רגעים של עשייה וחוסן
בחיי שמחה אלון

דפיקות מהירות בדלת. שמחה מתעוררת משנתה במהירות.

לקום מהמיטה זה לא קל כמו שהיה כשהייתה צעירה, ובקור הזה המפרקים משתפים פעולה עוד פחות מאשר בימים אחרים. שמחה מתעטפת בחלוק וניגשת אל הדלת.

כרגיל, היא לא שואלת את עצמה מי זה שדופק באחת אחר חצות. הרי היא כבר יודעת. בצד השני של הדלת עומדת רחל חנן, העובדת הסוציאלית, ולידה ילד או ילדה שזקוקים לבית. מי זה יהיה הפעם? היא תכף תגלה.

"ברוכים הבאים, תיכנסו", שמחה פותחת את הדלת לרווחה כאילו חיכתה להם כל הלילה.

רחל נראית עייפה. לידה ילד קטן, צנום כל-כך עד ששמחה מרגישה צביטה מוכרת בלב. הוא נראה כבן שבע, אבל שמחה, שכבר ראתה עיניים כאלו בעבר, יודעת היטב שמצוקה מסוגלת לכווץ ילד ולהסתיר את שנותיו האמיתיות.

רחל מרימה אליה עיניים, "ידעתי שאצלך האור תמיד דולק, שמחה, גם בשעה כזאת. תודה,. תכירי – זה רוני".

"אהלן רוני", שמחה לוחשת ורוני נרעד. היא לא מתקרבת אליו מהר מדי כדי שלא להבהיל אותו, "אני שמחה, וזה יצחק", היא מצביעה לעבר בעלה, שיוצא בדיוק מחדר השינה ועיניו עדיין ממצמצות.

העיניים של רוני לא מתרוממות. הילד הזה נושא עליו משא כבד, זה ברור, "בואו, התה כבר מחכה", שמחה אומרת, ותוך רגע ממלא את החלל רעש הקומקום השורק. היא מניחה על השולחן צלחת גדושה בעוגיות השקדים שלה ומוזגת תה עם נענע, כאילו מדובר בשעת בין-ערביים שלווה ולא באמצע הלילה.

כשרוני לוקח את הכוס לידיו, שמחה מלטפת אותו בעיניה, "תשתה, חביבי, תאכל", היא אומרת ברוך, "זה יחמם לך את הבטן ואת הנשמה. אחר-כך נראה לך את החדר שלך, הוא מחכה רק לך".

יצחק מתיישב מולו, "תגיד רוני, אתה אוהב כדורגל? יש פה מגרש ממש מעבר לפינה".

שמחה רואה את הניצוץ הקטן שנדלק בעיניו של הילד. הנה נמצאה הדרך אל ליבו. היא משאירה אותם לשוחח, ומוזגת לרחל כוס תה נוספת, מניחה על ידה יד חמה. השתיים יוצאות אל הסלון ומדברות בשקט, מחליפות מידע שרק נשים שמצילות נפשות מבינות.

כעבור חצי שעה רחל עומדת על רגליה, "מאוחר… כולנו צריכים לישון".

"אל תדאגי, רחל", מבטיחה שמחה, "רוני בידיים טובות. הוא כבר חלק מאיתנו".

רחל הולכת, ושמחה מוציאה מהארון בגדי פיג'מה ריחניים שנשארו מאחד הבנים. היא מלווה את רוני למיטתו ומסדרת סביבו את השמיכה כאילו היה גוזל בקן.

"לילה טוב, רוני," היא מלטפת את מצחו, "אל תדאג, הכול יסתדר. לאט-לאט, צעד אחרי צעד. מחר בבוקר תכיר את כולם, אבל עכשיו – לישון. אתה צריך מנוחה".

רוני לא עונה, אבל משהו בחום של שמחה, חום שאי-אפשר לזייף, חודר מבעד לחומות. הוא עוצם עיניים ולראשונה מזה זמן רב, הופכת הנשימה שלו לעמוקה ושלווה.

*

"בוקר טוב", קורא יצחק כשהוא חוזר מתפילת השחרית, "ריח ניחוח כל הדרך מבית-הכנסת, כל המתפללים רצו לבוא איתי הביתה".

שמחה צוחקת, "למה לא? היו באים. הכנתי עוד מהעוגיות שרוני אהב אתמול. כשיקום יהיה לו כיף".

"הוא עוד ישן?"

"ישן חזק וטוב. היה עייף, מסכן".

ממש באותו רגע נפתחת הדלת בתנופה, "מה זה הריח המשגע הזה?" שואלת ענבל, נכדתם, כשהיא נכנסת אל הבית.

"ענבלי, מז'יאנה (יפה), בוקר טוב", שמחה נושקת על שתי לחייה, "איך זה שזכינו בביקור כל-כך מוקדם בבוקר?"

"בגרות באנגלית. באתי לבקש שתדליקי לי נר כדי שאני אצליח".

יצחק מכין לשלושתם קפה, אבל ממהר לקום, "אני הולך לעשות קניות לשבת. יש עוד נפש להאכיל, ברוך ה', אי-אפשר לשבת כל היום".

שמחה וענבל ממשיכות לשוחח בנחת, כשמהמסדרון בוקעים צעדים של נעלי עקב. ריח חריף של בושם חודר אל המטבח ובעקבותיו נערה במכנסיים קרועים ושיער צבוע בסגול. ענבל בוהה בה. כבר כמעט שנה שהנערה הזו גרה אצל סבתא וסבא שלה, כמו הרבה ילדים ונערים שהגיעו אליהם כבית אומנה, ובכל פעם היא מופתעת מחדש מהמראה שלה, השונה כל-כך מכל מה שהכירה; שונה בוודאי גם ממה שסבתא שלה הכירה כל חייה.

"בוקר טוב, ספיר".

"בוקר טוב. יש קפה? יש משהו לאכול?"

ענבל מתכווצת בכיסאה כשהיא שומעת את ספיר פונה לסבתא שלה, אבל שמחה עונה בנחת, "כן, יש לחם במגירה וגבינה וירקות במקרר".

"איזה בית של זקנים", מסננת ספיר מבין שפתיה הצבועות בשחור, "מה זה הריח הזה על הבוקר?"

"זה הריח הכי טוב בעולם, של האוכל הכי טוב בעולם!" ענבל לא מצליחה להבליג יותר, אבל שמחה מניחה יד על זרועה, "לא נורא, אני לא נעלבת, אל תדאגי לי".

ספיר יוצאת מהבית בטריקת דלת, וענבל שואלת בתסכול, "מה את צריכה את זה סבתא? בשביל מה את מכניסה הביתה נערה שמדברת אליכם ככה ומתנהגת ככה?"

"ענבלי, נחובש, אין מה לכעוס עליה. לספיר יש חיים לא קלים. היא לא יכולה ללכת לסבתא שלה ולא לעשות את הבגרות באנגלית. היא לא אשמה שככה זה. צריך לעזור לה לכוון את החיים יותר טוב, יותר נכון. לא לכעוס עליה".

"אבל את כבר אישה מבוגרת, סבתא, את נתת בית להמון נערים ונערות, כל השנים האלו. וגם עכשיו יש כאן ילדים נחמדים וטובים. למה את צריכה בגיל שלך להתמודד עם זה?"

"כי זה מה שאני יכולה לעשות. נכון אני כבר מבוגרת, אני לא יכולה ללכת לחלק ארוחות לאנשים, כבר אין לי כוח להרבה דברים, אבל בית אני עוד יכולה לתת לילדים. הלב שלי עוד יודע להרגיש ולהקשיב. את יודעת, ענבלי, תמיד צריך להיות במקום שנותן. אם עוד אפשר, נותנים. יאללה, בואי נדליק את הנר ותלכי למבחן".

שמחה מדליקה נר וממלמלת, "בזכות רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס…" ותוך כדי שהיא מתפללת, מצלצל הטלפון. ענבל עונה.

"שלום… זו הנכדה שלה, היא קצת עסוקה. אני יכולה למסור לה הודעה?"

ענבל מקשיבה בסקרנות הולכת וגוברת ואז קוראת בקול, "יא, כן, בטח! וואו, מגניב! אני אגיד לה".

ברגע ששמחה פוקחת את עיניה, ענבל קופצת לקראתה, "סבתא, את לא מאמינה! התקשרו מעיתון 'לאישה'! רוצים לכתוב עלייך, לבוא לראיין ולצלם אותך!"

אבל שמחה רק מנידה את ראשה מצד לצד.

"את תהיי מפורסמת, סבתא!"

"מה פתאום מפורסמת? לא צריך כתבה ולא צריך תמונות. אני לא רוצה".

ענבל, שכבר דמיינה את תמונת סבתה מקשטת את שער המגזין, לא מוותרת מיד, "אבל למה?"

"מה שעושים טוב צריך לעשות בשקט. לא לפרסם, לא לדבר, פשוט לעשות".

"אבל את תתני דוגמה לאחרים, יקראו עליך בעיתון וילמדו. אולי גם ספיר תתחיל להעריך אותך יותר".

" אני עושה את מה שאני עושה לשם שמים, בשביל הילדים האלה שמגיע להם בית ואוכל וכבוד ואהבה. לא בשביל פרסים ולא בשביל עיתונים".

ענבל נאנחת. היא לוקחת את תיקה, "טוב, אני חייבת לזוז. אם אני אפספס את הבגרות, אפילו הקשרים שלך בשמים לא יעזרו לי, סבתא", היא אומרת ומדביקה לשמחה נשיקה.

"את ילדה טובה, ענבלי. ה' יברך אותך ותצליחי בבגרות ובכל מעשה ידייך".

שמחה מוציאה את ארנקה מהמגירה כדי לשלוף ממנו שטר, "הגיע ילד חדש אתמול, רוני. יש לי בקשה אלייך. אחרי שאת מצליחה טוב-טוב בבגרות שלך, תעברי בחנות ותקני לו בבקשה משהו שישמח אותו, הוא בן שמונה. תשאלי את המוכר מה מתאים ותביאי לו. שישמח".