רגעים של עשייה וחוסן
בחיי יעקוטה (כהן) מדר

האוויר עומד. לחות וחום הופכים את האוויר לסמיך. זה לא מזג האוויר האופייני לצפת, העיר הקטנה והאינטימית, שנמצאת גבוה בהרים. אפילו בשיא הקיץ, אפשר בדרך-כלל להרגיש בבוקר משב רוח קליל. אבל לא בבוקר הזה.  

לחות וחום, אוויר סמיך, כל אלה יכלו להפריע ליעקוטה של פעם, אולי ליעקוטה שחיה בג'רבה עם בעלה וששת ילדיה, מזמן. אבל כעת, בבוקר הזה, היא פוסעת בחזרה מבית העלמין וכמו אינה חשה בכך. מחשבותיה ורגשותיה עסוקים במשהו אחר, וגופה, שעסוק בטיפוס בעליות צפת, הולך כמו מאליו. כך היא הולכת כל יום, גם כשהשמש קופחת במלוא עוזה, גם כשיש סערה, ואפילו כשיורד שלג. רק השלג הקשה שירד בתחילת העשור הביא לכך שנשארה בבית לאחר שילדיה התחננו שלא תצא, "אנחנו לא רוצים לאבד גם אותך כל-כך מהר", אמרו לה. "הכול ברצון ה' " ענתה להם, אבל ויתרה ונשארה בבית. לא היה פשוט להישאר בבית, היא ראתה בעיני רוחה את קברות ילדיה כשהשלג נערם עליהם. 

בגל הקור ההוא נפטרו לא מעט אנשים מבוגרים, ולא היה מי שיבוא לנחם את משפחותיהם, אם בכלל היו להם משפחות. לאחר שנמס השלג, הקפידה יעקוטה ללכת לכל משפחה שלא ניחמה, גם אם חלף כבר שבוע השבעה.  

אבל עכשיו זהו דווקא עומס החום שאיתו היא נאלצת להתמודד. כשטיפות זיעה נוטפות ממנה, היא ממשיכה בדרכה, עטופה בפוֹטָה, בד גדול המכסה את הגוף, כמנהגה עוד מהימים בג'רבה, ואוחזת בסל. סל קניות גדול ופשוט, אטום, כדי שאיש לא יוכל לראות את תכולתו. יעקוטה עוצרת לרגע, נשימתה כבדה לאחר העליות. בכל זאת, אינה צעירה. אבל נחישותה אינה מתערערת. על האפשרות לקחת אוטובוס היא אפילו אינה חושבת. לא הורגלה בכך בתוך העיר.  

בקצה השכונה היא מגיעה לבניין שבו מתגוררת המשפחה שהיא מחפשת. 

יעקוטה מכירה את השכונה הזו היטב. פה גרה עם ששת ילדיה בדירת השיכון של אמהּ כשעברו מירוחם לצפת כמה חודשים לאחר שהגיעו לארץ. גם לאחר שעברה עם ילדיה לדירה שניתנה לה בשכונה אחרת בעיר, ביקרה כמובן פעמים רבות את אמה. בהמשך גם חזרה לחיות אצלה, כשלא הייתה מסוגלת לחיות בבית, לבדה. יהודית ודוד, הילדים שלה, נרצחו בפיגוע האיום ההוא, שהיה בבית-הספר במעלות. לפני הרבה שנים. יהודית הייתה אז בת שבע-עשרה ודוד בן חמש-עשרה. כל-כך צעירים היו. ושמונה וחצי שנים אחר-כך, חיים. חיים, שעזר לה בכל דבר והיה כמו אב לאחים הצעירים ממנו, חיים, שכבר היה נשוי והיו לו ילדים משלו, נהרג בלבנון. בכלל לא ידעה שהוא משרת בלבנון, הוא הסתיר זאת ממנה כדי שלא תדאג. ילד טוב כל-כך היה, וגם הוא הלך. אז, אחרי שאיבדה שלושה ילדים, יעקוטה לא יכלה לשאת עוד את הכאב וחזרה לגור עם אמא שלה לכמה חודשים. 

יעקוטה מתבוננת במודעת האבל התלויה בחדר המדרגות שבו, בקומה העליונה, נמצאת דירתה של המשפחה שהיא באה לנחם. היא מכירה קצת את המשפחה, וכשיעקוטה מכירה קצת זה בעצם אומר שהיא יודעת, או מנחשת, כמעט את כל שאפשר לדעת על  המשפחה, כמו על כל תושבי צפת. אבל בכל זאת היא מנסה להסיק מהמודעה את כל מה שהיא יכולה, להבין למה המשפחה האבלה באמת זקוקה. כך היא עושה עם כל מודעת אבל שהיא רואה מאז סיימה את שנת האבלות אחרי מותו של חיים. בשנים האחרונות, התרחבה העיר ורבו מודעות האבל. בכל זאת, היא מנסה להגיע לכל בית.  

*** 

עוד בחדר המדרגות, דרך הדלת הפתוחה, יעקוטה שומעת את הדיבור החרישי וגם קולות התייפחות. "מן השמים תנוחמו, מן השמים תנוחמו", היא ממלמלת לעצמה למרות שאיש אינו שומע. כשהיא נכנסת, מישהו מפנה לה מיד מקום, אבל היא בוחרת להתיישב בפינת החדר כמה שיותר בשקט. יש לה עוד בחירות משלה, לדוגמה, היא משתדלת שלא לשבת על כיסא גבוה כדי שהפער בין הגובה שלה לזה של המשפחה היושבת על הארץ לא יהיה גדול. 

"זה קרה פתאום. בשבילי זה קרה פתאום, אחר כך סיפרו לי שבמשך כמה ימים הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. אבל ממני, אמא שלו, הוא העדיף להסתיר. תמיד היה כזה, אף פעם לא רצה להדאיג אותי", אומרת אמא של יוסי, ושוב מתייפחת, ויעקוטה מזהה את הקול ששמעה מחדר המדרגות. 

אחת מקרובות המשפחה מזהה את יעקוטה ומגישה לה כוס מיץ ועוגיות. כולם בעיר יודעים שיעקוטה הגיעה הישר מבית הקברות, מהאבל הפרטי שלה. יעקוטה מברכת לאט ושותה. לאחר הדרך החמה, שתייה היא דבר בעיתו, אבל בעוגיות היא אינה נוגעת. עדיין מוקדם מדי לאכול, עדיין לא מילאה את המשימה שלה.   

ההתעסקות של קרובת המשפחה סביבה מושכת את המבטים לעבר יעקוטה. קולות הדיבור הסמוכים נחלשים במקצת. יש תחושה של ציפייה מסוימת בחלל החדר האבל, אולי אפילו של תקווה. תקווה שיעקוטה תדע איך לנחם, כפי שהיא מנסה לעשות כמעט מדי יום, במשך שנים. 

"מרים", יעקוטה כמעט לוחשת, אבל כולם שומעים, "מרים, ה' נתן וה' לקח. יהי שמו מבורך". 

האם עונה לה רק בהתייפחות.  

"ה' נתן וה' לקח, אבל הוא לא לקח את מה שהיה", יעקוטה ממשיכה, "כל דבר שזכית לו עם יוסי, נשאר". 

"אבל אני לא אראה אותו יותר, מה יעזור לי מה שהיה, מה יעזור לילדים שלו שלא יזכרו את האבא שלהם. הילד שלי, זה היה הילד הכי מתחשב, גם תלמיד טוב היה, תמיד דאג לי ולאבא שלו, כשאבא שלו חלה טיפל, הכי טיפל, והוא בעצמו היה עדיין כמעט ילד, ביקש ממני ללכת לנוח ונשאר בבית-החולים. הילד שלי, הילד הכי טוב…"  

יעקוטה עוצמת את עיניה. עכשיו היא יודעת מה צריך לומר. "את תראי את הבן שלך חי בנכדים שלך. והם ילמדו ממך עליו. למענם תתחזקי, כדי שתוכלי ללמד אותם מי היה אבא שלהם, הילד הכי טוב, איך כיבד את הוריו, איך שמר על אמא שלו". 

יעקוטה עוצרת ואז, כשהיא מוצאת את הכוחות, היא ממשיכה, "אני בטוחה שאת רוצה שהם ידעו מי היה אבא שלהם ואני בטוחה שהם ירצו לדעת, כשיגדלו, מי היה האבא שלהם, אבל תגידי לי", היא שואלת, "איך הם ידעו מי היה אבא שלהם, אם לא את, אמא שלו, תהיי שם כדי לספר להם? איך?" 

כשתשומת-הלב פונה לכיוון אחר, וזה קורה רק לאחר דקות ארוכות, יעקוטה מבינה ממראה פניה של מרים שאמרה את שהיה עליה לומר. היא יוצאת מהחדר וצועדת לאורך המסדרון. בקצהו, היא דופקת על דלת אחד החדרים, שדלתו סגורה כמעט לגמרי. אבל היא בטוחה שזה החדר הנכון. שום תשובה אינה בוקעת מתוך החדר, ויעקוטה פותחת את הדלת ונכנסת לאט. בחדר יושבת האלמנה לבדה, מניקה תינוק קטן. האלמנה הצעירה נרתעת ברגע הראשון, אבל גם היא מזהה את יעקוטה. יעקוטה מיישבת לצדה לזמן ממושך בלי לומר מילה. כשהיא קמה, היא קמה באיטיות ומניחה את כפות ידיה על ראש התינוק כדי לברך אותו. ממבטה אסיר התודה של אמו היא מבינה שלא היה דבר לומר לאלמנה הטרייה, אלא רק לברך את בנה.     

לפני שהיא יוצאת, יעקוטה נכנסת למטבח הקטן. היא פותחת את סל הקניות שלה, מוציאה מתוכו חלות שאפתה השכם בבוקר, עוד לפני שיצאה לביקור היומי שלה בקברים של ילדיה, ומניחה על השולחן. אחר-כך, יעקוטה פותחת את המקרר. היא רואה שבמקרר יש אוכל שכבר התקלקל, כמעט תמיד יש כזה בבתי אבלים, וזורקת אותו. היא מסדרת את האוכל שנשאר במקרר עד שהכול נמצא במקומו, ומכניסה פנימה שני סירים שסחבה איתה בסל הקניות כל הדרך. בסירים נמצאים התבשילים שהכינה למשפחה האבלה לארוחת הצהריים. גם אותם הספיקה השכם בבוקר. "אוכל זה שמחה", יעקוטה תמיד אומרת, ואמנם קשה לשמוח בבית שיש בו אבל קשה כל-כך, ובכל זאת גם בתוך האבל אוכל מסוגל להעיר ניצוץ, ולו קטן. 

בדרך החוצה היא עוברת שוב בסלון. האם אינה רואה אותה ויעקוטה מעדיפה שכך. היא כבר עשתה את מלאכתה, אבל היא רואה שמישהי הצליחה לשכנע את מרים לאכול מעט. זה טוב. הרגיעה הזו רק זמנית, מי כמוה יודעת שגם אם היא מצאה את המילים הנכונות כדי לנחם ברגע זה, ישוב הכאב ויגבר עוד פעמים רבות. אבל יעקוטה מקווה שמרים תשוב ותיזכר בקצה החוט שנתנה לה. היא בוודאי תרצה שנכדיה ידעו מי היה יוסי שלה. 

"מן השמים תנוחמו", יעקוטה ממלמלת כשהיא יורדת במדרגות מהקומה העליונה, גם הפעם בלי שאיש שומע אותה.