רגעים של עשייה וחוסן
בחיי יבגניה פיזיצקי

מגדלור הקהילה 

ראיון עם ד"ר יבגניה פיזצקי, על זהות, גאווה וחיים החדשים. 

14.10.1999 

 

 

פגישה עם ד"ר יבגניה פיזצקי (70) היא מפגש עם אנרגיה בלתי נדלית. רק לפני עשר שנים עלתה לישראל, אך את חותמה על הקהילה היא הספיקה להטביע כבר מזמן. יבגניה משמשת מגדלור חברתי בעבור עולים ותיקים וחדשים כאחד. לאחרונה עמדה מאחורי אירוע מיוחד: כנס בוגרים לציון מאה שנה להיווסדה של האוניברסיטה לרפואה בסנקט פטרבורג, שבה למדה. מה מניע אישה בגיל השלישי, שעברה דרך חיים ארוכה ועלתה לארץ בגיל מאוחר יחסית, להשקיע את נשמתה בחיבור בין אנשים? 

אירוע מאה שנה לאוניברסיטה רוסית שאינה מוכרת לרבים בישראל – זה לא מובן מאליו. מה עמד מאחורי ההחלטה לארגן את הכנס? 

ראשית, רבים מיוצאי ברית-המועצות בישראל מכירים וגאים במוסד הזה ובהשפעתו; רופאים רבים למדו בו, והערכים, ההשכלה והמסירות שחונכנו עליהם שם הם חלק מהחוסן הישראלי היום. הרופאים האלו והילדים שלהם עוסקים ברפואה פה בארץ. כשמדינת ישראל מכבדת את המוסד ההוא, היא בעצם מכבדת ומעריכה את תרומת העלייה כולה למדינה. שנית, השאלה שלך מבוססת על הנחת יסוד שאינני מסכימה איתה – שאם תרבות איננה מוכרת לרוב האוכלוסייה, אין צורך להשקיע בה. אבל החשיבות של הערב היא הרבה מעבר למוסד ספציפי – היא נוגעת לשאלה יסודית בזהות הישראלית. הנה אני, לדוגמה, הגעתי לכאן בגיל שישים כדי לחיות בישראל, אבל חלק גדול ממי שאני התעצב בברית-המועצות ובפקולטה הזו לרפואה. אם כל אחד יכיר ויתגאה בתרבות שממנה בא, נוכל לחיות חיים בריאים ושמחים יותר. חגיגה של מאה שנה לאוניברסיטה היא הוכחה לילדים ולנכדים שלנו שהמקום שבאנו ממנו הוא חשוב ומכובד. 

איך היו התגובות לערב הזה?  

הו, זה היה באמת מרגש מאוד! אנשים חזרו אליי עם דמעות בעיניים ואמרו: "לא ידענו כמה אנחנו מתגעגעים!" זה לא היה געגוע לאוניברסיטה, אלא געגוע לאנשים שחלקו איתנו את העולם ההוא וגעגוע למקום שהיה לנו. תביני, מדובר בקהילה שלמה של אנשים, בני גילי וצעירים יותר, שחוו וחווים קשיי עלייה וקשיי שפה. הדבר שהכי חסר לנו הוא תחושת השייכות. כשאני פוגשת חבר שלמד איתי במוסד לפני חמישים שנה, הלב שלי מתמלא. זה נותן ביטחון, ידיעה שאנחנו לא לבד. לראות את ההפתעה על הפנים של אנשים שפגשו חברים ללימודים מלפני חמישים ואפילו שישים שנה והם בכלל לא ידעו שהאנשים האלה מהעבר נמצאים גם הם כאן, בישראל. בסוף הערב אנשים החליפו מספרי טלפון והבטיחו: "אנחנו ממשיכים להיפגש!" 

אם כבר הזכרת מספרי טלפון … זה מוביל אותי לשאלה פרקטית. את מדברת על בוגרים מכל הארץ, איך באמת הגעת לכולם? זו נשמעת משימה בלתי אפשרית.  

(חיוך קטן) את חושבת שאחרי שנים תחת המשטר קומוניסטי – דווקא כאן זו תהיה בעיה למצוא אנשים וליצור איתם קשר? 

וברצינות – היה לי חשוב מאוד להגיע לכל אחד ואחת, אז התאמצתי. גייסתי לעזרה את כל מי שיכולתי – חברים, מכרים, משפחה. עבדנו בשיטת 'חבר מביא חבר' – התחלנו מגרעין קטן של מכרים ואז כל אחד נזכר בעוד אדם, שהכיר עוד שניים. ישבנו עם ספרי טלפון של כל אזורי החיוג והתקשרנו לאנשים. טלפנתי גם למרכזים רפואיים ברחבי הארץ. כל בוגר ובוגרת שיצרתי איתם קשר שלחו לי בחזרה מכתב וסיפרו על משפחתם ועל מעשיהם מאז הלימודים ועד היום.  

והייתה היענות מיד?  

בוודאי. אנשים התרגשו מאוד והתאמצו להגיע מכל רחבי הארץ, ממש מצפון ועד דרום.  

ארגנו גם הסעות. אנחנו כבר לא כל-כך צעירים, חלק מהאנשים מוגבלים בתנועה ולרובם אין רישיון נהיגה ומכוניות. השתדלנו למצוא נהגים דוברי רוסית שיביאו את מי שהיו צריכים עזרה בהגעה. 

איך מארגנים כזה דבר? האם היה ארגון כלשהו שנעזרת בו? 

הארגון הוא אני. עם עזרה מכמה חברים ובני משפחה שלא הייתה להם ברירה אלא לעזור לי (צוחקת). באמת, נערכתי הרבה זמן מראש והשתדלתי לארגן את כל הדברים כדי שהערב יהיה מוצלח. למשל, אחרי שקיבלתי את מכתבי התשובה מהרופאים, חילקתי אותם לפי השנתונים שלמדו בהם, ולכל מחזור הייתה שעת התכנסות משלו כדי שלא יהיה עמוס וכולם יוכלו לדבר ולהתראות בנחת. הזמנתי גם נציגים מהתקשורת הרוסית כדי לסקר את האירוע ומוסיקאים שינגנו. היה באמת ערב חגיגי מאוד. 

ספרי לנו על רגע מרגש במיוחד. 

אה, היה רגע אחד מרגש במיוחד! הגיעה רופאה שסיימה את הלימודים בשנת 44', כלומר עוד בתקופת המלחמה! היא נכנסה עם הנכדים שלה שהביאו וליוו אותה. היא הייתה כל-כך מאושרת!  

את יודעת, יש הרבה אנשים מבוגרים שהם עולים ותיקים, והמעגל החברתי שלהם קטן. הרבה מהם בודדים מאוד. האירוע הזה, מעבר לכל הנוסטלגיה, חשוב לחיי היום-יום של הרבה אנשים. יצרנו מחדש קהילה.   

הזכרת את עניין הגיל, גם את לא ילדה.  

(צוחקת) ילדה לא הייתי מזמן, זה נכון. אבל לחיות את החיים צריכים גם אנשים מבוגרים. כל יום שאני בחיים, אני צריכה להיות פעילה. ואם אני יכולה גם להועיל לאנשים – עוד יותר טוב. 

באמת, עזרת להרבה לאנשים בחיים שלך… גם כשהיית רופאה בגאורגיה וגם כאן, אחרי שעלית. האירוע לבוגרי האוניברסיטה הוא לא הפעילות הראשונה שיזמת למען העולים. 

כן, זה נכון.  

כשאנחנו הגענו, הייתי קצת בהלם. הכול שונה – התרבות, ההתנהגות, מזג האוויר. חלמנו להגיע לארץ, למקום שקל להיות בו יהודים – וזה באמת משמח מאוד. אבל בכל זאת, באנו מתרבות ומנטליות אחרות, כאלו שיש בהן ערכים שלא כדאי שייעלמו. כאישה שעברה בחייה, כבר כשחייתי בברית-המועצות, בין מקומות מאוד שונים מבחינה תרבותית, למדתי בזמנו על היופי והעושר שיוצר מפגש בין תרבויות שונות. את זה אני חושבת שעוד לא הבינו פה בישראל. למרות שבאו הנה ממקומות שונים ומגוונים, כולם קצת מנסים להיות אותו הדבר, וזה חבל. אני לא יכולה לשנות את הכול, אבל אני מנסה לתת לאנשים גאווה בתרבות שהם באים ממנה. שיישארו קשורים לאמנות, למוסיקה, לכל מה שנותן לאדם להרגיש בבית. 

בואי נדבר על תחושת הבית: כמה שנים אחרי שעלית נלחמת להשיג לעולים "הוסטלים" למגורים קהילתיים. 

כן. וזו הצלחה גדולה! יש כיום כמה שכונות בארץ שבהן יש דירות שעולים יכולים לשכור במחיר מוזל, וכך לגור בצורה מכובדת ליד שכנים שחולקים את אותה השפה, התרבות והמנהגים.  

כשהחלטנו לעלות, השלטונות אפשרו לכל אדם לקחת איתו רק מאה וחמישים דולר. אתה מבין איזו נקודת פתיחה גרועה זה נתן לנו. באנו מהשכונה הכי טובה בכותאיסי, (העיר השלישית בגודלה בגאורגיה. מ.ז), ופה יכולנו להרשות לעצמנו רק דירה בשכונה לא פשוטה. אף אחד בסביבה לא הכיר את התרבות שבאנו ממנה, ובעיקר צחקו עלינו ולעגו לנו. תראי, אני מכירה את ההגירה מתרבות לתרבות. אחרי שהתחתנתי עברתי מלנינגרד, שהייתה בלב המשטר הקומוניסטי, לגאורגיה, שהייתה מקום הרבה פחות מרכזי ולקהילה היהודית שבה היו תרבות משלה, אוכל ומנהגים שונים מאוד מהבית שבו גדלתי. לוקח זמן להתרגל. זה לא פשוט. למזלי עזרו לי להרגיש בבית, אבל זה לוקח זמן.   

כיום אנחנו גרים בהוסטל הראשון שהצלחנו להקים בירושלים, עם שכנים וחברים שעוזרים בכל דבר בחיי היומיום וגם בהתמודדות עם שפה ובירוקרטיה. נוצרה לנו ככה קהילה קטנה שמחזקת זה את זה. בגאורגיה נהגנו לארח בבית שלנו חברים ושכנים ולנגן לשיר ולרקוד. זה חלק מההווי המשפחתי והקהילתי שהיה לנו. בהוסטל חזרנו לזה. אנחנו עורכים אירועים, בעלי מנגן, וכולם רוקדים, שרים ונהנים ביחד. 

 בעבר נאבקת על זכויות הווטרנים, לוחמי הצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה, וציון יום ה-9 במאי (יום הניצחון על גרמניה הנאצית). האם גם המאבקים האלו היו מתוך רצון להנכיח את התרבות שלכם בישראל? 

בהחלט. זה העבר שלנו, למרות החיים תחת המשטר הקומוניסטי. יש עוד צורות של יהדות וסיפורים שצריכים לקבל כבוד ומקום בישראל. אנחנו חייבים לתת מקום לגיבורים שלנו. 

את אישה שמתקרבת לגיל שבעים. עשית הרבה בחיים, את ובעלך הייתם מוערכים מאוד בקהילה בגאורגיה בזכות הטיפול שלכם באנשים. הגעת למקום חדש בלי להכיר את השפה, אתם "עולים חדשים". איך את לא מתעייפת? 

אני פשוט בן-אדם כזה. כשאני רואה שיש עוול או בעיה, אני לא מסוגלת לשבת בצד. אני גם לא אוהבת להתלונן. אם יש בעיה – צריך לנסות לטפל בה. אני רופאה, וזה מה שאני מנסה לעשות כל חיי – לרפא, לתקן. 

את יודעת, לאנשים יש אחריות. לא רק על המשפחה והחיים שלהם, אלא גם על הסביבה, על האנשים מסביב. ככה חייתי תמיד, וזה לא מעייף, זה נותן כוח!  

פעם זה היה לראות את החולים שלי מחלימים, היום זה לראות את העולים כאן בהוסטל שמחים ומרגישים שייכים. כל זה נותן לי כוח להמשיך. ככה נכון לי לחיות. 

ומה הלאה? מה את מתכננת עכשיו? 

(צוחקת) מחרתיים יש לי הרצאה על אמנות בהוסטל בפסגת זאב. וגם בחודש הבא. יותר מזה בינתיים אני לא יודעת. אבל לכל מקום שיהיה בי צורך, אני אגיע.