קורות חייה מעוררי ההשראה
של דוריס נמני

דוריס נמני לבית ג'יען נולדה בטריפולי בי"א באייר תרפ"א (19 במאי 1921) לאביה ויקטור חואת'ו ואמה רחל (אלו). היא הייתה אחת משבעה אחים ואחיות. אביה של רחל היה בעליו של מפעל לעיבוד עורות, והמשפחה הייתה אמידה.

בצעירותה הוסמכה דוריס כאחות. בשנת תרצ"ח (1938), בהיותה בת 17, הכיר לה אחיה את אחיו של חברו, סלומון נמני. סלומון חי וגדל בטריפולי, ומקור משפחתו היה במושבה הבריטית ג'יברלטר. דוריס נישאה לו, והזוג חי ברווחה כלכלית. עוזרת בית סייעה לה לנהל את מלאכות הבית. בבית דיברו ערבית ואיטלקית.

לוב הייתה אז תחת שלטונה של איטליה הפשיסטית, שבאותה השנה העבירה את חוקי הגזע נגד יהודים. בני משפחתו של סלומון, שהיו בעלי דרכון אנגלי, נרדפו בידי הפשיסטים. אביו ואחיו היגרו לתוניסיה כדי לשמור על ביטחונם. זמן קצר לאחר נישואיהם, הגיע חברו של סלומון להודיע לו שהיום מתוכנן מעצרו, ועליו לברוח כדי להינצל. באותו הלילה ברח סולומון לתוניסיה והצטרף לאביו ולאחיו. בחלוף כמה שבועות, לאחר שמצא בית בעיר הבירה תוניס, נסעה דוריס מאות קילומטרים באוטובוס והצטרפה אליו. היא הייתה אז בראשית הריונה הראשון.

המשפחה שהתה בתוניס עד שנת תש"ה (1945), סוף מלחמת העולם השנייה, אז חזרו לטריפולי. בתוניס נולדו שני בנים ובת, רינו, וילי ואדית. לאחר שובם לטריפולי נולדו לזוג בן ובת נוספים, נואמי (נעמי) ולילו (אליה). באותה התקופה, שיא המאבק לקראת הקמת מדינת ישראל, המצב בטריפולי היה מאתגר. הדבר פגע בעסקיו של סולומון. דוריס ניסתה להסתיר את המצב הכלכלי מהילדים ומחברי הקהילה, על מנת שכבודו של בעלה לא ייפגע, והשתדלה מאוד להעניק להם תחושת ביטחון. היה לה קשר קרוב מאוד עם אחיותיה, אולם גם מהן סירבה לקבל סיוע.

משנת התש"ח (1948) החלה דוריס להתנדב בג'וינט. היא עסקה בסיוע ליהודים שתכננו לעלות לארץ. רבים מיהודים אלו חיו בתנאים כלכליים קשים, והיה צורך לדאוג להם למזון ולציוד. דוריס וחברותיה פעלו רבות ובערוצים מגוונים על מנת לסייע לילדים. היא גם עמדה בקשר עם פעילי עלייה מישראל, וכשיצחק רפאל, אחד מהם, חלה בשהותו בטריפולי, דאגה לספק לו אוכל כשר, מעשה ידיה.

בשנת תשי"ב (דצמבר 1951) קיבלה לוב עצמאות מלאה מאיטליה. אחיה ואמה של דוריס עלו לארץ לאחר שנערכו פוגרומים ביהודי העיר בעקבות הקמת מדינת ישראל. ביטחונם של יהודי לוב התערער. אחיותיה הנשואות של דוריס נותרו בטריפולי. סלומון נסע לבחון את המצב בארץ והתרשם שתנאי המגורים והחינוך בה אינם טובים, ולכן החליטו בני הזוג לחכות לשיפור המצב בטרם יעלו. המשפחה נותרה בטריפולי, ומצבה הכלכלי השתפר באותן השנים. בהמשך שנת תשי"ב (1952) נאסרה על היהודים העלייה למדינת ישראל. הדבר הביא לסגירת המערך שהתנדבה בו דוריס. לאור זאת, היא החלה להתנדב בבית הספר "אליאנס: כל ישראל חברים" שנקרא בפי הקהילה "אליאנס פרנסז", שבו שימשה עובדת סוציאלית, אחות ומורה, וכן הייתה אחראית על מגוון תחומים. את ילדיה הקטנים לקחה עמה למוסד. היא כונתה "מאדאם דוריס" לאות כבוד, והייתה אהובה מאוד על התלמידים. בינה ובין מנהלת בית הספר, הגברת רובינא אברבנאל, נוצר קשר הדוק.

בשנת תשט"ו (1955) נפטר סלומון במפתיע. דוריס נותרה אלמנה בת 34, אם לחמישה ילדים קטנים. כל נכסיו של סלומון הוקפאו למשך תקופה ארוכה, ומצבה הכלכלי של המשפחה הורע שוב. על מנת להגן על ילדיה מחוויית המחסור השתמשה דוריס בדרכים יצירתיות, כמו שימוש חוזר במוצרים והכנת כלים בבית. בזכות יצירתיותה ותושייתה הילדים כמעט שלא חשו במחסור.

דוריס הקפידה שבכל שבת יפקדו ילדיה את בית הכנסת, אף שלא היה אבא לצדם, והמשיכה לשמור על הנחלת המסורות במשפחה. חרף המצב הכלכלי הקשה הקפידה מאוד על לימודיהם של הילדים ועודדה אותם להצטיין. כל ילדיה של דוריס, בדרבונה ובעידודה, למדו לימודים גבוהים באירופה בחלוף השנים. שלושה מהם היו לרואי חשבון, ואחד להנדסאי מחשבים. לבן אחר, שהתקשה בלימודיו, התעקשה וסייעה עד שמצא את מסלול הלימודים המתאים לו.

כדי לסייע בפרנסת הבית, החל רינו, בנה הבכור, לעבוד בחנות שהייתה בבעלותו של אביו, במקביל ללימודיו. באליאנס פרנסז הפכה דוריס ממתנדבת לעובדת – דבר שסייע גם הוא להכנסת המשפחה והביא להטבה כלכלית.

בשנת תשכ"ב (1962) נסגר בית הספר "אליאנס: פרנסז". דוריס הצטרפה להתנדבות בארגון שסייע בליווי כלות ובארגון הנשים של טריפולי, שהובילו רחל רבה ורג'ינה מימון, דמויות בולטות בקהילת עולי לוב. היא הייתה ידועה בקהילה ככתובת לסיוע ולעזרה.

בשנות השישים חיו דוריס ומשפחתה לסירוגין במילאנו, שבה הייתה קהילה גדולה של יהודים יוצאי לוב, ובטריפולי – סגנון חיים שהיה מקובל בקרב יהודי לוב האמידים. בתה אדית נישאה וקבעה את חייה במילאנו שבאיטליה.

בסוף שנת תשכ"ט (ספטמבר 1969) ביצע מועמר קדאפי הפיכה צבאית בלוב. דוריס, ששהתה אז באיטליה, הבינה שאין טעם שתשוב עוד למדינה. ארבעה מילדיה נותרו בלוב כדי לנהל את החנות המשפחתית. שניים מתוכם הצליחו לחזור לאיטליה, אולם בניה הגדולים – וילי ורינו, שעסקו בניהול החנות, נעצרו יחד עם צעירים יהודים רבים ועונו קשות. מצבם לא היה יציב, הם איבדו הרבה מרכושם ואת החנות ונעצרו תכופות. גם קשרים שניהלו עם יהודים שנחשדו בפעילות ציונית לא הקלו על מצבם במקום. כעבור כמה חודשים התאחדה כל המשפחה במילאנו.

בשנת תש"ל (1970) עבר וילי לישראל. אדית ומשפחתה עברו לגור ברומא, ובעקבותיהם עברו גם דוריס וילדיה ממילאנו לעיר הבירה. באותה התקופה, ובמיוחד לאחר מרד הסטודנטים בצרפת ב־1968, שררו במוסדות האקדמיה באירופה רוחות של מתירנות ומרקסיזם. בשל כך, החליטה דוריס, בעצת בנה רינו ומתוך חשש לזהותם היהודית של ילדיה, ששניים מהם למדו באוניברסיטת רומא, לעלות לישראל.

בשנת תשל"ד (1973–1974), לאחר מלחמת יום כיפור, עלתה דוריס ארצה והתיישבה ברמת גן, יחד עם רינו, נעמי ולילו, שחיו עמה עד לנישואיהם. דוריס, שלא ידעה עברית, הלכה לאולפן ולמדה בו את השפה בהיותה בת מעל חמישים. באולפן הכירה חברות וחברים רבים, בגילים שונים. בארץ המשיכה את התנדבותה בארגון הנשים יוצאות לוב, בגיוס תרומות ובמעשי חסד. היא הייתה קשובה ופעלתנית, וידיה היו מלאות עשייה.

אחרי שנישאו ילדיה ועזבו את הקן, המשיכה דוריס לחיות בגפה וניהלה את חייה בעצמאות ועשיה רבה. היא המשיכה להיות מעורבת בחיי ילדיה ונכדיה דרך עזרה בהחלטות משמעותיות והתעניינות בחיי היום־יום. דוריס נהגה לארח את צאצאיה לארוחות שבת וחג, לטפל בנכדיה באהבה, לתפור תחפושות, למחזר וליצור דברים חדשים מישנים ולבטא את היצירתיות המיוחדת שאפיינה אותה בצעירותה.

בכל השנים ניהלה קשר קרוב גם עם אחיותיה וצאצאיהן. חוש ההומור שלה היה לשם דבר בקרב מכיריה. היא נהגה לטייל ברחבי הארץ. עם חברה שעלתה מרומא נהגה לנסוע לקבר ר' שמעון בר יוחאי במירון.

דוריס נפטרה בערב הושענה רבה תשע"ב (2011), בהיותה בת 90.