קורות חייה מעוררי ההשראה
של מזל מתילדה מוצרי

מזל מתילדה נולדה בחברון בכ"ז בכסלו התרנ"ה (25 בדצמבר 1894), בת בכורה למלכיאל מני ורחל לבית בן־טובי. מזל גדלה על ברכי המסורת אצל סבה, הרב אליהו מני (הרא"ם), הרב הספרדי של קהילת חברון וסבתה הרבנית סמרה (אחותו של חכם עבדאללה סומך), שעלו בשנת התרט"ז (1856) מבגדד. בהיותה בת שש התמנה אביה לשופט, ומשפחתה עברה לירושלים. מלכיאל מני היה אחראי על אדמות הסולטן העות'מני ושימש כמגשר בין השלטון, תושבי הכפרים הערביים, יהודים מהיישוב הישן והציונים החדשים. מזל למדה בבית הספר "אוולינה דה רוטשילד" וכן אצל מורים פרטיים להעשרת השכלתה. בביתם אירחו מכובדים רבים מקהילות יהודיות שונות ומפעילי התנועה הציונית. אחד מן האורחים הללו היה ד"ר אלברט מוצרי, שהגיע לקבור את אביו בירושלים. מוצרי היה רופא מכובד ועשיר מן הקהילה היהודית במצרים ופעיל ציוני נלהב. הוא התאהב במזל וביקש להינשא לה. ד"ר מוצרי היה מבוגר ממזל ב־27 שנים, והיא לא ששה להינשא לו. לאחר חיזור ממושך נתרצתה מזל בשני תנאים: שביתם יהיה בירושלים; ושאלברט יעזור לה ללמוד רפואה בפריז כמותו.  

בשנת תרע"ב (1912) נערכה חתונתם של בני הזוג בירושלים ברוב פאר. 

הזוג גר בירושלים כשנתיים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו בעלי נתינויות זרות, והם נאלצו לעבור למצרים. בקהיר סייעה לפליטים יהודיים שברחו מישראל בשל המלחמה והפרעות. מתוך רצון להעמיק את החינוך הציוני ולקרב את קהילת קהיר למשפחות מישראל הקימה מזל תנועת נוער בשם "צופיות ציון" לנערות יהודיות. הזוג יזם פעילויות קהילתיות ציוניות, וביתם הפך "בית ועד לחכמים", שבו התארחו מנהיגים ציוניים מרחבי העולם. מזל למדה באוניברסיטת קהיר ספרות אנגלית וצרפתית, וכך שלטה בחמש שפות: עברית, לדינו, ערבית, צרפתית אנגלית.  

בקהיר נולדו לזוג שני ילדים, מכבי ויהודית. משפחתו של אלברט הייתה משפחה אמידה ומבוססת. מזל חששה כי ילדיה יגדלו כבני תפנוקים במצרים ושכרה להם מטפלת דוברת עברית. כשבגרו שלחה אותם להתחנך בישראל.  

בשוך המלחמה והפרעות, רצתה מזל לשוב לישראל, אולם אלברט היה במהלך הקמת עיתון יהודי ציוני לקהילה במצרים. מזל הסכימה כי בשלב זה עיתון כזה יתרום לעם ולארץ יותר משיבתם לישראל, ולמרות רצונה העז לעזוב החליטה להישאר במצרים ולהתגייס למשימה החדשה. 

בפסח תר"פ (2.4.1920) יצא לאור לראשונה העיתון "ישראל" בשלוש מהדורות שונות: מהדורה צרפתית שיועדה לבורגנות היהודית המשכילה, מהדורה ערבית עבור יהודי מצרים ומדינות אחרות דוברות ערבית (זו שימשה גם כלי הסברה ציוני לאוכלוסייה הערבית) ומהדורה עברית, שמטרתה חיזוק החייאת השפה העברית. העיתון עדכן את קוראיו בנעשה בקהילה היהודית במצרים ובמצב יהודי העולם וישראל, הוא אף תמך בתנועה הלאומית המצרית מתוך תפיסה כי התנועות הלאומיות במזרח התיכון יכולות להתקיים זו לצד זו בשלום. אלברט מוצרי היה מנהל העיתון ופעל מול מנהיגי הציונות ועיתונאים באירופה ומול הרשויות המצריות. מזל, בהתאם לנורמות המקובלות, פעלה בעיקר מאחורי הקלעים, ולעתים כתבה בעיתון תחת הכינוי "מרים". 

בשנת תרצ"ד (1933) נפטר במפתיע בעלה אלברט. מזל ניצבה בפני דילמה משמעותית: הרצון לשוב לחיות בארץ ומולו הידיעה כי אם תעזוב, לא ימשיך העיתון להתקיים. בסופו של דבר, הכריעו שיקולי הכלל. מזל נשארה במצרים לניהול העיתון, שהיה אז בחובות וקשיים כלכליים. היא הקימה מועצת מנהלים (כולם גברים מוערכים ומכובדים) שבראשה עמדה ושימשה העורכת הראשית בפועל. בכך הפכה לאישה הראשונה במצרים שעמדה בראש עיתון שאיננו מיועד לנשים בלבד. היא התמודדה עם החובות על ידי פתרונות יצירתיים וחדשניים, ואף הצליחה להשיג מימון מממשלת מצרים. מזל ערכה את העיתון בתקופה דרמטית ביותר, תקופת עליית היטלר ומלחמת העולם השנייה, אנטישמיות ברחבי העולם, המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, גזרות ופרעות קשות ביישוב היהודי. במצרים הלך הרוח הציבורי והתרבותי הָלַך והקצין בעקבות תעמולה פשיסטית ונאצית. העמדה המצרית הרשמית, שעד כה ראתה בציונות תנועה לאומית לגיטימית, החלה נוטה לכיוון הנרטיב הפלשתינאי. השילוב של אישה יהודייה המפרסמת דברי ציונות נחרצים לא התקבל עוד ברוח טובה. מול אלו הובילה מזל את העיתון בקו אידאולוגי נחרץ ולוחמני. היא פירסמה דיווח קבוע על מצב הקהילה בישראל, טור קבוע נגד הנאציזם והיטלר וידיעות על התארגנויות אנטי נאציות. מזל הוזהרה על ידי משרד הפנים המצרי שתחדל מהביקורת על הנאציזם והפשיזם האיטלקי. בתרצ"ט (1939) השתנו חוקי הצנזורה, מזל איבדה את החסינות שהייתה לה כעיתנואית, והעיתון נתבע בתביעת דיבה מטעם הקונסוליה האיטלקית. מהלכים אלו הבהירו למזל כי זמנה במצרים תם. לפני עזיבתה איחדה את העיתון עם עיתון יהודי ציוני שהחל אז את דרכו "לה טריבון ז'ואיב" ((La Tribune Juive. 

בגיל 45 שבה מזל לירושלים. היא הצטרפה לארגון "עליית הנוער" והיתה אחראית על פעילות הארגון במצרים, מרוקו ועיראק.   

בשנת תש"ב, (1942), בעקבות "הפרהוד", פרעות קשות שנערכו ביהודי עיראק, חיפשו המוסדות הציוניים אדם שייסע לעיראק ויבדוק את מצב הקהילה היהודית. מזל התנדבה לנסוע עם דרכונה המצרי תחת סיפור כיסוי של "חובבת ארכיאולוגיה", ולאורך שישה שבועות ביקרה בקהילות יהודיות ברחבי עיראק. היא אספה מידע רב, ביססה תשתית לעלייה ודאגה להשיג כמה שיותר אישורי עליה (סרטיפיקטים) למרות התנגדות הבריטים. כשהבינה כי משטרת עיראק עוקבת אחריה נאלצה לסיים את פעילותה. את דרכה חזרה ארצה עשתה במשאית דרך ירדן, תוך שהיא מבריחה עמה מספר נערים יהודים. בשובה הגישה דו"ח מפורט על מצב יהדות עיראק, המצוי בארכיון הציוני. 

בשנים תש"ז – תש"ח (1947 – 1948) נסעה בשליחות עליית הנוער לצרפת ולמרוקו. על האנייה בחזרה לארץ התבשרה כי בנה מכבי, שהיה מפקד שיירות ה"הגנה" לירושלים, נהרג. באבלה הכבד בחרה מזל להתנדב בבתי חולים עם פצועי מלחמת העצמאות. 

לאחר קום המדינה, בעקבות העליות הגדולות בשנות החמישים, יזמה מזל והקימה "בית תרבות לעולים". היא מצאה בית בשכונת בקעה בירושלים, סמוך לגבול הירדני. ניסיונה הניהולי מימי העיתון והיכרותה עם רבים ממנהיגי הציונות היו לה לעזר. שליטתה בשפות מגוונות אִפשרה לה ליצור קשר עם עולים רבים. היא ניהלה ולימדה בבית התרבות, ויזמה כל העת חוגים ופעילויות מגוונות על מנת לתת מענה חינוכי ותרבותי לעולים. בראותה כי מצבן של חלק ממשפחות העולים קשה, היא פתחה קופת מלווה לסיוע כלכלי, והקדישה מקום בתוך המרכז לאיסוף וחלוקה של בגדים וציוד למשפחות נזקקות. כמו כן, דאגה לעזור בסכסוכים ובעיות משפחתיות ואישיות שצצו בעקבות העלייה. בתי חינוך נפוצו בארץ בשנים אלו, אולם זה היה המרכז היחיד שהוקם ונוהל בידי אשה באופן עצמאי. בחנוכה תשכ"ז (1967) קיבלה מזל את אות "יקיר ירושלים" על תרומתה בבית התרבות "בקעה". 

בשנות השישים, לאחר עשרות שנים של עשייה ציונית, פרשה מזל מעבודתה. את מרצה וכוחותיה בחרה להשקיע במשפחתה. היא התמסרה לקשר חזק ומשמעותי עם נכדיה, והפכה מרכז עבור כל משפחת מני. בני המשפחה המורחבת לדורותיהם הוזמנו בשבתות וחגים לסעודות חגיגיות, שאותן בישלה עבורם באהבה. מזל שמרה על קשר עם בני משפחה קרובים כרחוקים, הנחילה את ערכם של קשרי המשפחה ודאגה להמשכיותם בדורות הבאים. היא נותרה חזקה ונמרצת, וכתמיד המשיכה להיות אשת שיחה מרתקת. ביתה נותר "בית ועד לחכמים", ובו אירחה מנהיגים ואנשי רוח ירושלמיים עד שנותיה האחרונות.  

מזל מתילדה מוצרי נפטרה בי"ג בסיון ה'תשמ"א (15 ביוני 1981) ונקברה בירושלים.