רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ריקה תורג'מן

מים רבים

מזג האוויר נעים היום. מסוג הימים שבהם אני אוהבת לצאת אל הנמל, לרדת אליו בסמטאות הצבעוניות והעתיקות הנפתחות אל הרוח. ריח הים בכול. אני מסתכלת מהצד על הסירות הקטנות ועל האנשים המסתובבים בנמל, בני ובנות העיר, וגם מהגרים, כמוני וכמו משפחתי, שהגיעו לכאן, למרסיי, כדי לחפש חיים טובים יותר. זה מקום נפלא, אבל אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי אם החירות שאני לוקחת, להתערבב כך, ראויה. יש כאן אווירה של חופש, אווירה מודרנית, פתוחה. אם סבתא שלי הייתה יודעת שאני מסתובבת בנמל, היא הייתה ודאי כועסת. ובאמת אף פעם אני לא רואה עוד נשים יהודיות בסביבה.  

ולמרות ההיסוס, אני חוזרת. לא רק בגלל הים, גם בגלל האנשים ובעיקר בגלל המוזיקה. כל יום יש מי שמנגנים. וגם היום נישאים אליי צלילים, צלילים ענוגים ומתוקים, ואני מתחילה לחפש מהיכן הם מגיעים. 

משפחה. אבא, אמא, ילדה, ועוד ילדה, וגם ילד צעיר, עומדים ושרים בבית קפה פתוח בנמל. לרוב אלו צעירים שבוחרים להתפרנס בדרך זו, אבל משפחה שלמה היא דבר שלא רואים בכל יום. הם לבושים יפה, בטוב טעם, אופנתיים, אבל אם הם שרים בנמל, כנראה שאין להם פרוטה. משפחה שלמה, עם ילדיה, לא תבוא לשיר בבית-קפה בלי סיבה. 

הם שרים שאנסונים צרפתיים, אלו שמגיעים לכאן מהמועדונים בפריז. שארל טרנה, אדית פיאף. שירתם מרגשת, נוגעת בנימי נפשי, במקומות חבויים בתוכי שאני מכירה רק מתפילות ופיוטי ראש השנה. אני מקשיבה להם רבע שעה לפחות. המוזיקה הזו קוסמת לי כל-כך. האם באמת עליי לוותר עליה בגלל יהדותי?  

"תרצי להזמין, גבירתי?" שואל אותי פתאום אחד המלצרים, ואני מתנערת. שקעתי עמוק כל-כך בהקשבה עד ששכחתי שאני נמצאת בפתחו של בית-קפה.  

כמנהג אבותיי ואימותיי איני אוכלת דבר מחוץ לביתי או לבתיהם של חברי הקהילה. אני מנידה ראשי לשלילה במבוכה ומתכוונת להמשיך בדרכי הלאה, אך באותו רגע המשפחה מתחילה לזמזם ניגון מוכר לי, הם שרים רק את הניגון, ללא מילים ולאט אני מזהה, זו מנגינה מפיוטי הסליחות! אני מופתעת ומסתובבת. האם יהודים הם? 

אני מצטרפת בזמזום וחלק מהמאזינים מסובבים אליי את פניהם. אני מתקרבת כדי לתת כמה מטבעות למשפחה בדיוק כשאם המשפחה מסבה את פניה, יפה ומרשימה, ואני נדהמת. זו ריקה תורג'מן.  

אני מרחקת שוב. בוודאי לא יהיה לה נעים שמישהי שמכירה אותה רואה את משפחתה שרה בנמל. הם ממשיכים לשיר והקהל גדל. בין השירים, הקהל מוחא כפיים. יש משפחות כאלו שהן כמו מגנט, שהן באו לכאן כדי להיות מקשה אחת בעולם. זו בדיוק התחושה שמגיעה מהמשפחה של ריקה.  

ההופעה מסתיימת. הבן של ריקה מוריד את המגבעת שלו ומסתובב בין המבלים בבית הקפה. הוא מנסה לחייך אליהם, אבל רוב הזמן משפיל את מבטו. אימו מלווה אותו במבטה וראשה פונה אחריו. לרגע אני רואה את פניה, הן מתוחות מעט. אני שמחה לראות שרבים מכניסים מטבעות אל תוך הכובע. מבטו של הילד נתלה בי ואני מכניסה את ידי לתיק, מוציאה ממנו כמה מטבעות, נאבקת ברצון לרוקן את הארנק כולו את תוך המגבעת. אני יודעת שריקה מביטה בילד, אבל כשאני מרימה את ראשי, פניה לכיוון אחר ואיני יודעת אם ראתה אותי. 

בדרכי חזרה הביתה המחשבות לא מרפות ממני. ריקה! ריקה תורג'מן, שאני מכירה מסמינר לימודי היהדות לנשים, ריקה שכבר באלג'יריה אביה לימד אותה תורה מתוך הספרים, ריקה שכולנו מביטות בה בהערצה ופונות אליה בשאלות. היא מרגישה בנוח לבוא אל הנמל עם משפחתה – ולשיר שאנסונים. 

לראשונה מאז נפגשנו, אני מבינה שאינני מכירה דבר מעולמה הפנימי, מלבד אהבתה לתורה ולמסורת ישראל. ממה מתפרנס בעלה? האם משפחתה תומכת בלימודיה או שהיא עושה זאת, כמו חלק מאתנו, למרות ההתנגדות? ואיך היא מעיזה לקחת את ילדיה ולשיר ככה מול ציבור רב? אלו שאלות שלא אעז לשאול אותה. בינינו, הצעירות שבסמינר, אנחנו מרכלות לא פעם, אבל לא עם ריקה, וגם לא לידה. כל מעייניה נתונים ללימוד. כבר מזמן חשבתי שלו הייתה נולדת גבר, ודאי הייתה נעשית לרב גדול ומפורסם. היא בקיאה בהוויות העולם, וגם בתרבות הצרפתית הסובבת אותנו, אבל לכולנו ברור שיותר מכול היא מחפשת משהו שהוא מעבר לחיי היום-יום. 

לא ידעתי הרבה על המקום עצמו כשהגעתי. הוא תואר לי כ"סמינר ללימודי עברית". מקום יהודי שבו נשים ונערות יכולות ללמוד את שפת אימותינו וללמוד מספרי הקודש היה ברכה גדולה מבחינתי. לפני כן לא היו מקומות לימוד יהודיים לנשים, ואפילו הבנות שזוכות להשכלה לומדות בבתי-הספר הצרפתיים, תורה ועברית אינן מכירות.  

כשהגעתי לסמינר פגשתי נשים ותיקות ממני, שלכל אחת מהן היה סיפור משלה. נשים סקרניות ואוהבות דעת, שמצאתי בהן חברות נפש. יותר מכולן בלטה ריקה שהתורה בכל הווייתה, בכל ליבה. גבוהה ואצילית והבעת פניה אומרת סקרנות ושלווה בו-בזמן. היא גם הייתה המבוגרת שבינינו. לא מבוגרת ממש, היא בת ארבעים ושתיים, אבל הגיל שלה בולט. רוב מי שבאות הן צעירות יותר – והרפתקניות.  

כולן מרבות לספר לריקה על חייהן ולשתף אותה בשאלות דתיות ומוסריות וגם בשאלות הלכתיות. היא אחת התלמידות, אבל היא גם כמו מורה בשבילנו. יש לה ידע רב ועומק לצד חכמה וניסיון חיים. כמה ימים אחרי שהצטרפתי לכיתה ראיתי אותה במקרה כשנכנסה בשערי הסמינר. אף פעם לא ראיתי שינוי כזה באדם. ברגע שבו חצתה את השער ונכנסה לסמינר, כמו הוצתו פניה באש פנימית. כאילו היא יודעת איזה סוד. מאז חיפשתי את קרבתה במיוחד, וריקה נענתה לי גם אם מיעטה לספר על עצמה. היא הקשיבה לי, להתלבטויותיי, ונעשתה גם בעבורי לכתובת. 

עכשיו אני נזכרת שפעם אחת סיפרתי לה שאני יורדת אל הנמל, על המשיכה שלי אל אוויר הים, אל השאנסונים.  

"אני ממש לא שלמה עם מעשיי", אמרתי, "לפעמים אני מחליטה שלא ארד יותר אל הנמל, אבל אחרי כמה זמן הוא חסר לי כל-כך. אני מרגישה שיש שם השראה, השראה אמיתית, ואני לא מבינה את זה".  

ריקה חייכה ורק אמרה, "ניצוצות אפשר למצוא במקומות רבים". 

למחרת, אני פוגשת את ריקה בשערי הסמינר.  

"שלום רחל", היא פונה אליי במאור פנים, "מה שלומך?" 

אנחנו מדברות, כרגיל, על הלימוד ועל הדרך שלנו. אנחנו לא מדברות על אתמול אחר-הצהריים. אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליה לעתים קרובות. בגדיה נקיים ואופנתיים וכל התנהלותה באצילות. אני מחפשת את הסימנים לעוני ששלח אותה אתמול, עם בעלה וילדיה, לשיר בנמל של מרסיי, אבל יותר מאלו אני מחפשת בה את האישה היהודייה שמרגישה בטוחה מספיק בעצמה ובדתה כדי ללכת לשיר מול הקהל בבית-הקפה הצרפתי. 

"נוכל ללמוד בחברותא מדי פעם?" אני מבקשת ממנה את מה שרציתי לבקש מזמן. אולי דרך הלימוד אצליח להבין יותר.  

"בוודאי", היא עונה מיד, "מה תרצי שנלמד?" 

במשך כמה שבועות אני נמנעת מלרדת את הנמל. רק אחרי כמעט חודש, באחד מאחרי הצהריים, תוקף אותי אי-שקט, וככל שאני מנסה לפנות לכיוון אחר בעיר, רגליי מוליכות אותי לעברו. אני יודעת שהגיע הזמן לחזור אל הרוח. ואל המוזיקה. 

ריקה שם, שרה עם משפחתה באותו בית-הקפה. אבא, אמא, ילדה, ועוד ילדה, וילד צעיר. עומדים ושרים. עוד מרחוק אני שומעת אותם ופונה לסככה צדדית שמאחוריה לא יוכלו לראות אותי. אני בוהה בעוברים והשבים, מתענגת על השירה.  

אבל פתאום אני שומעת שהם מזמזמים מנגינה מפיוטי השבת. זו מנגינה אהובה עליי במיוחד, מנגינה של געגועים ואהבה. האם ריקה יודעת שאני כאן?  

לפתע גומלת בי החלטה, אני יוצאת מאחורי הסככה וקרבה אליהם. הפעם אני לא מסתובבת. מבטינו נפגשים ואני ניגשת אליה. 

"ניצוצות אפשר למצוא במקומות רבים, רחל", היא אומרת ועיניה מאירות.  

"אני רואה", אני עונה לה וצוחקת, "הנה, מצאתי כאן אותך ואת המשפחה שלך". 

ריקה שבה לשיר עם משפחתה, ולי אין ספק שהקולות הללו הם הקולות הערבים ביותר ששמעתי בחיי, קולות מלאי ניצוצות.