שהגיעו לביתה גם בשאר ימות השנה והקימה קייטנה לילדים בשכונת נחלאות, שפעלה שנים רבות. במקביל למפעלי החסד, יסדה הרבנית בביתה שיעור פרשת שבוע שהעבירה במשך חמישים שנה, לצד ניהול של עשרים ושישה חוגים למבוגרים בשכונה. בשנת 1987 הקימה הרבנית ברכה קאפח את עמותת "סגולת נעמי", שאיחדה את כל מפעלי הרווחה שלה תחת קורת גג אחת.  

הרבנית ברכה קאפח זכתה בפרסים שונים על פועלה, ובהם: עיטור יקירת ירושלים, הדלקת משואת חג העצמאות בטקס המרכזי בהר הרצל ופרס ישראל על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. מתוך נימוקי השופטים לזכייתה בפרס ישראל: "ברכה קאפח מגלמת ערך נעלה של מסירות לסביבה ולקהילה ומעניקה אור ופתח של תקווה לאלפי אנשים קשי יום, קשישים וחולים, שהחיים לא האירו להם פנים… חיי הרבנית ברכה קאפח הם דוגמא נפלאה לאהבת האדם. היא אבן שואבת לנצרך ומעיין נובע של עזרה לזולת. ממוסד גמילות חסדים של איש אחד הפכה הרבנית למנהיגה של צבא מתנדבים גדול שהתגייס בהשראתה, מקיף אותו ונדבק בעשייתו בלהט השקט שמאפיין אותה."   

הרבנית ברכה הלכה לעולמה בכ"ג כסליו תשע"ד (26.11.2013) והיא בת 90, ונקברה בירושלים.