רגעים של עשייה וחוסן
בחיי הרבנית אסתר מלמד

השורשים האלו עקשנים, אבל אסתר עקשנית עוד יותר. אחרי שעתיים של עבודה מאומצת בגינה הגדולה, היא נכנסת הביתה מסופקת, בידיה צרור עלים ירוקים גדול וריחני.  

"תראה איזה יופי", היא אומרת לבעלה. מולא רחמים הכהן מרים את עיניו מן הספר ומהנהן. הוא מתרגש מכתב-היד שקיבל לאחרונה משליח ארץ-ישראלי הרבה יותר מאשר מצרור הירק, אבל הוא יודע שאשתו אוהבת את עבודת הגינון והוא משתדל לשמוח איתה.  

אסתר ניגשת לכד המים הגדול כדי לשטוף את ידיה המלוכלכות מאדמה ומולא רחמים שב לספרו. 

גם הגינה וגם התורה מצריכות עמל והתמדה כדי להוציא פירות, אסתר מהרהרת, גאה בשקידתו של בעלה בתורה. היא נזכרת כיצד ביקשה ממנו להתמיד בלימודו כשלא נמצאה להם די פרנסה והם חיו בעוני. תורתו היא גם תורתה. 

לפתע מרים רחמים שוב את ראשו מהגמרא, "אדמת ארץ-ישראל תמתק לך אפילו יותר, אסתר", הוא אומר לה.  

"בעזרת ה', שאזכה", היא עונה לו. 

למען האמת, בכל פעם שהיא עובדת בגינה היא מתפללת, אבל משהו אחר יושב על לבהּ. היא מביטה בפירות העץ הנפלאים ומצטערת על פירות בטנה שנפלו. שנה אחר שנה האדמה מצמיחה גידולים רעננים, "יהי רצון שגם אני אצליח להרות בכזו קלות, ללדת בשלום, ולגדל את ילדיי עד בגרות בבריאות", היא ממלמלת בעת שהיא מצליחה לעזור לאחד מהצמחים בגינה לגדול למרות החרקים שהחלו לנגוס בו. 

מאז שילדה את חנה, בתה הגדולה הנשואה כבר, הרתה פעמים רבות, אך רק שניים מההריונות האלו הסתיימו בתינוקות שגדלו לילדים בריאים, תודה לאל. עזרא ציון וחיה מתרוצצים עכשיו לצידה, והשאר… אדמת ביטנה לא הספיקה להם כנראה.  

מולא רחמים מחריש ואסתר מוטרדת לפתע. חנה ובעלה מתכננים כבר חודשים רבים את נסיעתם לארץ-ישראל ולאחרונה העלה את האפשרות שייסע עימם. האם בשל כך דיבר על אדמת ארץ-ישראל עכשיו? 

"בקרוב?" היא שואלת בחשש.  

"הלילה", עונה בעלה ואינו מרים את ראשו מהגמרא. 

כאב עז מפלח את ליבה של אסתר. גם בתה הגדולה והאהובה וגם רחמים עומדים לצאת לנסיעה קשה וארוכה והיא תישאר כאן, בפרס.  

כשהודיע מולא רחמים בבית-הספר 'אליאנס: כל ישראל חברים', שבו שימש מורה למקצועות הקודש, על תוכניתו, סירב המנהל לקבל את התפטרותו. גם ראשי הקהילה היהודית בשיראז, עירם, התנגדו בתוקף לעזיבתו. עד לרגע זה קיוותה אסתר שההתנגדות תשאיר את מולא רחמים בבית, אך עכשיו היא מבינה שזו רק חיזקה את החלטתו.  

אסתר ממהרת אל ילדיה הקטנים, ללטף ולחבק אותם.  

"עזרא ציון, ג'וני, צא לגינה לקטוף לי גישנז, פטרוזיליה, אכין חורשט סבזי. יש לנו חגיגה היום", היא לוחשת. 

"איזה חג יש היום?"  

הוא כבר בן שלוש, מכיר את חגי ישראל ולא שמע על חג כלשהו היום, אבל אמו מחייכת ולא עונה. בפעם הראשונה היא מרגישה את הדמעות חונקות את גרונה. 

לארוחת הערב מגיעים גם חנה ושאול, להיפרד. הילדים מרוגשים, מסיבה קטנה כך סתם באמצע השבוע. אפילו הדמעות של אמם ואחותם הגדולה לא מפריעות לשמחתם. 

אסתר נפרדת בחיבוק חזק מבתה, "חודו נגרד, ישמרך הא-לוהים", היא לוחשת על אזנה, "ותשמרו על אבא. את יודעת שהוא חולה הרבה, תדאגי לו", היא דוחפת בידה כמה גבישי סוכר ומוסיפה, "שתמתק לכם הדרך". 

בלילה אסתר עוזרת לבעלה לארוז את הדברים האחרונים. מולא רחמים עסוק בעיטוף ספר התורה היקר לו.  

"מה אמרו בבית-הספר?" אסתר שואלת בחשש.  

"אמרתי להם שלא אהיה כמה ימים. את משכורת החודש הזה יעבירו לידייך בימים הקרובים".  

"ואחר-כך?"  

"כסף השארתי לך, אסתר. מזה אינך צריכה לדאוג", ומולא רחמים מראה לה את מקומו של הכסף מתחת למזרן שלו, "אבל אני מצטער, ביבימא. יכול להיות שיהיה קצת קשה עם האנשים. ודאי יכעסו כשיגלו". 

אסתר שותקת ואחר-כך מצביעה על הגמרא שעדיין על השולחן.  

"מה עם זה?"  

"אני לא יכול לקחת איתי את הספרים", מולא רחמים מלטף בידו את הדפים הצהובים, "כשאמצא שם מקום ראוי למשפחתנו, בעזרת הא-ל הטוב, את והילדים תבואו אחריי לציון. אז כבר תביאי איתך את הספרים הקדושים".  

"אמן", היא עונה לו, בטנה מתהפכת מדאגה ומהתרגשות. מולא רחמים מתקרב לילדים הישנים בשלווה ואסתר רואה אותו מברך אותם בברכת כהנים.  

בדלת, מולא רחמים נעצר, "יהיה קשה, אבל את חזקה. אכתוב לאביך מכתבים מירושלים".  

והוא מניח את ידו על ראשה, כמו מברך גם אותה, "חודו נגרד".  

"חודו א'אָפס, א-לוהים איתך", היא עונה לו ומתאמצת לחייך. מולא רחמים יוצא. ידה של אסתר נשארת על מזוזת הבית ומבטה מלווה אותו דקות ארוכות. 

הימים נוקפים. לפני חג הפסח אסתר הולכת לשוק, עם ילדיה. עדיין לא הגיע מכתב מבעלה. כמה קיוותה למכתב לפני החג.  

היא מגיעה לדוכן של מוכר התבלינים שתמיד נהג לתת גביש קטן של סוכר לילדיה. הוא טינו אומר להם אפילו שלום. אסתר נאנחת וממשיכה בדרכה, אבל בעיניהם של הילדים נקוות דמעות. עזרא ציון מסרב לזוז מהמקום והיא נאלצת לגרור אותו עימה, משתדלת שלא לפגוש בעיניהם של הכועסים ולא בעיניהם של המרחמים. 

"זנמולא", היא שומעת מישהו מאחוריה קורא לה בכינוי שכבר לא שמעה חודשים, "זנמולא", כלומר אשת הרב, אשת המלמד. היא מסתובבת ורואה את אמו של אחד התלמידים של בעלה, התלמיד המבריק ביותר שלו. היא מחייכת אך פניה של האם כעוסות, "איפה מולא רחמים? חשבנו שיחזור ובמקום זה ברח לארץ-ישראל". 

העוברים והשבים נועצים מבטים. האישה נפנית ממנה בכעס ואסתר מחליטה שלא תלך יותר לשוק, ויהי מה. רגליה נושאות אותה לבית הוריה. היא מקווה ששם יעטפו את ילדיה הקטנים באהבה וממתקים. והיא, גם היא צריכה קצת נחמה.  

היא נכנסת בשקט. במבט אחד אמה מבינה הכול ולוקחת את הילדים למטבח. אסתר מתיישבת ליד השולחן. 

"מה קרה, ביבימא? את נראית כאילו פגשת שד לא עלינו", שואלת אחותה תוך שהיא מוזגת לשתיהן תה. 

"לא שד. רק אישה כועסת מאוד", עונה לה אסתר ומספרת על מה שקרה בשוק. 

"את תחזיקי מעמד. אנחנו נעזור לך. אל תדאגי. כמה זמן הם ימשיכו לכעוס? שבועיים? חודשיים? מישהו יחליף אותו בעבודתו והם יירגעו או, לא עלינו, יגיעו צרות חדשות וישכיחו מהם שעזב ככה". 

"עזב", מפטירה אסתר, בבוז.  

"ומה? עזב אסתר, עזב. מתי תביני?" 

"הוא לא עזב כלום. להפך, הוא חזר הביתה. לבית של כל העם שלנו". 

"הוא עזב את הקהילה. עזב את התלמידים. חלק אפילו שמעתי אומרים עזב את אשתו, מסכנה".  

הפעם אסתר מרימה את קולה, "אשתו לא מסכנה! אשתו גאה בו ותצטרף אליו כשיסתדר בארץ הקודש", ובקול שקט יותר היא מוסיפה: "בעזרת ה׳ ". 

אחרי שתיקה קלה אסתר מוסיפה, "כדאי שכולם יבינו שגם בדרך הזאת הוא מולא, מורה, מורה להם את הדרך האמיתית". 

אחותה מביטה בה ומניחה את ידה על ידה של אסתר, "תהיי בריאה אחותי, האמונה שלך גדולה. אני מקווה שמשמים יסדרו את הדברים טוב כמו שהם נשמעים בפיך". 

למחרת, אסתר לוקחת את הסלים ויוצאת אל השוק, לבדה.  

"חג שמח, לשנה הבאה בירושלים הבנויה", היא אומרת בקול רם לכל מי שהיא מכירה. להפתעתה, אנשים נענים לה בחיוך.  

בערב, אביה בא לבקר אותה. הוא מחייך חיוך רחב, הגיע מכתב מבעלה. 

"בעוונותיי, הנסיעה הייתה קשה יותר משיכול היה אדם לשער בדעתו", כתב מולא רחמים, "אבל לאחר תלאות רבות הגענו ואף מצאנו מקום לדור בו. לאחר החג, ברצות ה', אתחיל לפעול ולחפש מקום לך ולילדינו". 

 

*** 

את פסח של השנה הבאה אסתר חוגגת בירושלים. כמה חודשים עברו מאז הגיעה, עם שני הקטנים, אחד על כל זרוע. כל חייה אמרה, "בשנה הבאה בירושלים", והנה, הערב יסבו לדורותיהם, עם הוריה וילדיה, בשולחן הארוך שבחצר. גם אורחים יש, תלמידים לשעבר של בעלה שעלו בעקבותיו לירושלים. 

כשהיא עורכת את השולחן, מולא רחמים עומד לידה ומסדר את קערת הסדר, "כרפס שגדל באדמת ישראל", הוא אומר בהתרגשות. 

"כן", היא עונה ומניחה את הבצלים הירוקים הארוכים שאיתם יכו זה בראשו של זו בעוד שעות אחדות, כמנהג יהודי פרס, "והנה הבצל שגידלתי באדמת ציון". 

ואכן, אסתר מגדלת שוב ירקות ותבלינים, והפעם בארץ-ישראל. אבל צרות הן סמטאותיה של שכונת נחלת ציון, ואת הירקות היא מגדלת על גג הבית, במעין מרפסת צרה. ולפעמים-לפעמים, כשבנותיה יושבות לצדה בעודה טווה, אסתר לוחשת לבנותיה, "אם יש דבר אחד שאני מתגעגעת אליו בפרס, זו הגינה שלי". והפלך שבידיה ממשיך במרוצתו, מפיק משפעת הצמר שלצידה חוט בהיר, ממוקד.  

"הגיע הזמן להדליק נרות, ביבימא", אומר מולא רחמים ואסתר חוזרת לכאן, ערב לילה הסדר בירושלים.