קורות חייה מעוררי ההשראה
של לילי מנחם

לילי מנחם לבית סוסטיאל נולדה בי"ז בסיוון תרע"ח, (8/6/1918), בעיר סלוניקי שביוון, בת בכורה משתי בנות שנולדו להוריה, משה ופאולינה.

היא ורשל, אחותה, התייתמו בגיל צעיר מאביהן, שנפטר מדלקת ריאות בהיותו בן עשרים ושבע בלבד. בעקבות עידודם של דודיה, עברה האם הצעירה, פאולינה, לבולגריה, כדי למצוא בן-זוג, והילדות נשארו אצל קרובי משפחה בסלוניקי. בבולגריה, נישאה פאולינה בשנית ונולדה לה בת נוספת. לילי גדלה כילדה "אורחת" בבית דודיה, ונעשתה לילדה אחראית ביותר מגיל צעיר.

לילי קיבלה חינוך עברי בגן הילדים של הקהילה היהודית בסלוניקי, ובהמשך בבתי-הספר של הקהילה, אשר לימדו בהם מורים מארץ ישראל. היא הייתה תלמידה מצטיינת, ולאחר שהשלימה את לימודיה בתיכון, למדה בסמינר לגננות והחלה לעבוד במוסדות חינוך בעיר. היא החלה ללמד עוד קודם שמלאו לה חמש-עשרה שנים, ועל כך זכתה במכתב הוקרה ממנהל בית-הספר. כבר אז התאפיינה במקצועיות ובחריצות רבה.

לצד זאת, הקדישה לילי את עצמה לעזרה לנזקקי הקהילה היהודית ולפעילות ציבורית. היא הייתה חברה בתנועה הציונית ואחת המייסדות של סניף 'החלוץ הצעיר' בעיר – תנועה שהכשירה צעירים לעלייה לארץ ישראל. באלול תרצ"ג, (ספטמבר 1933), שימשה לילי בת החמש-עשרה כמתורגמנית של אבא חושי, מזכיר מועצת פועלי חיפה דאז, אשר הגיע לסלוניקי כדי לגייס פועלים לנמל חיפה. לילי הצטרפה גם ללהקת תיאטרון חובבים, ובה הכירה את יוסף מנחם, מי שיהיה לימים לבעלה.

בשנת תרצ"ה, (1935), בהיותה בת שבע-עשרה, עלתה לילי לבדה לארץ ישראל. היא התיישבה בשכונת נווה שלום ביפו ומצאה עבודה כגננת. בגיל שמונה-עשרה, בשנת תרצ"ו, (1936), נישאה ליוסף, שעלה גם הוא לארץ. יוסף היה רצען במקצועו. עם נישואיה, לקחה על עצמה את האחריות לדאוג להוריו ולאחיו לפרנסה. לבני-הזוג נולדו ארבעה ילדים: מנחם (מיקו), רחל, זהבה וחמדה. לילי גם התאמצה לשמור על קשר גם עם אמה ואחותה שבבולגריה, דאגה להן והרגישה אחריות כלפיהן.

בשנים תרצ"ו-תרצ"ז, (1936-1937), לאחר שפורעים ערבים תקפו את תושבי יפו היהודים, השתתפה לילי בפינוי ילדי המקום לתל-אביב.

המשפחה התגוררה תחילה בפלורנטין, שהשתייכה באותם ימים ליפו, שם פתחה לילי גן ילדים מטעם ארגון 'אימהות עובדות' (לימים ארגון נעמ"ת). כדי לאפשר לאימהות לעבוד, הנהיגה בגן יום לימודים ארוך, דבר שהיה חריג ביותר באותם ימים. לילי גם הוציאה רישיון נהיגה, דבר שהיה חדשני אף הוא בעבור אישה.

לילי פעלה ונאבקה, בהתנדבות, למען סיפוח שכונות הדרום לעיריית תל-אביב. בשנת תש"ב, (1942), עברה משפחת מנחם לשכונת התקווה, אזור דל אוכלוסין ומאוים מצד שכנים ערבים. לילי נרתמה להנהגה המקומית, וארגנה נשים שיתנדבו לעזור למגיני השכונה. משנת תש"ג, (1943), ועד לשנת תש"י, (1950), כיהנה כחברת ועד התושבים בשכונה. בשל פועלה זכתה בכינוי: "גולדה מאיר של שכונת התקווה".

לאחר השואה, הקדישה לילי את עצמה לקליטת ניצולים, בעיקר יהודים יוצאי יוון, ועמדה בראש 'ארגון נשים יוצאות יוון'. במלחמת העצמאות, ניהלה את האגף לעזרה למשפחות מגויסים בשכונת התקווה, ודאגה לעולים שהתגוררו בשתי מעברות שהוקמו בשכונה. בשנים תש"ז-תש"ט, (1949-1947), הייתה אחראית על פעילות מחתרת 'ההגנה' במקום.

לילי ייסדה מרפאות ומוסדות חינוך ותרבות והקימה מועדוני ילדים, בשיתוף פעולה עם עיריית תל-אביב וההסתדרות. בהמשך, עבדה כאחראית על התשלומים בוועד למען החייל. לאורך השנים, סייעה לילי רבות לנשים ולנערות לרכוש מקצוע ועודדה אותן להשתלב בעבודה.

בתקופת הצנע, בשנים תש"י-תשי"ג, (1950–1953), שימשה לילי מנהלת מחלקה במשרד המסחר והתעשייה בתחום תלונות הציבור. בשנת תשי"ג, (1953), נבחרה למזכירות ארגון 'אימהות עובדות'. היא ראתה שליחות בהעצמת נשים מזרחיות, שהתקשו באותה תקופה להשמיע את קולן. הקרבה והחיים המשותפים בשכונה, כמו גם השפה המשותפת, סייעו לבניית אמון, ולילי נעשתה למנהיגה ולדוגמה לחיקוי בעבור נשות השכונה. על עבודתה עם נשים היא פרסמה ספר, ובו כתבה בין היתר: "אם קשה לאשה להתחרות עם גבר, לאשה המזרחית קשה שבעתיים… כשהן רואות אותי הן נוכחות לדעת שהשד לא נורא כל כך".

בין השנים תש"ח-תשט"ז, (1948-1956), עבדה לילי גם במדור הלדינו של 'קול ישראל'. בשנת תשי"ד, (1954), מונתה למנהלת המדור. נוסף על כך, היא כתבה מאמרים ל'איל טיימפו', עיתון מרכזי בשפת הלדינו, וכיהנה כנשיאת הפדרציה הספרדית. בשנים תשי"ד, (1954), תשי"ח, (1958), ותשכ"א, (1961), שימשה כצירה בקונגרס הציוני ובקונגרס הבין-לאומי של הסתדרות הספרדים בירושלים.

בזכות ניסיונה ומרצה, נשלחה לילי מטעם המחלקה המדינית של ההסתדרות ומועצת הפועלות למשימות רבות בחו"ל. היא השתתפה ונאמה בקונגרסים לקידום הסוציאליזם וזכויות הנשים בגרמניה, ובטורקיה, בקפריסין, בדרום אמריקה ובדרום אפריקה.

בשנת תשי"ט, (1959), נבחרה למועצת עיריית תל-אביב – יפו מטעם סיעת 'המערך', וכיהנה כחברת מועצה במהלכן של שש קדנציות רצופות. היא הייתה ממקימי 'בית אבות רקנאטי', שנבנה למען יוצאי יוון מחוסרי אמצעים. בשנת תשמ"ב, (1982), נבחרה למזכירת נעמ"ת, ובין השנים תשמ"ג-תשמ"ה, (1985-1983), כיהנה כנשיאת הארגון. בתפקידה זה התמקדה בשיפור התשתיות והרווחה בשכונת התקווה, שפירא ופלורנטין.

לצד העשייה הציבורית, לילי הייתה אשת משפחה מסורה ביותר. היא טיפלה בחמיה וחמותה והייתה מעורבת ביותר בחיי ילדיה. כשהוצע לה תפקיד בממשלה, סירבה כיוון שהדבר חייב אותה ללון בירושלים אחת לשבוע. העשייה הקהילתית שלה הייתה חלק מחייה של המשפחה כולה, והטביעה בהם את חותמה. בני הבית היו שותפים לאחזקת הבית, לניקיון ולבישול. את ילדיה חינכה לילי להשכלה והצטיינות, ועודדה אותם ללמוד ולהתקדם.

בשנת תשמ"ב, (1982), שכלו לילי ויוסף את בתם, זהבה, שהייתה בת שלושים ותשע בלבד והותירה אחריה שלושה ילדים. הייתה זו טרגדיה קשה בעבור המשפחה, ולילי ויוסף ביכו את לכתה כל ימיהם. את נכדיה שהתייתמו לקחה לילי לקחה תחת חסותה, גידלה, טיפחה ודחפה אותם להשכלה ולהישגים, ממש כפי שנהגה עם ילדיה ועם עצמה.

בשנת תשס"ד, (2004), עברה לילי לדיור מוגן. גם בשנים אלו היא שמרה על חיוניות יוצאת דופן. היא המשיכה להיות פעילה ולהופיע בכנסים, שבהם נאמה, עניינים וממוקדת, בעמידה וללא דפים. גם לנהוג ברכב המשיכה.

בשנת תשמ"ט (1989), זכתה לילי בתארים 'יקירת ההסתדרות' ו-'יקירת העיר תל אביב' בהוקרה על פועלה הרב. לילי התאפיינה בשילוב נדיר של אנושיות וחביבות לצד תובענות וכושר הובלה בלתי מתפשר. היא השאירה רושם עז על כל מי שבאו עימה במגע, ממבוגרים שעבדה עימם ועד לילדים שהיו בגן שלה – כל אלה זוכרים עד היום את האכפתיות הרבה והכנה שממנה פעלה ואת עוצמת אישיותה.

לילי מנחם נפטרה בכ' בטבת תשס"ה, (1/1/2005), והובאה לקבורה בבית-העלמין בחולון. לאחר פטירתה ובעקבות מאמצים של ארגוני נשים, נקרא על-שמה רחוב בעיר מגוריה, תל-אביב.