"אימא הייתה מורת דרך ביחסי אנוש, בגמישות עם החיים ובאמונה שלמה שהכול לטובה ולברכה."
שרה, בתהּ
"סבתא היא דוגמה לנתינה בלי לרצות תמורה. אני תמיד חושבת עליה, ולא נותנת לאף תודה או שבח לנפח לי את האגו."
בת חן כהן, נכדתה
"בערב שבת הגיע תושב ערבי והזעיק את אימא ללידה מסובכת של אשתו. אימא חזרה בלילה ברגל, למרות הסכנה, כדי שלא לחלל שבת. למרות אישור הרב, היא הרגישה צורך לצום ביום המחרת."
בנותיהּ
סברסה גרה במושב ליד חמותה וסעדה אותה במסירות. כשחמותה התאשפזה קראו לסברסה, שעליה חמותה סמכה בכל מאודה. "רק היא תטפל בי", אמרה.
יהודית, בתהּ
"כשלא הצליחה לעזור למישהו למרות רצונה ומאמציה נהגה לאמר: "חוואג' ראבי" (יכולות שיש רק לקב"ה)."
יהודית, בתהּ
"מסבתא למדתי אמונת צדיקים, להדליק בכל ערב שבת נר לצדיקים. אם סבתא האמינה בכוח שלהם, מי אני שאפקפק?!"
בת חן כהן, נכדתהּ
"כשסבתא נפטרה לא ספדו לה. כך מנהג המקום. אבל מכל עבר שמעתי אנשים מדברים כמה הייתה צדיקה."
בת חן כהן, נכדתהּ
"בכל קושי בחיים סבתא הייתה מרגיעה אותי, מזכירה לי שהמציאות מושגחת. "ה' גדול ועוזר", אמרה תמיד בחיוך, "א־לוהים ירים את מזלך"."
בת חן כהן, נכדתהּ
"כשאימא שמעה בארץ סיפורי שואה, היא נדהמה לגלות כי לעומת העזרה שהיא קיבלה משכניה, בני אומות אחרות סייעו לנאצים באכזריות. היא התאבלה על כך מאוד."
שרה, בתהּ
"אחרי פטירתה, הדפסנו ספרוני תהלים לפי אותיות שמה עם תמונה שלה על גבי הכריכה. בסיום העבודה בית הדפוס סירב לקבל תשלום. "לפי התמונה רואים שהיתה צדיקה. אני רוצה לעשות את זה בשבילה על חשבוני", אמר לי בעל בית הדפוס."
אפרים כהן, נכדהּּ
"דברים שנהגה לאמר: "דניה ת'ע רבה" (העולם שייך לבורא עולם), "הדה מא ייחב רבה" (זה מה שבורא עולם רוצה), "הקווא דניה והקווא אלעולם" (זה העולם שלו וזה הכול שלו)."
שרה, בתהּ
"אימא הייתה שרה שירי געגוע לארץ ישראל. בתוניסיה היא נהגה לומר לנו: "פה זה לא המקום שלנו, ארץ היא מקומנו". את ישראל כינו 'ארץ' ללא פירוט נוסף, והכוונה הייתה ברורה לכולם."
יהודית, בתהּ
"כשהובלה לניתוח לכריתת הרגל, היא אחזה לי את היד וביקשה שאוודא שלא מורידים את כיסוי הראש שלה. מצוות הצניעות וכיסוי הראש היו יקרות לה מאוד."
בת חן כהן, נכדתהּ
