רגעים של עשייה וחוסן
בחיי דונה ויזגן

היא מניחה את הסלים הכבדים ועוצרת רגע במעלה הרחוב. העליות לא קלות, אבל זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לה בבית. פאני תתאכזב. היא חיכתה כל-כך הרבה זמן. 

דונה מסיימת את המנוחה הקצרה ושבה לטפס בעלייה התלולה המובילה מהתחנה המרכזית של בית-שמש. כשהיא מגיעה לבניין ומתחילה לעלות במדרגות, המים המטפטפים לעומתה מספרים לה שפאני החרוצה שוטפת את הבית. דונה עולה ומנגבת את הרגלים היטב. מהדירה בוקעת מוזיקה עכשווית, מוזיקה של צעירים, כפי שדונה מכנה אותה, ופאני שרה בקול וקצת רוקדת כשהיא גורפת את המים החוצה. דונה עוצרת להתבונן בפאני בשקט. תמיד הייתה מלאת חיים.  

"אמא", היא רצה לקראת דונה ומחבקת אותה, "איך היה? קיוויתי לגמור לנקות לפני שתחזרי. לעשות לך הפתעה. אסתר", פאני קוראת לאחות המבוגרת ממנה, "אמא חזרה. את יכולה להביא לה מים קרים?" 

דונה מתיישבת. אחרי כמה ימים במושב בר-גיורא, ימים שבהם בישלה מהבוקר ועד הלילה בשביל בר-המצווה, נעים לה לחזור הביתה. ילדות טובות הבנות שלה, דאגו לבית בהיעדרה. ופאני במיוחד, תמיד מנסה להקל עליה. הילדה המתוקה והמסורה שלה, שרוצה ליהנות ממה שיש בעולם. מגיע לה יותר ממה שיש, והרי לה עצמה, לדונה, היה בנעוריה כל שרצתה, והיא אפילו לא הייתה יכולה לדמיין שיום יבוא, הם ייסעו ממרקש לישראל וכל זה ישתנה. 

"פאני, איך הבית יפה ונקי!" 

דונה מתיישבת על כיסא במטבח ופאני מתיישבת על כיסא סמוך ומביטה בה. דונה מחליט לספר לה בלי לחכות. 

"אני מצטערת, כפרה, הפעם אין כסף". 

את האכזבה על פניה של פאני קשה לפספס.  

פאני משפילה את עיניה, "אז… לא תוכלי לקנות לי את השמלה החדשה שראינו בחנות?"  

"לא עכשיו". 

"אבל אחר-כך היא לא תהיה, השמלה הזו. יקנו אותה". 

"תהיה שמלה אחרת". 

פאני נושכת את שפתיה. כל הימים האחרונים כשבישלה, כיבסה, ניקתה דמיינה את השמלה החדשה שתהיה לה. דמעות נקוות בזוויות עיניה. דונה מלטפת את פניה. 

"די, אל תבכי. פאני, האבא של הילד חולה, האמא מגדלת שבעה ילדים. אי-אפשר לקחת מהם כסף. הם צריכים אותו יותר. ברוך ה', אצלנו הכול בסדר. אנחנו בריאים כולנו, ואני אוכל לעבוד בהזדמנות אחרת ולהרוויח". 

"אבל היית שם כמה ימים ועבדת כל-כך קשה, אני יודעת את זה כי את תמיד עובדת קשה. למה לעבוד בלי כסף? אף אחד לא עושה את זה חוץ ממך".  

דונה מביטה בביתה בשתיקה. בדרך-כלל פאני מקבלת את דבריה של אמה ללא תלונה, הרי זו לא הפעם הראשונה שדונה חוזרת בידיים ריקות אחרי שגילתה שהמשפחה שבישלה אצלה נמצאת במצוקה. אבל הפעם נראה שהמכה קשה במיוחד. מזמן חיכתה, באמת מזמן. 

"פאני, כפרה, מחכה לך שכר אחר על כל העבודה שעשית. לא שמלה הפעם, אבל מעשים טובים שכרם יבוא". 

פאני לא עונה. הילדה צעירה, אין לה סבלנות לחכות לשכרם של מעשים טובים. היא רק רצתה שמלה חדשה. דונה נזכרת בשמלה שפאני ביקשה, כחולה עם נקודות לבנות קטנות וצווארון מלחים רחב, כמיטב האופנה. טעם טוב תמיד היה לה, לקטנה בבנותיה. הלוואי שהייתה יכולה לקנות לה. 

אחר-הצהריים, אמה, בתה הבכורה, מגיעה עם ילדיה. הנכדים הקטנים קופצים על דונה, והיא מחבקת ומנשקת אותם. ילדיה של אמה מבינים מרוקאית ולכן קל לה איתם יותר, אבל גם נכדיה האחרים, שאינם מבינים מרוקאית, מבינים היטב שת שפת האהבה שדונה מרעיפה עליהם. 

דונה פותחת את קופסת העוגיות שהכינה בשביל הילדים, ולפאני היא מכינה תה עם נענע. עדיין רואים על הנערה את עקבות הבכי. 

"נלך לחנות לקנות מה שצריך למרק", דונה מכריזה. הילדים שובבים. עוד מעט יאבדו סבלנות וכדאי לצאת.  

באחת הפינות עוצרת אותן מזל, חברה של דונה, והן מתחבקות. 

"כל בית-שמש נראית אחרת כשאת לא כאן", אומרת מזל. 

"תבואי אליי מחר לארוחת צהריים?" דונה שואלת. 

מזל צוחקת, "לארוחה שאת מבשלת – איך אפשר לסרב?" 

מזל מתרחקת, אבל מכל עבר ממשיכים לפנות אל דונה, "דונה, מה שלומך?", קוראים אחריה מכיוון אחד, ו-"לא היית כאן כל השבוע", מכיוון אחר.  

בדרך חזרה, שקי העדשים והשעועית הגדולים בידיהם, הנכדים עוצרים בגינת המשחקים, פאני נשארת כדי לשמור עליהם ודונה שבה הביתה. הדרך חזרה מובילה אותה ליד חנות הבגדים. השמלה עדיין בחלון הראווה. דונה נאנחת. היא יודעת שקיבלה את ההחלטה הנכונה, כך אמא שלה, שהיום כבר בגן עדן, לימדה אותה. לתת לכל אחד, ולמי שאין לו – עוד יותר. ובכל זאת, הפעם קשה יותר. היא מסתובבת. 

"דונה, דונה", היא שומעת שקוראים בשמה רגע לפני שהיא נכנסת לבניין.  

מאחוריה היא רואה את מרים סוויסה, השכנה שלה, רצה, מתנשפת. מאחוריה, בעלה, מדדה בכבדות. על פני שניהם שפוך חיוך שאי-אפשר לטעות בו. דונה מבינה מיד – שרה שלהם מתחתנת, אלא מה. היא רוצה להגיד להם מזל טוב, אבל מרים לא מחכה רגע. 

"דונה, תעשי לנו את המתוקים לחינה? עוד חודש, בעזרת ה'".  

"קולולולולו", ארוך מתרונן מפיה של דונה ומפי השכנות האחרות שעוברות במקום. 

"כן", עיניה של מרים נוצצות, "שרה שלנו מתחתנת". 

"מזל טוב, מרים, מזל טוב", מברכת דונה, "אני זוכרת את שרה עוד מאז שהייתה קטנה, רצה בגינה ומלכלכת את השמלות שלה". 

"בטח, תמיד הייתי באה אלייך ואת עזרת לי עם הכביסה. ותכף היא תתחיל לכבס לילדים שלה… נו, מה את אומרת, דונה, תוכלי להכין לנו את החינה? המשפחה תבוא מכל הארץ. נשלם לך מה שתגידי. השבקייה שאת עושה…והסיגרים הכי טעימים, והמספאן…"  

"בטח שאכין", עונה דונה, "ואתם תשלמו כמה שתרצו". 

אחרי שמרים מתרחקת, דונה מהססת אם לשוב על עקבותיה, אבל השמש שקעה והחנויות נסגרות כולן. היא עולה הביתה, לבשל את המרק. כולם ישמחו בו, ילדותיה ונכדיה, וגם יעקב ישמח כשישוב מהעבודה, עייף כמו תמיד.  

"פאני, תורידי את זה לרבקה השכנה", היא מבקשת כשהמרק מוכן, "אני חושבת שהילדים שלה לא הזמינו אותה השבוע בכלל". 

*** 

מוקדם בבוקר, דונה קמה ויוצאת מהבית. 

הנה ה' הביא את הכסף. למשפחת סוויסה לא חסר ודונה יודעת שהם ישלמו לה בעין יפה. היא תבקש מהמוכרת לשמור את השמלה בשביל פאני עד אחרי החינה. דונה מגיעה אל החנות ממש ברגע שהיא נפתחת, אבל לא רואה את השמלה בחלון הראווה.  

"דונה", המוכרת שמחה לקראתה, "מזמן לא היית פה. מה קרה? כבר חשבתי שאת והבנות היפות שלך לא אוהבות יותר את השמלות שלי. איך אני יכולה לעזור?" 

"בטח שאנחנו אוהבות", דונה עונה, "קנינו פחות, את יודעת, יש תקופות כאלו. מה שלומך? מה שלום ליזי שלך? החלימה?" 

"ברוך ה', בערך. רק לפעמים היד עוד קצת כואבת מאז השבר". 

"אני אבוא אלייך בקרוב", דונה מבטיחה, "אביא לליזי את עוגיות השקדים שהיא אוהבת. תגידי, השמלה היפה שהייתה בחלון הרבה זמן, הכחולה עם הנקודה הלבנות, את יודעת, והצווארון…" 

אבל המוכרת קוטעת אותה.  

"יא דונה! אתמול, ממש לפני שהחנות נסגרה, מכרתי אותה. הייתי שומרת אותה בשבילכן גם שנה שלמה. מי רצתה אותה? אסתר?" 

"פאני. אבל אל תדאגי, לא קרה כלום", דונה עונה לה ומחייכת, אך לבה נחמץ. 

"בואי, תסתכלי מסביב, בטח תמצאי משהו אחר בשבילה. אולי זו? או זו?" 

דונה מסתכלת על השמלות שהמוכרת מציגה, אבל יודעת שאף אחת מהן אינה דומה כלל לשמלה שפאני רצתה. היא ממשיכה לסקור את החנות, אינה רוצה ולצאת בידיים ריקות לחלוטין. אולי משהו אחר ישמח את פאני? בצד החנות, דונה מוצאת את מבוקשה. 

"אמא, לאן נעלמת?" קוראת פאני ברגע שדונה נכנסת הביתה. כולם התעוררו והנכדים דוהרים בכל רחבי החדר. כמה יקר הרעש הזה לאוזניה.  

"בואי", היא אומרת לפאני. 

הן נכנסות לחדר צדדי. 

"השמלה כבר נמכרה, אני מצטערת כפרה. רציתי לבקש שישמרו לך עד החינה של משפחת סוויסה, אבל", ודונה מושיטה את החבילה, "שיהיה בכל זאת משהו חדש בשבילך". 

פאני פותחת את החבילה ומוציאה מתוכה חולצה.  

"תראי, זה אותו צווארון. אני חושבת שזה יתאים לחצאית הכחולה שתפרתי לך, תמדדי".