קורות חייה מעוררי ההשראה
של ליזה חדד

ליזה חדד נולדה בשנת תרפ"ה, (1925), בעיירה זרזיס שבדרום תוניסיה. הילדה האחת-עשרה מתוך שנים-עשר ילדיהם של שלביה וניסים פיניש. אביה החזיק בנתינות אירופאית בזכות קשרי מסחר ענפים עם אירופה. משפחתה הייתה אמידה מאוד וזכתה לכבוד רב מצד שכניה הערבים. ערכי הערבות והחמלה היו היסודות בבית שבו גדלה ליזה. אביה שימש ראש ועדת 'ביקור חולים' בקהילה והיה אחראי על חלוקת מזון לנזקקים לקראת שבת.

בגיל שש-עשרה וחצי התארסה ליזה לכמוס אליהו חדד. תקופת האירוסין נמהלה בעצב כאשר אביה נפטר בפתאומיות ולא זכה להובילה לחופה. בשנת תש"ב, (1942), נישא הזוג וליזה עברה לג'רבה, לחיות לצד משפחת בעלה. הם התפרנסו מחנות ומעסקיה של משפחת חדד. לצד עבודתו, הפך אליהו לפעיל ציוני מרכזי. הוא עסק בסיוע לעלייה בלתי חוקית והדריך בני נוער בהגנה עצמית ולוחמה במסווה של מחנות קיץ. אליהו נעדר לתקופות ממושכות לצורך נסיעות הקשורות בפעילות זו, וליזה תמכה בדרכו ובפעילותו הציבורית. הזוגיות שלהם התאפיינה בכבוד הדדי ובשיח פורה והחלטותיהם התקבלו תמיד ביחד.

בשנת תש"ח, (1948), עלתה משפחתו של אליהו לישראל. בני הזוג נשארו בג'רבה כדי להמשיך ולסייע לאחרים לעלות. בשנים אלו, לצד גידול בנותיהן, שרה ופנינה, התמודדה ליזה עם מספר הפלות ולידות שהסתיימו במותם של התינוקות. בשנת תשי"ב, (1952), נולד בנם רפאל. באותה שנה עלתה המשפחה לישראל דרך צרפת.

כדי לסייע להוריו המבוגרים של אליהו, בחרו בני הזוג לגור בחיפה וויתרו על דירה שהוצעה להם בירושלים, הצעה שהייתה משאת נפשם של עולים רבים. הם השתקעו בעיר התחתית, בבית ערבי שהוגדר כ'נכס נטוש'. תחת קורת גג אחת חיו ליזה ואליהו וילדיהם, עם הוריו של אליהו, כדיר וחנה חדד, ועם יוסף, אחיו של אליהו ובת אחותו, אורדה, שהתייתמה וגדלה כביתם לכל דבר. בחיפה נולדו לזוג שני ילדים נוספים, בנימין וצביה.

ליזה ניהלה את כל ענייני הבית ולצד זאת טיפלה בחמיה, שהיה חולה מספר שנים. אליהו החל לעבוד כמורה, אך תוך זמן קצר פנה ללימודי הנהלת חשבונות. הוא השתלב בעבודה בבית-הדין הרבני ובשעות אחר הצהרים שימש כמנהל חשבונות בפדרציה הספרדית. לאורך כל השנים עבד בשתי משרות כדי לפרנס את המשפחה. נוסף על עבודותיו, התנדב כפעיל בתנועת 'הפועל המזרחי' וכיהן כציר במפלגת המפד"ל.

בשל עבודתו, ידע אליהו מראש מתי צפויה הגעתן של אוניות עם עולים מתוניסיה. בימים אלו, ירדו ליזה וחמותה לנמל חיפה כדי למצוא משפחות ג'רבאיות ולהזמינן לביתן. הבית הפך למוקד בעבור עולי הקהילה הג'רבאית, מעין מלונית ללא תשלום. ליזה ואליהו פתחו את ביתם בפניהם, וליזה בישלה בעבור העולים והלינה אותם בחדרי השינה בבית. בלילות אלו היו בני המשפחה עוברים לישון בחצר.

העולים היו נשארים בבית מספר ימים, ובערבים היו ליזה ואליהו מדריכים אותם בהמשך התנהלותם בארץ. באופן זה, הקלו על נחיתתם בארץ וסייעו למנוע את ניצולם בידי הרשויות. גם לאחר שהגיעו העולים למקומות מגוריהם הקבועים, שבו לעיתים קרובות לחיפה לצורכי בירוקרטיה ונהגו להתארח לכמה ימים בבית המשפחה.

הבית תפקד כעוגן גם בעבור קרובי משפחה רחוקים שהגיעו להתארח, לעיתים לתקופות של חודשים. קרוב משפחה מפורייה שהגיע לחיפה לצורך לימודים מצא אצלם בית חם לכל תקופת לימודיו, ונערה שעלתה ארצה התגוררה עימם. גם אחייניותיהם מהמושבים בדרום היו מגיעות בקביעות להתארח.

ליזה דאגה במיוחד לקרובות משפחה מבוגרות, שהיו בודדות או עריריות לעיתים. הן היו מגיעות אליה כדי להתאושש ולנוח, והיא הייתה מטפלת בהן במסירות, מלווה אותן לבדיקות רפואיות וסועדת אותן עד ששבו לאיתנן. גם במקרים אלו בני המשפחה פינו את חדריהם עבור האורחות לתקופה שנדרשה. האחריות המשפחתית והדאגה לכל מי שזקוק למחסה היו חלק בלתי נפרד מזהותה.

הכנסת האורחים של ליזה לא הצטמצמה רק לעולים חדשים ולבני משפחה. הבית, שהיה ממוקם סמוך לתחנה המרכזית בחיפה, היה פתוח לכל עובר אורח; אנשים זרים היו דופקים בדלת כדי להשתמש בשירותים, וליזה הייתה מקבלת אותם בסבר פנים יפות. באחת הפעמים נכנסה לבית אישה מבוגרת כדי להשתמש בשירותים; ליזה הבחינה במצוקתה, האכילה אותה והעניקה לה מצרכים. מאז, במשך שמונה שנים, הייתה האישה מגיעה מדי יום חמישי כדי לקבל סל מזון שהכינה ליזה במיוחד בעבורה.

חיי המשפחה בארץ לא היו קלים מבחינה כלכלית. וליזה ניהלה את משק הבית בחיסכון ובצמצום כדי להיות מסוגלת לארח אנשים רבים לצד גידול המשפחה. כדי להוסיף להכנסה המשפחתית, החלה ליזה לעבוד בניקיון משרדי בית-הדין הרבני, שבו עבד בעלה בתפקיד בכיר. בשל המבוכה הכרוכה בכך שסגן מנהל בית-הדין הוא בעלה של המנקה, הייתה ליזה מנקה בלילות ובחשיכה. ילדיה היו מצטרפים אליה כדי לעזור בניקיון האולמות, ובימי שישי, לאחר שעות העבודה, היה אליהו עצמו מנקה את המשרד כדי להקל עליה. היא עבדה בעבודה זו במשך כעשר שנים, עד לשנת תשל"ג, (1973).

למרות הקשיים, ליזה ואליהו מעולם לא השיבו ריקם בקשת צדקה. הם הקפידו לתרום לארגוני סיוע לנכים לפני כל חג, וויתרו על צורכיהם האישיים כדי לסייע לנזקקים. ליזה חשה כי מצווה וזכות נפלו בחלקה כאשר גמלה חסדים. היא התגייסה במסירות מוחלטת לסעוד את חמיה, רחצה וטיפלה בכל צרכיו האישיים. לצד מסירותה יוצאת הדופן למשפחת בעלה ולהכנסת אורחים אין-סופית, היא לא ויתרה על נסיעה קבועה בכל שנה כדי לבקר את משפחתה בדרום, נסיעה שנועדה לה גם לנופש ולמנוחה.

בשכונת מגוריהם התגוררו עולים בני תרבויות שונות ביותר, וליזה השכילה להסתדר עם כולם. לעתים נקראה כדי לעזור ולפשר בסכסוכים, ובשל יכולתה לנהל מערכות יחסים מורכבות בדרכי נועם, השכילה לעשות זאת בחוכמה וברגישות. היא הקפידה תמיד להציג את הצד החיובי בכל דבר ולפרש סיטואציות בעין טובה. חוכמתה, נדיבותה ומאור פניה הפכו אותה לאישה שרבים רצו להתקרב אליה ולהסתופף בצילה: חברות מהשכונה היו מגיעות לשוחח איתה בשבתות, זוגות ומשפחות נעזרו בה והיא סייעה והשכינה שלום, בחשאי וענווה.

העובדה שהיא עצמה לא למדה קרוא וכתוב כאבה לליזה, והיא הייתה נחושה להעניק לילדיה את ארגז הכלים שלא ניתן לה. היא דחפה את בנותיה ובניה להשכלה גבוהה וויתרה על עזרתם בפרנסת הבית מתוך אמונה כי זה המפתח להצלחתם. בשנת תשל"א, (1971), עברו ליזה ואליהו לקריית שמואל. ליזה תמכה פיזית ונפשית בילדיה ושימשה כ"מטפלת" של נכדיה; כל נכד שנולד נשאר אצלה בשנתיים הראשונות לחייו קודם שנשלח לגן. בשנותיה האחרונות, אליהו הפך לסיעודי. ליזה טיפלה בו במסירות אין קץ. אף שהיא עצמה נעזרה בהליכון, היא סירבה להכניס מטפל זר וטיפלה בו בכוחות עצמה עד אחרון ימיו.

בני הזוג השתלבו בחיי הקהילה ובבית הכנסת בשכונה. ליזה יזמה את הקמתה של עזרת נשים נגישה בקומת הקרקע של בית-הכנסת כדי להקל על נשים מבוגרות. שנה לפני פטירתה, מימנה את העלויות לבניית המקום ולריהוטו. יום אחד בלבד לפני פטירתה, זכתה לשמוע כי הכיסאות הוכנסו ועזרת הנשים מוכנה. על שלט ההנצחה בבית-המדרש שהקימו בני הזוג, נחקקו המילים : "תרומת איש ענו וצנוע ורעייתו".

ליזה חדד נפטרה בג' בטבת (נר שמיני של חנוכה) בשנת תשע"ב, (דצמבר 2011).