רגעים של עשייה וחוסן
בחיי לאלא עלייא אוחנונה

״שבת שלום".  

 "שבת שלום, שבת שלום, בוא היכנס".  

"לאלא עליא, סליחה שאני מפריע לכם בסעודה. אמא של אסתר ביקשה ממני לקרוא לך, הצירים מתקדמים". 

"שב. אני אברך ואתארגן. ואולי גם תאכל משהו? בטח לא הספקת לעשות קידוש", ועליא סימנה בעיניה לבנותיה, שמזגו מיד מסיר הדגים לאורח בעוד שלום, בעלה, מגיש לו גביע ובקבוק יין – "קח, קדש"… 

שלמה הופתע, מעולם לא ראה אישה מברכת את ברכת המזון בעצמה. בביתו ובבית חמיו אבי המשפחה מברך והנשים מקשיבות ועונות אמן. שלום ראה את פליאתו וחייך אליו. 

"תאכל, שלמה, מחכה לך לילה ארוך".  

לאלא עליא קמה מן השולחן וניגשה להכין תיק עם בגד להחלפה ועם שמנים ותרופות להקלה על היולדת.  

"עיישא", פנתה בשקט לבתה, "תעטפי להם לחם למחר, אולי לא הספיקו לאפות".  

והם יצאו לדרך. 

בחוץ שרר שקט נעים והשמים היו מלאים כוכבים. מבתי השכונה עלו קולותיהן של משפחות סועדות ומשוחחות ומדי פעם גם קולות של נעימה ופיוט. אבל הם הלכו בצעדים מהירים, כאילו לא ליל שבת היה, כאילו הקור הלילי מאיץ בהם להגיע לבית חם. אלא, שלא בגלל הקור השורר אצה להם הדרך – בקור לא חשו כמעט בשל ההתרגשות, ובעטיה האיצו כך את הליכתם.  

"יפה להיוולד בערב שבת, בע"ה. תרגיש איזו קדושה יש באוויר", ועליא שאפה את אוויר ההרים הנקי של הרי האטלס מלוא ריאותיה. 

״אמא שלי אומרת שלפי הבטן, תיוולד בת״, אמר שלמה, שהיה שקוע בהרהורי ליבו ולא שם לב לאוויר הצח או לרוממות הרגע.   

״אה, שלמה. לפי הבטן זה תינוק בריא. זה מה שחשוב. עוד כמה שעות תוכל לדעת בעצמך אם זכית בבן או זכית בבת. בע״ה בידיים מלאות, שהלידה תעבור בשלום. על זה תתפלל. אבא שלי עליו השלום מעולם לא הבדיל בין בנים ובנות – כל ילדיו היו טובים בעיניו. לך בדרכיו של הצדיק". 

הם התקרבו לבית כשעליא נותנת לגבר הצעיר שלצידה הוראות מדויקות מה עליו להביא לה ומה לעשות כשיגיעו. אם היולדת כבר המתינה בבית וכשנכנסה עליא נישקה את ראשה וידיה, "לאלא עליא תודה שהגעת". 

"איפה היולדת?" שאלה עליא ופנתה לשלמה, "זוכר? מים רותחים ומגבות נקיות". 

"הכנתי כבר הכול, לאלא עליא, הכול בחדר", אמרה האם.  

עליא נפנתה לשלמה, "הנה, עשו את מלאכתך אתה יכול ללכת להתפלל", היא הושיטה לו ספר תהילים ששלפה מתיקה והוסיפה, "להביא ילדים לעולם זה רגע חשוב וקדוש בחייו של יהודי. תתרכז בזה".  

אמה של אסתר הכניסה את עליא לחדר הפנימי. 

"כואב לי", סיננה אסתר מבין שיניה, כשהיא אוחזת בידה של אמה בחזקה ודומעת. עליא זמזמה לה פיוטי שבת כדי להרגיעה.  

"בעזרת ה', את לקראת הסוף. עוד מעט תאחזי נשמה קטנה בידייך".  

"והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", אמרה עליא כשהיא אוחזת בראש התינוק ומלווה את כניסתו לעולם. עם הפסוק הזה קיבלה את פניו של כל תינוק שיילדה. 

 "בן בריא ויפה שלח לכם הקב"ה, שתזכו לגדלו בדרך הישר והטוב". 

ביום ראשון בבוקר, אחרי שבדקה את אסתר וראתה שגופה חזק ומתחיל להחלים ווידאה שהיא מניקה היטב והתינוק הרך בריא ומתחזק בכל שעה, פנתה עליא לחזור לביתה . 

"אלווה אותך בחזרה, קשה יהיה לך ללכת איתה", אמר שלמה כשהגיע אל השער והוא אוחז בחבל שאליו קשורה כבשה.  

"מה פתאום כבשה?" התפלאה עליא. היא אמנם יילדה את אסתר, אך התמורה נראתה לה מוגזמת. 

"יש לנו ב"ה רב וראיתי בשבת שלא היה תבשיל בשר על השולחן. אנחנו נותנים לך אותה בשמחה". 

עליא צחקה, "אבי, הצדיק שלמה בן יצחק עליו השלום, המעיט באכילת בשר, וכמותו איננו אוכלים בשר לעיתים קרובות. איש טוב אתה, שלמה, ששמת לב ורצית לעזור. תן אותה לצדקה, יש בכפר עניים רבים שישמחו לבשר לשבת".  

שלמה הופתע, מעולם לא שמע דבר כזה. שבת בלי בשר? הצדקת לאלא עליא היא אדם יוצא דופן בדברים רבים כל-כך… "זה בסדר", השיב, "אתם יכולים להשתמש בצמר שלה ובחלב. אני בטוח שתוכל להועיל לכם. בברית המילה אשחט לעניים כבש, בע"ה"… 

"תודה רבה, לאלא עליא", אמר שלמה משהגיעו לקרבת ביתה. הוא כופף קלות את ראשו לאות כבוד. אם היה כאן הצדיק, אביה, היה בוודאי מנשק את ידו, אך אישה צדקת היא העומדת לפניו ושלמה לא היה בטוח כיצד ייפרד ממנה. 

ביום שישי שאחר-כך, בעת שאפתה את הלחם לשבת, הרהרה עליא בשבת הקודמת. מחר תהיה ברית בבית-הכנסת.   

היא נכנסה למטבח. העוגיות לברית כבר מוכנות. אמש עמלה עליהן עם בנותיה עד שעה מאוחרת. כעת הניחה פינג'אן על האש, שפכה מים מהכד שבצד החדר ופרשה מגבת נקיה על השולחן. כשהמתינה למים שירתחו טיפסה על שרפרף נמוך והושיטה את ידיה לארון עליון, שממנו שלפה את הקופסה שקיבלה מאביה. בזהירות הורידה אותה וליטפה מאבק. היא פתחה אותה, הוציאה את הסכין וטבלה אותה לחיטוי בתוך המים הרותחים. כשסיימה הניחה אותה על מגבת נקיה.  

המשחות לתינוק ולאם כבר מוכנות. אותן רקחה מבעוד מועד. 

"ברית בשבת זו מצווה גדולה. זכות לתינוק והוריו, וגם למוהל", שמעה את קולו של אביה בתוך ראשה, '"וגם למוהלת", הוסיפה בקול, כאילו היא באמת משוחחת עם אביה, שהלך לעולמו מזמן והשאיר לה את התפקיד החשוב. געגוע חזק עלה בה.  

היא עברה בראשה על סדר הפעולות שתצטרך לעשות מחר. זו הפעם הראשונה שבה עליה למול בשבת.  

עליא נכנסה לחדרה, התבוננה לרגע במדף הספרים עשוי הבוץ שבנה בעבורה שלום והוציאה את ספרו הישן של אביה. היא עצמה את עיניה וראתה בעיני רוחה את הקהל המתקבץ לאחר תפילת שחרית, את אסתר המרוגשת ואת התינוק המתוק, שבבריאותו האיתנה חזתה אתמול. 

לפני הברית תזכיר ותסביר לקהל את חשיבות הרגע. "מצוות האב על הבן שימול את בנו", היא תאמר את מילותיו של אביה, "ובאין האב יודע למול, ימנה שליח נאמן, מוהל".  

לפני פטירתו חששה מתגובת הרבנים שבערים הסמוכות ומתגובת הקהל. אביה, הצדיק שלמה בן יצחק ועקנין, חיזק את ידיה, "אין שליחה נאמנה עליי ממך להמשיך את דרכי בהוראה, בצדקה ובהנהגת הציבור. כשאב לא ידע למול את בנו, ימנה שליחה נאמנה. וכדי שיזכה אבי הבן במצווה, יוכל לאחוז בידך וללוות את מעשייך". 

בבוקר שלמחרת יצאה עליא מוקדם מתפילת השבת ופנתה לביתם של שלמה ואסתר. היא בדקה את התינוק, חיבקה ועודדה את אסתר ובהגיע הקהל ניגשה למלאכתה. 

"… אשר קידשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", בירך שלמה בהתרגשות, ו"אמן" חזק נשמע בחצר הקטנה.  

לאלא עליא חזאן עמדה לצידו של שלמה ולחשה לו לאחוז בידה וללוות את תנועותיה. "קולולוללוללו", בקעו הצהלולים מהאזור שבו עמדו הנשים. ידיה הזריזות והמיומנות של עליא חיתלו את הרך הנולד כשאמו דומעת לצידה.  

"זכה להיות מזרעו של אברהם אבינו. כואב לו קצת ויעבור מהר", אמרה לאסתר. היא נתנה לה את המשחות שרקחה, הורתה לה כיצד לטפל בילד בימים הקרובים ולבסוף ליטפה את ראשה, "לכי, הניקי אותו עכשיו ויירדם".  

אסתר התרחקה ולאלא עליא סידרה את כלי הברית בחזרה וסגרה את הקופסה. עד לברית המילה הבאה שתיקרא אליה.