אסתר כהן לבית מזרחי נולדה בירושלים להוריה, שמחה ויונה מזרחי. אסתר הייתה הילדה הרביעית מתוך חמישה, והבת היחידה שבהם. תאריך לידתה המדויק אינו ידוע, אך ככל הנראה נולדה בעשור הראשון של המאה ה-20. אסתר הייתה דור שביעי בארץ. קודם לכן, התגוררה משפחתה בעיר העתיקה וממנה עברה למערב העיר. אסתר נולדה בשכונת 'שבת צדק', אחת משכונותיה של נחלאות. 'שבת צדק' הייתה שכונת עוני שבתיה נבנו מקרשים ולוחות פח, ללא רצפה וללא גג בנוי היטב, ורק בהמשך נבנו בה גם בתי אבן. היא נודעה בשם 'שכונת הפחים', והצפיפות בה הרקיעה שחקים.
אביה של אסתר היה בעל דוכן בשוק, וכשהגיע לדוכן פרי חדש, נהג לתת לעוברים ושבים מהפרי, ללא תשלום, כדי שיברכו עליו ויזכו באמירת אמן. מנהג זה של אביה השפיע על אסתר כשבגרה.
אסתר התייתמה מאמה בגיל שלוש. האם נפטרה בפתאומיות בעת שבררה אורז, והיא בת שלושים בלבד. אחיה הגדול של אסתר, דוד, נישא, וביחד עם אשתו, רבקה, סייע בגידולם של הילדים הקטנים, ובהם אסתר. דוד היה אדם מעורב חברתית. הוא עבד בקרן הביטוח לפועלי בניין והיה חבר בוועד העדה הספרדית, גוף אשר פיקח על נכסי העדה הספרדית בישראל ובחוץ-לארץ וניהל מוסדות חינוך וחסד.
אסתר למדה בבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד, שם רכשה ידיעת קרוא וכתוב וגם חשבון, זאת בשנים שבהן מתן השכלה לבנות לא היה מובן מאליו. נוסף על אלו, כמו נשים רבות אחרות שהיו בנות למשפחות ירושלמיות ותיקות, אסתר שלטה גם בלא מעט שפות: עברית, פרסית, לאדינו ומעט ערבית. היא היטיבה גם לתפור.
בשנת תרפ"ו (1925 או 1926), כשהייתה בת שמונה-עשרה, אסתר נישאה למאיר כהן. מאיר עלה לישראל מטהרן עם משפחתו, כילד בן שמונה. הוא היה צורף, והחזיק בחנות ברובע המוסלמי, שהמשפחה התפרנסה ממנה היטב. שבעה ילדים, ארבעה בנים ושלוש בנות, נולדו לאסתר ומאיר. בני-הזוג גרו בשכונת 'נחלת ציון' שבנחלאות ובסביבתה כל חייהם. הם היו מעורבים מאוד בקהילה, והיו שותפים פעילים באחזקת בית-הכנסת 'אוהבי ציון' של יוצאי פרס ובהרחבתו. אסתר ניהלה את משק הבית והקדישה זמן רב כדי לסייע לשכנותיה ולאנשים מהקהילה שנזקקו לעזרה. היא הייתה אם חמה ומרעיפת אהבה, וכל ילד חש שהוא אהוב מכולם. משפחתה הייתה מקור ההנאה והשמחה בחייה.
בית משפחת כהן היה בית ציוני מאוד. את הכסף שהרוויח מאיר בחנותו השקיעה המשפחה בקניית אדמות שהיו בבעלות ערבית במקומות שונים בארץ: באזור נתניה, תלפיות, תל ארזה וקיבוץ עין השלושה. לימים, התגייסו ארבעה מילדיהם לארגון האצ"ל, דבר שהסב דאגה וגאווה בליבה של אסתר.
באחד מימי שנת תש"ח (1948), שבה קמה מדינת ישראל, הגיע מאיר לחנות התכשיטים שלו, אך הוזהר בידי שכנה מוסלמית מפני פרעות. הוא נכנס לחנות, למרות הסכנה, כדי לקחת את התכשיטים שהיו בה, ובצאתו ליוותה אותו השכנה לשער שכם. מאיר קנה חנות במחנה יהודה, שם המשיך לעסוק בצורפות.
חינוך הילדים לאמונה, לערכים ולשמירת מצוות היה יקר לאסתר, והמשפחה הייתה בעבורה ערך מרכזי. היא הדגישה את חשיבות השמירה על שלום הבית. אסתר גם לימדה את ילדיה לשמוח בשמחת אחרים ובהצלחותיהם. היה לה כישרון מיוחד לספר סיפורים, ובכל הזדמנות סיפרה לילדיה סיפורים בעלי מוסר השכל.
לאסתר הייתה אמונה רבה ויראת שמים. היא הקפידה לסיים כל יום את פרקי התהילים של היום ונהגה לעשות תענית דיבור ביום הכיפורים ובימים נוספים. היא הקפידה להימנע מלשון הרע, ובעוד שדאגה לשפע רב בבית, הרי שבעבור עצמה, הסתפקה במועט.
אסתר הרבתה במעשי חסד ובנתינה. מדי בוקר קמה בשעה חמש, ודלת ביתה הייתה פתוחה תמיד. כל שכנה או שכן שרצו בכך, יכלו להיכנס אל הבית, לאכול ולשתות. כשהייתה הולכת לקניות, קנתה מוצרים בעבור אנשים אחרים נוסף על אלו שקנתה למשפחתה. כשהילדים גדלו מעט, החלה אסתר ללמד בהתנדבות נערות, בנות אחיה ובנות נוספות, לתפור במכונת תפירה כדי להקנות להן מקצוע.
היא הייתה אישה פתוחה וידידותית והיטיבה להסתדר עם כל אדם. עם אחיה היא שמרה על קשר טוב לאורך כל השנים, ובמיוחד עם השני שבהם, ציון, שנהג לבקרה מדי יום. אסתר הייתה לכתובת שכונתית שאליה הגיעו כדי לקבל עצות טובות וכדי לפשר בסכסוכים שונים. בשכלה הישר ובהבנתה היא השכילה לייעץ ולהשכין שלום. שכנים שהסתכסכו נהגו להגיע אליה והיא היטיבה לגשר גם במחלוקות בין בני-זוג. בשל נתינתה יוצאת הדופן ומעשי החסד שלה, זכתה בשכונה בכינוי "אסתר חסידה" וכך נקראה בפי כל. היא נעשתה למעין "בוררת" שכונתית שהכריעה במחלוקות, והכרעותיה כובדו על ידי הצדדים.
בשנת תש"י (1950) חלה מאיר, ושנה אחר-כך, בשנת תשי"א (1951) נפטר ממחלתו. אסתר נשארה לבד עם שבעת הילדים. הבת הקטנה הייתה באותה עת בכיתה ג'. אף כשנשארה לבדה, הצליחה אסתר להשקיע רבות בילדים ובחינוכם, שהיו חשובים לה מאד, והמשיכה לגמול חסדים ולייעץ גם בשנות אלמנותה. היא הייתה מבשלת סירי חמין באופן קבוע גם למשפחתו של אחיה וגם למשפחות בשכונה שידן לא היתה משגת. והמשיכה להכניס אורחים גם אחרי פטירת בעלה.
כשילדיה של אסתר בגרו ונישאו, חלקם גרו בסמוך אליה. מדי יום, היו נכדים ונכדות מגיעים אליה כדי להיות איתה ולסייע לה בקניות ובניקיון, וגם כדי לארח לה לחברה. "סבתא אסתר" שמחה מאוד בביקורים הללו. גם כסבתא, הרעיפה אהבה. היא הרבתה לספר גם לנכדיה סיפורים, ונהגה לפנק אותם בממתקים ובמילים טובות.
אסתר חסידה נפטרה בי"א בתמוז תש"מ (1980), עם ספר התהילים בידה. היא נטמנה בהר המנוחות בירושלים.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
