רגעים של עשייה וחוסן
בחיי הרצליה לוקיי

"רג'ינה צמח", רועם קולו של השופט בבית-הדין הצבאי של בגדד. 

ליבה של הרצליה מנתר. עדיין לא התרגלה לצעקותיו, אף שקולו רעם תמיד כשפנה אליה. עם התביעה דיבר השופט בכבוד ובנימוס, אבל עליה זעם בכל הזדמנות אפילו שלא פצתה את פיה. גם לו רצתה לדבר, לא היה נותן לה. הרצליה קמה על רגליה לאט, שלא לחשוף חולשה. ילדה עדינה, רזה. אין ספק שהשופט מנסה להפחיד אותה, אבל היא לא תיכנע. רג'ינה כבר איננו שמה. שמה הוא הרצליה. הרצליה. זה השם שניתן לה במחתרת היהודית בארביל ביום שבו הצטרפה אליה וזה השם שבו היא חושבת על עצמה.  

במחתרת הציונית למדה לקרוא ולכתוב בעברית, כמה אהבה את העברית! השפה נכנסה אליה ללב ומשם הדרך לשכל ולאצבעות היתה קצרה. כל המילים הבלתי מובנות בקידוש בבית ובספרים בבית-הכנסת קיבלו פשר ומשמעות, והדבר ריגש אותה. בילדותה, התעקשה ללכת לבית-הספר המקומי, ולמדה לקרוא ולכתוב בערבית. אבל כעת הרגישה הרצליה שהיא שבה לתרבות עתיקה – התרבות שלה. בתוך זמן קצר נעשתה למורה בעצמה. היא החלה ללמד אחרות את האותיות העבריות המרובעות. חלק מתלמידותיה לא ידעו קרוא וכתוב אפילו בערבית, וזו הייתה להן הפעם הראשונה ללמוד את סוד האותיות, לפתוח ספר, לדעת, להבין. עולם שלם נפתח בפניהן בבת-אחת. כמה התגעגעה לכך עכשיו, לתחושה הנפלאה שהתלוותה לשיעורים, להתרגשות בכל פעם שבה אחת מתלמידותיה החלה לקרוא בעברית. הרצליה החליטה שזה מה שתעשה בהמשך חייה, בכל מקום שבו תחיה, אם בעיראק ואם תצליח להגיע לישראל. היא תהיה מורה.  

השופט לוקח את הזמן. רגליה כואבות. הוא מעלעל בניירות לאט, מחפש את גזר הדין החמור ביותר, היא מעבירה מעבירה משקל מרגל לרגל, מייחלת שידבר כבר. המאסר הארוך והחקירות, החלישו אותה, אבל היא לא תישבר.  

"עמדי על רגלייך, רג'ינה צמח", הוא רועם עליה שוב למרות שהיא עומדת על רגליה ומחכה כבר כמה דקות, "את נמצאת אשמה בקשירת קשר עם הציונים".  

נציגי התביעה הצבאית מביטים בה ומחייכים בשביעות רצון, כאילו לא ידעו זאת מראש. אחד או שניים מהם מוחאים כפיים. הרצליה נושכת את שפתיה ונזהרת שלא להביט לעברם ולא לעבר השופט. מבטה נעוץ בשורות הקהל שמאחורי השופט. זה אולם גדול, , הוא נועד למשפטי ראווה עם קהל רב. אבל עכשיו השורות הרבות ריקות. איש לא הורשה להיכנס לחזות במשפטה. משפטה הוא עניין ביטחוני.  

עד לרגע האחרון קיוותה הרצליה שלא תימצא אשמה ותצא לחופשי, לשוב למשפחתה, אבל בתוכה ידעה שאין סיכוי. מחבריה כבר שמעה כמה אכזריים בתי-הכלא בבגדד. עכשיו עליה להמתין לגזר הדין, אבל היא נחושה שלא להפגין כל פחד, יהא גזר הדין אשר יהא. היא מנסה להיזכר שוב בימים שבהם לימדה צעירות יהודיות את אותיות האל"ף-בי"ת. היא מבטיחה לעצמה שיום יבוא ותהיה מורה לעברית בארץ-ישראל.  

אבל מה תעשה אם ייגזר עליה לשהות בכלא של בגדד תקופה ממושכת אחרי כל הזמן שכבר הייתה בכלא בארביל?  

ואולי בכל זאת תימלט? 

הרי היא יכולה לעשות זאת.  

"האשמה הוכחה מעבר לכל ספק, ואין דבר שאת יכולה לומר כדי להפריך אותה". 

השופט אינו יודע אם יש לה מה לומר להגנתה או לא, שהרי לא דיברה וסנגור לא היה גם כן. אבל הרצליה יודעת מה הייתה ההוכחה. השוטרים שפלשו לבית הוריה הפכו כל פינה, ולא מצאו דבר. אבל אז, ממש לפני שעמדו לעזוב, כועסים ומתוסכלים, דחף אחד מהשוטרים את ידו הישר לתוך לכיס שמלתה ושלף משם מכתב שקיבלה מחברה ובו סיפרה החברה על עלייתה לארץ-ישראל. הרצליה שמרה את המכתב בכיס כדי שלא יפול לידיים לא רצויות, והנה, זה בדיוק מה שקרה. מכתב בעברית מחברה, זה כל שהיה בידיהם. 

האם יש סיכוי שהשופט יתחשב בזמן שכבר הייתה בכלא ויקצר את עונשה? בת שש-עשרה, לבדה הייתה בארביל בכלא הגברים. עברה את החקירות והמכות. אבל הם לא הצליחו להוציא מפיה דבר. גם לא כשנקחה לחדר צדדי ובו שמעה את צעקותיהם של האסירים היהודים האחרים, מעונים, וידעה שהיא עלולה להצטרף אליהם. היא המשיכה לסרב להודות בהאשמות.  

מה יהיה גזר הדין? השופט ממשיך להתמהמה. אולי הוא מחכה לסימן חולשה מצד הנאשמת הצעירה, להבעת חרטה, לתחנונים, אבל הרצליה ממשיכה לשתוק. היא מנסה לארגן את מחשבותיה. עכשיו, משנפסק דינה, עליה להחליט. היא מתחילה להרגיש בזעה קרה, לא כל-כך בשל החשש מגזר הדין, אלא בשל ההחלטה הקשה שעליה לקבל, מיד. חבריה מהמחתרת העבירו לה הודעה שהצליחו לארגן את הברחתה בדרך מבית-המשפט לכלא.  

האם הצליחו לארגן הכול כראוי? האם יחכו לה שם? אם המבצע ייכשל, הרי שהדבר יסתיים במותה ובמותם. ובכל זאת, הרצליה סומכת על חבריה למחתרת. מה שמטריד אותה הוא גורל משפחתה במקרה זה. 

"רג'ינה צמח, את תישלחי לכלא הנשים בבגדד לשנתיים". 

שנתיים!  

שנתיים נוספות של כינים ועכברושים, של אוכל מועט ושינה על מזרונים קרועים ולחים. אחרי כל הזמן שכבר העבירה בכלא לפני המשפט ובמהלכו. שנתיים שבהן לא תוכל לעלות לארץ-ישראל, שבהן לא תוכל ללמד, שבהן לא יגיע לידיה ולו ספר אחד. עליה להימלט.  

עליה להימלט. המחתרת הצליחה למלט לאחרונה את אחת מחברותיה מהכלא הישר לישראל, והמחשבה על ארץ-ישראל מפתה כמעט כמו עצם הבריחה מהכלא. שם תוכל לזקוף את קומתה ולהפסיק לפחד. אם חבריה אכן ימתינו לה ליד כלא הנשים כדי להבריח אותה, היא תצטרף אליהם ואפילו יביא הדבר למותה.  

השופט יוצא מהאולם.  

הרצליה מובלת כבולה לתוך רכב המשטרה.  

הנסיעה ברחובות בגדד לכלא הנשים אינה ארוכה, אבל לה היא נדמית כנצח. אותה חברה אמנם הצליחה להימלט במבצע של המחתרת, אבל אביה נכלא והוכה עד מוות כדי להוציא מפיו מידע על מקום הימצאה של ביתו. ואולי למען יראו – אחרים, כמותה – וייראו. חברתה לא ידעה שכך יהיה, אבל היא, הרצליה, כבר יודעת למה מסוגלת המשטרה העירקית. את עצמה היא יכולה לסכן. האם תוכל אי-פעם לסלוח לעצמה אם משפחתה תיפגע?  

הרצליה מביטה דרך סורגי מכונית המשטרה בבגדד. עיר רגילה, יום רגיל. אנשים חיים את חייהם. שדרת דקלים מובילה ממרכז העיר לכיוון בית-הכלא. מרחוק היא רואה את המבנה, כלא הנשים האימתני של בגדד. בפעם הראשונה אוחז בה פיק ברכיים.  

מה יהיה על אביה? האם הוא או אחד מאחיה ילקחו למשטרה ויעונו כדי למסור מידע? והרי לא יהיה להם מה למסור, הם אינם יודעים דבר, אבל החוקרים לא יאמינו להם. ואולי יניחו את אביה לנפשו והיא עומדת כעת לוותר ללא סיבה על ההזדמנות לחיים חדשים? בארץ-ישראל!  

מכונית המשטרה נעצרת ליד הכלא. הרצליה מביטה סביב, מנסה לאתר את חבריה בלי לעורר את חשדם של השוטרים. ידיה אזוקות אבל רגליה חופשיות. היא תוכל להימלט אם תראה אותם. והיא אכן רואה אותם, לבושים במדי שוטרים עיראקים. מבטם נפגש והם מנהנהים לסמן לה שתבוא. הנהון חטוף, כמעט בלתי מורגש. 

ואביה, מה יהא עליו? האם אכן יפגעו בו אם תימלט? משפחתה האהובה. 

כלא הנשים מימינה, חבריה משמאלה. המבנה הגדול קודר. הרצליה רואה בקומותיו העליונות חלונות מרווחים וגדולים, משרדי הנהלת הכלא, מתחת להם, רק חרכים צרים, פה ושם. התאים חשוכים ודאי. היא שומעת היטב את השתיקה הבוקעת מהכלא. דממה מוחלטת. דממת מוות. לא כל מי שנכנסת לשם, יוצאת. ומי שיוצאת, לעולם אינה שבה להיות כשהייתה. והיא רק בת שש-עשרה. 

מבטה נפגש במבטם של חבריה, הם מהנהים לה שוב. הפעם בנחרצות רבה יותר, מסתכנים בכך שתנועתם תיקלט בעיני השוטרים. עליה לברוח. הזמן תם.  

צמרמורת עוברת בכל גופה. בפעם הראשונה הרצליה אינה בטוחה שתצליח להמשיך ולעמוד זקופה על רגליה. היא מחפשת להישען על משהו, אבל הסוהרים מימינה ומשמאלה ואין לה דבר להישען עליו. היא מרגישה את הדמעות מבקשות לפרוץ. שנתיים נוספות בבית-הסוהר. ובכל זאת, היא אינה מוכנה לעשות דבר שיפגע במשפחתה. הרצליה מניעה את ראשה לשלילה בתנועה עדינה אבל ברורה.  

חבריה מחכים, היא מסיטה את ראשה כדי שלא לעורר תשומת-לב, אבל מניעה אותו לשלילה בשנית.  

שני שוטרים ניגשים ומושכים את הרצליה פנימה, אל תוך כלא הנשים של בגדד.