"הבית שלה היה בית של אורחים, ואפילו כשהיה מעט היא נתנה לאורחים. כך היא חינכה אותנו: "צריך לתת, תמיד לתת"."
זאפו, בתהּ הצעירה
"כשיצאנו לדרך, אימא שלי לא פחדה. השמחה לצאת לישראל עשתה אותה גיבורה. היא נתנה לנו כוחות, הנחתה אותנו."
זאפו, בתהּ הצעירה
"היא נהגה לומר לנו: "אני לא הלכתי לבית-ספר. תראו איך אני מסתדרת, וכך תנהלו את המשפחה שלכם. תדאגו שהילדים שלכם יעזרו כמו שאתם עוזרים לי, ומי שמסוגלים ללמוד, תשלחו אותם ללמוד"."
כברה, בתהּ הגדולה
"אל תריבו עם אנשים. תחפשו לחיות בשלום. אם אתם תבואו בשלום, כולם יבואו אליכם בשלום. תקפידו לחגוג בכל הזדמנות שאפשר, אם תהיה שמחה תתגברו על כל הבעיות."
כברה, בתהּ הגדולה
"הערך הכי גדול שלקחתי מאימא שלי הוא להיות אימא לביאה. היא עשתה הכול כדי שפרדה יקבל תעודת הוראה, מעשה פורץ דרך. גם אני לא חשבתי על עצמי ועבדתי קשה כדי שיהיה טוב לילדים."
כברה, בתהּ הגדולה
"אימא גייסה את כל האחים לעזרה הכספית, לתמיכה ולעידוד של פרדה. בלי זה הוא לא היה שורד בלימודים כי ללמוד באתיופיה זה עניין יקר והיה צורך לנסוע רחוק. הוא היה חוזר כל חודשיים, היינו נותנים לו את הכסף והוא היה מנשק לנו את הרגליים. כך הצליח לסיים תיכון וסמינר למורים."
כברה, בתהּ הגדולה
"אברהט הייתה שמחה כל הזמן, צחקה, לא כעסה. גם כשבעלה עזב, היא לא התלוננה, לא ריחמה על עצמה ולא שאלה: "איך נשארתי לבד". כשבעלה היה בא לבית אחרי הגירושין, היא היתה מארחת אותו, מכינה קפה. הלב שלה היה גדול, הראש שלה היה גדול."
צגאי ילמה, חתנהּ
"היא אהבה להכניס אורחים, אם היו לה חמישים שקלים, היא הייתה אומרת לי: "תקני משהו ותביאי אורחים"."
נגיסטי, נכדתהּ
"במסע שלנו היא הייתה החרוצה. כולם היו עייפים והיה להם קשה, והיא, המבוגרת, עזרה לכולם. היא גם הלכה מהר, הקפידה כל הזמן לראות את המבריח כדי שלא ייעלם לנו."
נגיסטי, נכדתהּ
"אימא אף פעם לא אמרה: "קשה לי". בחורף הייתה יושבת מול האש ומסובבת עוד ועוד את כלי החימר שהכנו, כדי שנוכל למכור אותם כבר למחרת וכך יהיה כסף ללימודים של הבנים."
אבג'ו, ביתהּ
"כולנו חשבנו שפרדה הוא הגיבור היחיד, ויום אחד נפל לי האסימון. בלי הגבורה שלה לשלוח ילדים צעירים, להאמין, לסחוף את כל המשפחה למסע – זה לא היה קורה."
שמואל, נכדהּ
