אנחנו מתקרבות לדלת הכניסה על קצות האצבעות, רותי ואני, אבל רותי מאבדת את שיווי-המשקל וכמעט מועדת בחדר המדרגות. אני מושיטה יד ועוזרת לה להתייצב. סבתא שומעת אותנו ופותחת את הדלת. רותי מסתכלת עליי, נבוכה מעט. אבל האמת היא שסבתא הייתה שומעת בכל מקרה. יש לה שמיעה טובה כל-כך.
סבתא מסתכלת עליי במבט רציני.
"נערות בגילכן לא צריכות להסתובב בחוץ בשעה כזו", היא אומרת לי במרוקאית.
לכי תסבירי שלא היינו במסיבה, שלא יצאנו עם בנים, רק נשארנו אצל חברה כדי ללמוד לבגרות. הבית שלנו הוא בית חי, מלא דיבורים, צחוק ותנועה. ילדים, חברים ורעש. אני אוהבת את הבית וגם החברות שלי אוהבות לבוא אליי, אבל להתרכז כאן קשה יותר.
רותי באה לישון אצלי הלילה כי הבית שלה רחוק בהרבה מבית-הספר והנסיעה קשה לה. היא לא יציבה ונופלת כל הזמן. יש לה גם כאבי תופת. אבל למרות הכול היא לא מפסידה אפילו יום אחד של לימודים כי היא רוצה ללמוד משפטים. אני מתכננת ללמוד רפואת שיניים כמו הדודים ובני-הדודים שלי בצרפת, כולם רופאי שיניים. אנחנו לומדות כל יום כל היום כדי להצליח להוציא ציונים טובים במבחני הבגרות.
ובכל זאת, סבתא כועסת שהגענו מאוחר. אם אמא היתה ערה, היא הייתה מחייכת אל סבתא ואומרת שככה זה כאן בארץ. אני מנסה להסביר לסבתא בעצמי שלמדנו למבחן, אבל היא לא משתכנעת. כשבאות אליי חברות, אני משתדלת להרחיק אותן מסבתא. אבל היא, מצדה, דווקא שמחה להכיר את החברות שלי, לדבר איתן, לפעמים אפילו לרמוז בחצי משפט שבקרוב יגיע הזמן להתחתן. אותה חיתנו צעירה וזה נראה לה טבעי, אבל החברות שלי מסמיקות כשהיא מדברת על חתונה, ואני מנסה לסגת אחורה אל החדר.
אפילו כשהן לא פוגשות את סבתא, כמעט כל חברה שואלת משהו. אי-אפשר שלא להבחין בריח המסתורי שעולה מהחדר שלה. כששואלים אותי מה זה הריח הזה, אני עונה בצחוק שזה הריח של הרי האטלס.
"נערות בגילכן לא אמורות…" סבתא מתחילה שוב, ואני מדביקה לה נשיקה על הלחי, נשיקה מצלצלת. זה תמיד עובד. אנחנו נכנסות לחדר שלי מהר ככל שרותי מסוגלת והיא מדדה אל המיטה, מתיישבת בכאב ומסירה את הגרב.
"סליחה", היא מתנצלת. הרגל נפוחה ואדומה.
"רותי, סליחה. סבתא שלי, את יודעת…"
אבל רותי עסוקה ברגל שלה.
"אני יכולה להביא לך משהו? יש איך לעזור?" אני שואלת.
רותי מעווה את פניה, "לעזור? אולי יש לך במשפחה איזה רופא מסוג שעוד לא פגשתי?"
אני יודעת שהיא הלכה להרבה רופאים ואף אחד לא הצליח לסייע. הם אפילו לא יודעים בדיוק מה הסיבה לכאב ולחוסר היציבות. לפני כל מומחה חדש שהיא פוגשת, רותי מקווה, ואז שוב מתאכזבת.
"יש לנו רק רופאי שיניים, במשפחה את יודעת".
רותי מעסה את הרגל ומרחרחת תוך כדי. גם הערב עולה ריח נעים מהחדר של סבתא שלי.
"זהבה, מה זה הריח המדהים הזה?" היא שואלת, "יש לכם מפעל לבושם?"
"זה הריח של הרי האטלס", אני עונה לה, כרגיל.
אני לא יודעת מה רותי תחשוב על התרופות של סבתא.
"ובכל זאת?"
"סבתא שלי מחממת שם כל מיני צמחים ואבקות, תרופות כאלה של פעם".
אם רותי הייתה יכולה לקפוץ על הרגל הכואבת שלה, כנראה שהיא הייתה קופצת מהתלהבות.
"אז יש לך רופאה במשפחה! יש לך רופאה במשפחה!"
למען האמת, ההורים שלי וכל הדודים מתארים כך את סבתא. את כולם היא ריפאה שם במרוקו. בכל פעם שהייתה באחד הכפרים בסביבה מחלה שלא ידעו איך לטפל בה, בכל פעם שהייתה לידה שהסתבכה וגם כשהיה צריך לעקור שיניים, קראו לה.
"לא בדיוק …כלומר, את יודעת. לא כמו הרופאים שכאן".
"מה היא מבשלת שם?" רותי שואלת ואני מסתכלת עליה ורואה שגם בראש שלה מתבשל משהו.
אוי לא.
"אולי יהיה לה משהו גם בשבילי?" היא ממשיכה.
"אני לא חושבת שזה רעיון כל-כך טוב".
"למה?"
כשלרותי נתקע רעיון בראש, הוא לא יוצא.
"תראי, סבתא שלי הייתה מרפאה בכפרים, כשלא היו רופאים אמיתיים. את מבינה? היא קצת, אני לא יודעת איך להגיד את זה, היא שייכת לעולם אחר".
"אז היא מסתובבת עם מטפחת קשורה מתחת לסנטר ומעירה הערות במרוקאית. מה אכפת לי? הרגליים שלי כואבות כאילו שאני בעצמי אישה זקנה ואף אחד מהרופאים שהלכתי אליהם לא עזר. נסענו לתל-אביב, נסענו לירושלים – לכל מיני מומחים, ושום כלום. מה יש לי להפסיד?"
יצאתי מהחדר כדי לקרוא לסבתא.
"סבתא… לחברה שלי, רותי, יש בעיה".
סבתא מסתכלת בי ברצינות.
"בעיה", היא חוזרת אחריי.
"כן", אני ממשיכה ורוצה להסביר, אבל היא קוטעת אותי.
"הרגליים חשובות מאוד, בלעדיהן קשה להצליח לעלות בחיים. תגידי לה שתיכנס לחדר שלי".
רותי פוסעת לחדר של סבתא, נשענת עליי, "הסברת לה מה הבעיה?" היא שואלת בלחישה. פתאום היא קצת נלחצת.
"בערך", אני עונה, ואז מדייקת, "היא כבר ראתה".
אף פעם לא הכנסתי חברה לחדר של סבתא שלי. גם אני לא נכנסת לכאן לעתים קרובות. החדר שלה צנוע, שולחן, מיטה, מנורה, וכמובן, צמחים ובקבוקונים. ליד המיטה יש ספר תהילים באותיות גדולות וסידורי תפילה, והיא מכוסה בכיסוי מיטה צבעוני עם גדילי זהב.
סבתא ניגשת לשולחן. היא כותשת כמה עלים ומחממת שיקוי בכלי עבה שמוצב מעל נר ולתוכו היא מכניסה גם את העלים שכתשה. הריח מתפשט ברחבי החדר. הפעם סבתא השתמשה באחד הצמחים הפחות נעימים שלה ורותי מעקמת את הפרצוף. כשהמשחה מוכנה, סבתא מושחת את הרגל החולה. הרגל מאדימה מאוד ורותי פולטת צווחה. היא מנסה לקום, אבל סבתא מושיבה אותה במקומה. היא חזקה יותר מבנות השבע-עשרה שאנחנו למרות שהיא כבר בת ששים או אולי שבעים, היא בעצמה לא בטוחה מתי נולדה. רותי נכנעת ויושבת.
אחרי כמה דקות שבהן סבתא מעסה עם החומר את הרגל החולה, היא קמה ויוצאת מהחדר. "עוד לא לקום", היא אומרת במרוקאית ואני מתרגמת. היא חוזרת עם כרוב, קושרת כמה עלים סביב הרגל החולה ואומרת לי, "זהו, עכשיו תלכו לישון".
"תודה", רותי אומרת וקמה, צולעת, ולגמרי כרגיל כמעט מועדת כשאנחנו נכנסות לחדר שלי.
***
בבוקר אנחנו קמות מוקדם כדי להספיק להגיע לבית-הספר. הבית שקט, כולם עדיין בחדרי השינה.
"תגידי לי אם תצטרכי משהו", אני אומרת לרותי כשאני יוצאת מהחדר למטבח כדי להכין לנו ארוחת בוקר מהירה.
"תודה", היא קמה לאט ובזהירות ומתחילה להסיר את עלי הכרוב.
"אל תתאמצי, אביא לך לחדר משהו לאכול", אני לוחשת לה מעבר לדלת, אבל כשאני חותכת ירקות, אני שומעת צעדים מאחוריי.
"רותי", אני קוראת כמעט בקול, שוכחת שכולם ישנים, "תשבי".
אבל רותי מחייכת ומרימה את שולי החצאית. הרגל חזרה לצבעה הרגיל. גם הנפיחות ירדה.
"הכול נרפא?" אני נדהמת.
כמה דקות אחר כך, כשאנחנו אוכלות, סבתא נכנסת למטבח לאחר שסיימה להתפלל.
"בוקר טוב", היא אומרת וממלאת מים בפינג'אן. סבתא שלי לא מאמינה בקומקום החשמלי. היא נראית שקועה בהכנת הקפה, אבל אני בטוחה שהיא מציצה בנו מזווית העין, מחכה לשמוע מה שלום המטופלת שלה.
"בוקר טוב, סבתא של זהבה", אומרת רותי וקמה במהירות מהכיסא, "אני אכין לך קפה".
"רק אני יודעת להכין קפה פה בבית", סבתא עונה בנחרצות, אבל מחייכת. היא מסתכלת על רותי. רותי מאושרת כמו ילד שזה עתה למד לעמוד ומחייכת חיוך רחב.
"יופי", אומרת סבתא במרוקאית ואני מתרגמת, "בעזרת ה', שתזכי לעמוד ככה יפה בקרוב בחופה שלך".
רותי מסמיקה טיפה.
"וגם בחופה של זהבה", סבתא מוסיפה, "תגידו אמן".
"אמן" אנחנו אומרות ביחד, מסתכלות אחת על השנייה ומצחקקות קצת.
אפשר לראות על רותי שהיא מרגישה הקלה גדולה, ואני, מצדי, מרגישה פתאום גאווה על הסבתא הזאת שלי, מאמא זהרה.
סבתא מסתכלת עליי במבט בוחן.
"לא ישנת מספיק", היא אומרת לי, "יהיה לך קשה היום ללמוד. אני מביאה לך משהו".
אני יודעת שסבתא שלי חושבת שתרופות זה למחלות ממש, ומי שעייף שפשוט יישן יותר בלילה, כך שזה לא מובן מאליו שהיא נותנת לי מהתמצית המחזקת שלה.
"תודה", אני אומרת לה.
"בשמחה, בינתי", היא עונה לי, "ובפעם הבאה, אל תחזרו הביתה מאוחר".
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
