מרים, או ממח, כפי שכונתה בפי כולם, בהתה בקיר שמולה בלי לזוז. בתה פורטונה בת עשרת החודשים נרדמה בזרועותיה המזיעות. הקיץ במרקש להט באותה השנה (תרצ"ה, 1935), אבל האמת הייתה שאת ממח הבעירו דברים אחרים.
ממח הייתה בת שמונה-עשרה בלבד. עדיין זכרה היטב כיצד הקפידו הוריה לכסות אותה בצעיפים עבים בכל פעם שיצאה לרחוב, כדי שיופייה לא יצוד את עיני השכנים המוסלמים. אחרי שהתחתנה, לפני שנתיים, יכלה סוף-סוף להסתובב ולחיות בביטחון, אבל לפני שבוע התנפץ אותו עולם בטוח. היא גילתה שבעלה אינו נאמן לה.
"ממח, בתי", לחשה סוליקה, אמה, שנכנסה לחדר, פניה חרושות קמטי דאגה, "הוא בחוץ, מבקש סליחה. המשפחה שלו לוחצת. ממח, גבר הוא גבר, אין מה לעשות. סלחי לו. למען הילדה, כדי שתגדל בבית נורמלי, כדי שיהיה מי שיפרנס אתכן.
ממח הניחה את פורטונה בעריסה. היא הזדקפה וסידרה את שמלתה באותה אצילות שתלווה אותה כל חייה, "לא יקום ולא יהיה, אמא", קולה היה שקט, "הוא בגד באמון שלי. הוא בגד בבית שבנינו. אני לא אחיה בצל של שקר".
עכשיו נכנסה גם אחותה לחדר, "ממח, השתגעת? גרושה במלאח, איזו חשומה. כולם יתלחשו עלייך מאחורי הגב".
"שיתלחשו," ענתה ממח. ידיה רעדו מעט אך סנטרה נותר מורם, "אני מעדיפה כך ולא להיות אישה שדורכים עליה".
"ומה עם הכבוד של אבא ואמא?"
"אני שומרת על הכבוד שלהם ושלי. לא אמָכר בגלל חשומה!"
עיניה נמלאו דמעות. אחותה חיבקה אותה ולחשה, "העקשנות שלך תעלה לך ביוקר. חשבי טוב, אחות אהובה".
ממח הייתה מוכנה לשלם את המחיר הכבד של התקנות המחמירות שחלו על נשים גרושות. בשנים שלאחר מכן, בכל פעם שיצאה מהבית, נאלצה להתכסות מכף רגל ועד ראש, עטופה בשכבות בד. היא הלכה ברחובות מרקש כשרק עיניה מציצות מבעד לצעיף. מלווה תמיד באביה או בבן משפחה אחר, וחשה את מבטי השכנים, מבטים מרחמים או שופטים. היא ראתה את בנות גילה צוחקות ומתכננות עתיד בעוד היא נותרה בחדר האחד, מגדלת בו את בתה בעוני ובצנעה – אך בגאווה שלא נשברה.
מדי שבוע התדפקו על דלת אביה הצעות שידוך חדשות, אך היא סרבה. הפצע שלה נותר פתוח ומדמם. היא, שידעה לרפא פצעיהם של רבים כל-כך, לא הצליחה לרפא את לבה השותת, שעדיין אהב את בעלה ועדיין כאב את בגידתו. איש לא הבין את בחירתה. ה"חשומה", היא הבושה המעורבת באשמה, המשיכה להישמע סביבה, לעיתים בלחישה, לעיתים בקול רם.
"לי אין מה להתבייש. לא אני עשיתי דבר שיש להתבייש בו", הייתה עונה ספק לעצמה, ספק למשפחתה המשתאה.
שש שנים חלפו. פורטונה גדלה וממח השתוקקה לעוד ילדים, ובכל זאת לא נעתרה לאף אחד מהשידוכים שהוצעו לה, עד שהגיע שמואל לוי. שמואל היה אלמן, מבוגר ממנה בעשור, ולו ילד בן שש עשרה. לפרנסתו ניהל חברת הובלות. שמואל היה מסוגל להעניק לה ולפורטונה חיים טובים ויציבים.
הפגישה נערכה בבית אביה. שמואל ישב שם כשממח נכנסה לחדר. היא לא התבוננה בו כאישה המחפשת הצלה, אלא כשותפה המנהלת משא ומתן על חייה.
"יש לו עיניים טובות", חשבה לעצמה.
"שמואל", פתחה ממח לאחר חילופי הדברים הרגילים, "אני יודעת מה מצפים מאישה בקהילה שלנו, אבל אני עברתי שנים שגרמו לי לחשוב קצת אחרת. ויש לי תנאי אחד לנישואים האלו".
הוריה נרעדו בכיסאותיהם, "ממח!" השתיק אותה אביה, יוסף, "שמואל מציע לך בית."
אבל שמואל הביט בה, "מה התנאי שלך, מרים?" שאל.
"אני רוצה לעבוד", אמרה בביטחון, "אני רוצה עצמאות. עם כל הכבוד והערכה אליך, אני רוצה להיות מסוגלת להתפרנס במו ידיי".
באותם ימים במרוקו, נשמעה הבקשה הזו דמיונית כמעט. זה היה מובן מאליו כי אישה הנשואה לאדם בעל מעמד בקהילה, אינה יוצאת לעבוד.
שמואל נראה מופתע. הוא הרהר כמה רגעים ואז ענה במתינות: "אני מקבל את הרצון שלך, מרים. אם העבודה היא שתעשה אותך מאושרת, תוכלי לעבוד במסעדות של המשפחה. כל עוד העבודה לא תפגע בבית, בחינוך הילדים".
"כמובן", הנהנה ממח בנחרצות.
ממח ושמואל נישאו. ממח החלה לבשל במסעדות, וריחות תבשיליה הגיעו עד לקצות המלאח. היא לא הייתה רק אשתו של בעל חברת המשאיות; היא הייתה ממח הבשלנית, האישה העצמאית שקונה את בגדיה האיכותיים בכספה שלה.
אבל הזמן עבר ושוב השתנו פני דברים. לאחר ארבעה-עשר שנים ביחד, שבמהלכן עברו לגור בקזבלנקה, שמואל נפטר. חנניה, בנו הגדול, היגר לקנדה וממנה עלה לארץ ישראל. רוחות חדשות נשבו במרוקו, הממשל המרוקאי הטיל מגבלות קשות על הוצאת רכוש וממון.
ממח החליטה לעלות לישראל. היא עמדה במרכז ביתה והביטה ברהיטים ובשטיחים. כל חפץ וחפץ העלה זיכרונות חיים, "איך אפשר לעזוב הכול?" שאלה את עצמה.
לעזוב פירושו היה לוותר על כל המוכר וגם על הביטחון הכלכלי היחסי. השמועות על מעברות ואוהלים בישראל הגיעו אליה, אבל ממח הביטה בילדיה הצעירים וידעה כי עתידם אינו במרוקו.
באחד הלילות האחרונים, ישבה ממח בסלון הגדול. על השולחן היו מונחים מעיליהם של הילדים. היא לקחה חוט ומחט, וידיה, אותן ידיים שגלגלו אלפי קציצות וריפאו את פצעיהם של כל נער ונערה בקזבלנקה, החלו לעבוד במיומנות חשאית. היא פירקה בזהירות את בטנות המעילים והחלה להשחיל פנימה מטבעות זהב, שטרות מגולגלים ותכשיטים משפחתיים.
"אמא, למה המעיל שלי כל-כך כבד?" שאל איזק הקטן כשמדד אותו בבוקר הנסיעה.
"הוא כבד בגלל התקווה, בני", לחשה והחזיקה בידו, "אל תוריד אותו. לא משנה כמה יהיה חם בדרך, לא משנה מי ישאל מה. המעיל הזה הוא הבית שלנו עכשיו."
המסע לנמל היה רווי מתח. ממח חשה כאילו כל גרם זהב התפור בבטנת מעילה מכביד על נשימתה. כשהגיעו לעמדת המכס, החל ליבה להלום כתוף פראי. היא ראתה את פקידי המכס המרוקאים הופכים מזוודות של משפחות אחרות, ומחרימים שעונים וטבעות.
פקיד מכס צעיר וחד-מבט ניגש אליהם. הוא בחן את ממח, את פניה האצילות ולבושה מוקפד. אחר כך פנה לבנה הצעיר ונגע בכתף מעילו.
"חם היום בקזבלנקה, גברת", אמר הפקיד, עיניו הצטמצמו, "למה הילד לבוש במעיל כל-כך עבה וכבד?"
ממח חשה שגרונה מתייבש. זהו זה, חשבה, עכשיו יקרעו את הבטנות, הכול אבוד. בתוך ליבה התפללה, אבל כלפי חוץ לא הנידה עפעף. היא הישירה מבט אל הפקיד, ובקול רגוע וסמכותי, כמעט מתנשא, ענתה בצרפתית רהוטה:
"הילד רגיש מאוד לקור, אדוני. בים יש רוחות, האוויר שונה. אמא לא לוקחת סיכונים עם הבריאות של הילדים שלה. הרי גם לך יש אמא שדואגת לך, לא?"
הפקיד השתהה לרגע, ידו עדיין על המעיל. ממח ראתה את ההתלבטות בעיניו. היא שמרה על חיוך קטן ומנומס של אישה שאין לה מה להסתיר. לבסוף, משך הפקיד את ידו, "נסיעה טובה", אמר בקרירות ועבר למשפחה הבאה.
ההפלגה החלה. ממח וילדיה עמדו על הסיפון והתבוננו ביבשה המתרחקת, כשלא יכלו לראות עוד את היבשה, הרשתה לעצמה ממח למשש את בטנת המעיל. היא חיבקה את ילדיה בחוזקה. חיים חדשים מחכים להם בארץ ישראל.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
