דונה ויזגן לבית אסולין נולדה להוריה, אסתר ודוד, בסביבות שנת תרפ"ג (1923), במרקש שבמרוקו. אחת משבעה ילדים. אביה, חכם דוד אסולין, היה רב קהילה, מוהל, שוחט ובודק ואב-בית-דין במרקש. הוא שימש גם כרב בעיירה שישאווא, לא הרחק, אך אמה העדיפה שלא לעבור לשם ונשארה עם הילדים במרקש בעוד האב שב הביתה אחת לכמה שבועות ובחגים. אסתר אסולין נחשבה לצדקת ועסקה רבות בנתינה. שני ההורים היו אנשים מוערכים ובולטים בקהילה.
דונה לא למדה במסגרת חינוכית, אבל אביה לימד אותה לקרוא ולהתפלל מהסידור. כשהייתה בת 11, נסעה עימו לברית מילה בשישאווא, ואחד מבני המשפחה בעלת השמחה, יעקב ויזגן, ביקש את ידה. דונה הסתייגה ממנו בתחילה שכן לא היה בן תורה, אולם אחיה שכנע אותה. כמה שנים אחר-כך, בהיותה כבת 13 או 14, נעתרה. דונה ויעקב נישאו בשנת תרצ"ו (1936). "עוד שיחקתי בחבל, מה לי ולחתונה", אמרה על נישואיה.
ביחד עם הוריה, עברו דונה ויעקב לספרד. לאחר כשנתיים שבו למרוקו, תחילה לקזבלנקה ומשם בחזרה למרקש. דונה ילדה תשעה ילדים, שמונה מתוכם נולדו במרוקו. היא הקפידה על חינוכם. כולם, הבנים והבנות, נשלחו לבית-הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים' במרקש.
בבית המשפחה שרר שפע רב. ליעקב הייתה חנות בדים גדולה והוא הצליח בעסקיו מאוד. הוא נהג לשלוח הביתה ארגזים של בשר, ארגזי ירקות ופירות, שקדים ואגוזים. דונה היטיבה לבשל ולאפות. היא נהגה לבשל מכל טוב ולחלק בנדיבות לאחרים.
אליס, בתם הגדולה של דונה ויעקב, עלתה לישראל בגיל צעיר דרך עליית הנוער והתגוררה בקיבוץ בצפון. גם בתם מרים עלתה לבד. דונה ויעקב החליטו לעלות לישראל אף הם, עם כל המשפחה. הם ניסו להסתיר את התוכנית מעיני השכנים המוסלמים, אך אלו חשדו בהם. פעמיים קבעו עם מבריחים שיגיעו לאסוף אותם בלילה, אך לאחר שיצאו, חזרו כלעומת שבאו בשל התראות על הלשנה. רק בניסיון השלישי, בשנת תשט"ז (1956), הצליחה משפחת ויזגן לברוח ממרוקו לישראל. כדי לעלות בסתר, נאלצה המשפחה להשאיר מאחוריה את הבתים והחנויות ולקחת רק מעט מהכסף הרב.
כשדונה ויעקב הגיעו עם הילדים לישראל, הם שוכנו במעברת הר-טוב ובהמשך בעיירת העולים בית-שמש. בישראל, דונה ילדה את דוד, ילדם התשיעי והאחרון. יעקב עבד ביערות הקרן הקיימת. אם בעבר היה יעקב איש עסקים עשיר, כעת שתל ועישב. השינוי היה קשה לו מאוד והשפיע על התנהלותו בבית.
דונה קיבלה את השינוי ביתר קלות. היא הקפידה להוביל את המשפחה בשמחה ובאופטימיות, להעניק לילדים תחושת שפע ולהמשיך בנתינה. את האוכל בישלה בסירי ענק, ועוד קודם שהמשפחה הייתה יושבת לאכול, נהגה לשלוח מתבשיליה לשכנות ולמשפחות שלא היה להן די. היא אהבה גם לארח חברות בשעת הצהרים ולבשל בעבורן. שמה של דונה כמבשלת וכאופה מעולה החל להתפשט בסביבה, ואנשים פנו אליה כדי שתבשל בעבורם לשמחות ואירועים.
כך החלה דונה לעבוד בעצמה. קייטרינג של אישה אחת. לעתים, הוזמנה כדי לבשל לאירועים באחד מהמושבים שבהרי ירושלים ובאזור בית-שמש, ונסעה לכמה ימים. היא הייתה מקבלת חדר קטן עם מטבח ומכינה את כל האוכל: תבשילים, מאפים, סלטים. לאחר האירוע, הייתה שבה הביתה וקונה בכסף שהרוויחה את הדברים שילדיה נזקקו להם. אם גילתה דונה שהמשפחות שבעבורן בישלה היו במצוקה, שהאם חולה או שאחד מההורים נפטר, היא סירבה לקבל תשלום. היא אפתה גם לשמחות, ביחד עם בנותיה. לפעמים הן אפו כל הלילה, כאשר באו המזמינים לאסוף ממנה את דברי המאפה, דונה הקפידה שלא לנקוב במחיר ולהשאיר להם את ההחלטה על גובה התשלום.
דונה הייתה לדמות אהובה ומוכרת מאוד בקהילה. היא הגישה עזרה לכול ונודעה כאשת חסד ונתינה. בחנוכה, הכינה ספינג' לילדי הגנים שבשכונה כדי לשמחם אף כאשר ילדיה בגרו וכבר לא יהיו בגנים. היא הייתה מוכשרת מאוד במלאכות כפיים שונות, ובין היתר, היטיבה לרקום. היא לקחה על עצמה גם מלאכות רקמה גדולות ומורכבות, ונהגה לרקום פרוכות וכיסויים לספרי תורה, לתפילין ולטליתות, ולנדב אותם לבתי-כנסת.
גם בתנאים הקשים יותר בארץ, דונה ויעקב דאגו שלא יחסר לילדיהם דבר. נוסף על כך, נהגו לקחת את הילדים לטיולים, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. דונה הקפידה לתת שווה בשווה לכל תשעת ילדיה, ולהימנע מאיפה ואיפה. כאשר קנתה להם מתנות, הקפידה לקנות לכולם.
דונה מעולם לא רכשה שליטה מלאה בשפה העברית, עם זאת, היא הייתה בקיאה במתרחש בעולם, מעורבת ומעודכנת. במלחמת ששת הימים היו הבנים מגויסים לצבא, ודונה דאגה מאוד לאורך ימי הלחימה. בתום המלחמה, בהודיה ובשמחה על הניצחון, אפתה דונה עם בנותיה לחמניות רבות ונסעה עימן ללטרון כדי לחלק אוכל לחיילים ששבו מהקרבות בירושלים.
לדונה היו נכדים רבים והיא שהתה איתם רבות. בשבתות היה כל השבט המשפחתי נאסף לביתה, והיא הקפידה שאף נכד לא יצא בידיים ריקות – תמיד נתנה משהו, אם בקבוק שמן ואם סוכריות. בשנת תשל"ט (1979), לאחר שכמה מילדיהם עברו לגור באשדוד, עברו גם דונה ויעקב לאשדוד כדי להיות בקרבתם.
דונה ויזגן נפטרה בשנת תשמ"ז (1987), בגיל 64, ונטמנה בבית העלמין באשדוד.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
