רגעים של עשייה וחוסן
בחיי חנה בן משה

דחפתי את השער הירוק, הוא חרק והעיר חתולה שהתחממה בשמש. החתולה קפצה ממקומה ונעצה בי שתי עיניים עגולות. "סליחה, סליחה", אמרתי לה בלחש והמשכתי ללכת בשביל. עצי פרי שהיו נטועים בגינה נתנו את פריים, הלימונים הפיצו ריח עדין והרימון החל להעלות פרחים. דפקתי על דלת הכניסה דפיקה קלה, הדלת לא נפתחה. שמחתי בהמתנה הקטנה הזאת שנקרית בדרכי, באפשרות לעמוד רגע, לאסוף את עצמי אחרי הנסיעה הארוכה מירושלים אל השכונה הקטנה שביפו, ליד הים. כשעמדתי לדפוק בשנית הדלת נפתחה.  

"את רבקה?" שאלה אותי האישה.  

הנהנתי. לא ידעתי מה לומר. למרות ששתינו ידענו למה הגעתי, למרות שכל הדרך תכננתי מה אגיד. כשעמדתי מולה, לא יצא לי מהפה שום דבר. הרגשתי צמאה. 

"את צמאה?" היא שאלה ומיד נכנסה למטבח וחזרה עם כוס מים קרים. 

הרגשתי שהיא קוראת אותי, שהיא קשובה למחשבות שלי, אף שלהציע כוס מים למישהי שעומדת בדלת שלך, זה דבר שהרבה אנשים היו עושים. משהו במיידיות בין הרגשת הצימאון שלי לרגע שבו היא הציעה את המים היה מדויק. 

"שבי. שבי, בבקשה", אמרה חנה ומשכה שני כיסאות מטבח פשוטים.  

התיישבתי. את מספר הטלפון שלה קיבלתי מחברה שלי. היא סיפרה לי על " 'אמא חנה', ככה קוראים לה בשכונה. מגיעים אליה אנשים מכל מקום, אנשים שצריכים ריפוי לכל מיני דברים, אבל המומחיות הכי גדולה שלה היא נשים עם קושי ללדת ילדים, הנה, חברה שלי הייתה אצלה".  

"אני אומרת לך!", אמרה החברה של החברה שלי, "תגידי לחברה שלך שתלך אליה. אין לה מה להפסיד, רק להרוויח". 

 לפני שהלכתי תהיתי איך אספר שכבר שלוש שנים אנחנו נשואים ולא נולד לנו עדיין תינוק, איך אגיד לה כמה שהקנאה אוכלת אותי מבפנים, קנאה בחברות שכבר יולדות את הילד השני שלהן, קנאה באחותי הצעירה שהתחתנה בתחילת החורף והיא כבר בהיריון מתקדם. הימים האלו שבהם אני נאלצת לעבור ליד הגינה הציבורית, בדרך חזרה מהעבודה, ורואה את האימהות הצעירות מנדנדות ילד בנדנדה או אוספות איתו עלים על השביל. אפילו לרופא מומחה כבר הלכתי, וללא הועיל. הספקתי בשנים האלה לעטוף את הלב שלי בשכבת הגנה, ניסיתי להתנהג כאילו הכול בסדר, לפרגן לחברות, לנשוך שפתיים מבפנים כדי שלא להסגיר על כמה אני פגועה בתוכי.  

תכננתי לבוא אליה ככה, בקלילות. אבל כשפגשתי את חנה, משהו בעיניים הישירות שלה, חודרות ורכות גם יחד, נכנס לי ישר ללב, דרך כל ההגנות. עם כוס המים ביד התחלתי לבכות.  

במשך דקות ארוכות לא אמרתי כלום ורק בכיתי. חנה קרבה אליי את הכיסא ואמרה: "אל תדאגי, יהיו לך ילדים לתפארת". 

הנוכחות של חנה הרגיעה אותי במהירות. התחלנו לשוחח והיא סיפרה לי על מסורת הרפואה שעברה אליה מאימא שלה. "מגיל צעיר מאד הייתי מסתכלת על אימא שלי מרפאת נשים", סיפרה, הייתי עומדת לידה, ילדה קטנה, ורואה איך היא נוגעת בבטן שלהן, מעסה להן את הרחם. הייתי מקשיבה לדברים שהיא הייתה אומרת לנשים שבאו אליה, מוסיפה להן כוח ואמונה, מוציאה מהן עין הרע, אם הייתה. כשקצת גדלתי, הייתי יד ימינה, הייתי מסתכלת טוב-טוב בכל מה שעשתה, איך בדיוק היא מזיזה בעדינות את הרחם. לפעמים אמא אפילו נתנה לי לעסות ממש בעצמי, הייתה מכוונת אותי בדיוק, מדריכה את האצבעות שלי להקשיב ולהרגיש". 

בחודשים הבאים באתי אל חנה באופן קבוע, והתקווה חזרה אליי. האמת היא, שכבר לא באתי אליה רק כדי להצליח להרות. באתי בשביל הזמן עם חנה, אי קטן של שקט וברכה בתוך ים החיים הסוער.  

"את חושבת כרגע שברגע שיהיו לך הילדים, הכול יהיה בסדר", היא אמרה לי פעם אחת, "אבל תאמיני לי, את לא יודעת איזה צער יכול לבוא. את רואה כאן את הילדים שלי, ה' ישמור אותם, פה בתמונות?" חנה הצביעה על תמונות הילדים שלה שתלויות אצלה בסלון, "ברוך השם על כל אחד, אבל.."  

להפתעתי דמעות מילאו את העיניים שלה והיא המשיכה בשקט, "היו לי עוד שלושה. שלושה ילדים נפטרו לי. שלושה ילדים! בת אחת ושני בנים, אחד מהם תלמיד חכם ממש. הכול היה מעין הרע שהייתה עליהם, תאמיני לי כבר רציתי לגמור עם החיים שלי, מה זה שווה, החיים שלי? הלכתי ברחוב, רזה, עצובה, ודווקא איזה שכן ערבי שלנו ראה אותי ככה סהרורית, אמר לי 'מה קרה? מה את עושה, את לא מאמינה בא-לוהים? את לא מפחדת מהא-ל?' שמעתי אותו והרגשתי בלב שהוא צודק, שאמונה זה גם בזמנים קשים, אולי במיוחד בזמנים קשים, אז מה שנשאר זה רק האמונה. חזרתי לעצמי, עמדתי על הרגליים, האמנתי באלוהים שכל מה שהוא עושה לטובה וביקשתי ממנו עוד תינוק, רק עוד אחד! ובאמת הוא נתן לי ברכה ענקית, נולד לי עוד בן. בגיל ארבעים וחמש!" 

כשחנה דיברה, הרגשתי גם שאני נדבקת באמונה שלה, באפשרות ששער הברכה ייפתח.  

בינתיים, פתחתי אני את שער הכניסה הירוק שוב ושוב, בציפייה לפגישותינו, שהפכו יקרות לי בפני עצמן. תוך כדי הטיפולים ועיסוי הרחם, חנה הייתה מייעצת לי בכל מיני נושאים של בריאות הגוף והנפש ובכלל, מדברת איתי על הדרך הנכונה לחיות בה. גם מסרים רוחניים בקשר לדברים פנימיים ונסתרים שלי, דברים שכמעט אף אחד לא ידע, היא העבירה לי. וכמובן, היו לה עצות לזוגיות, ואני שמחתי מאוד לעצות חוכמה מפי אישה שהייתה נשואה מגיל צעיר מאוד. 

"אני הייתי עם משה מגיל אחת-עשרה", ספרה לי פעם אחת, "משה, בעלי, היה בן שמונה-עשרה כשהתחתנו. את יכולה לדמיין מה זה להיות נשואה בגיל אחת-עשרה? היום ילדות בקושי יודעות להכין חביתה בגיל הזה. ואני כבר הייתי נשואה למשה. היה לו בית מלאכה לאריגת בדים, בתוך הבית שלנו בחדר צדדי. כל-כך יפים הם היו, האריגים, צפופים ורכים וצבעוניים שאפילו השליט  היה לקוח שלו. גם לי יש ידיים טובות, אני הייתי טווה את החוטים, מכינה קישוטים לכלות. ראית פעם כלה תימנייה? אצלנו זה לא שמלה לבנה וזהו, זה קישוטים, הרבה קישוטים". 

בתום הטיפול, חנה הוציאה מארון בגדים גדול חבילה קטנה ארוזה בנייר דק וחום. מתוך החבילה היא הוציאה חתיכת בד יפיפייה, רכה וצבעונית.  

"את רואה את זה?" שאלה, "שמרתי לי חתיכה אחת. בכל הנסיעות והמסעות שעברנו עד שהגענו לכאן החזקתי את החתיכה הזאת איתי. היא הזכירה לי את הבית, את ההתחלה של החיים שלנו, את הכלות שהיו באות אליי. שמרתי את האריג הזה בכל הדרכים הארוכות, מנדארה לעדֵן ואחר-כך למחנה עולים ומשם למחנה המעבר בעתלית ואז לכאן ליפו", הקול שלה נפל לרגע אך מיד התחזק שוב, "אחרי כל התלאות שעברנו עד שהגענו לכאן, למשה כבר לא היו כוח ואפשרות להקים עסק מחדש. בזמנים המודרניים כבר לא אורגים ככה בדים, היום עושים הכול במכונות, אז משה למד רוב היום תורה. הוא היה החזן והגבאי בית-הכנסת. כשהוא היה מתפלל, התפילה שלו הזכירה לכל המתפללים את בית-הכנסת בתימן".  

העיניים של חנה נצצו בגאווה ושמחה כשסיפרה על התפילה של משה. הדהים אותי להיווכח בכל פעם מחדש כמה הייתה אופטימית ומלאת שמחת חיים. ידיה עיסו את בטני בטיפול ומילותיה עיסו סיפורים קשים וכואבים עד שבפיה הם נשמעו כמים חיים. 

כבר הייתה לנו מסורת, לחנה ולי, באתי בכל פעם קצת לפני הזמן שקבענו ונשארתי קצת לאחריו. חנה כיבדה אותי בכל פעם במאפה תימני נימוח שכמותו לא הכרתי, "קחי תשתי משהו, תאכלי", הייתה אומרת, "זה יחזיר לך את הכוח".  

"יבורכו ידייך", הייתי עונה, למרות שהיה ברור שידיה בורכו מכבר. 

*** 

הזמנתי אותה לברית של הבן שנולד לי, יצחק, על שם הנס שבלידת יצחק בנם של אברהם ושרה. כשחנה עמדה בברית והחזיקה את התינוק הקטנטן, נזכרתי ביום הראשון שבו הלכתי אליה, נזכרתי בשער הירוק שפתחתי מאז פעמים רבות, בבית הקריר והנקי, מלא התקווה, הכוח והתבשילים, נזכרתי שהלכתי לחנה מתוך קושי, כאשר הרגשתי שבאמת כבר אין לי מה להפסיד, אבל לא ידעתי שמלבד היריון פלאי ותינוק בריא ושלם, אצא עוד כל-כך נשכרת.