מרים לוי, שנקראה בפי כול ממח, נולדה בעיר מרקש שבמרוקו, בשנת תרע"ח, (1918), לסוליקה וליוסף אזולאי. 'משפחתה התגוררה במלאח' ממח הייתה אחת משלוש בנות. אביה היה בעל סנדלריה מפורסמת בעיר ואמה הייתה עקרת בית. הוריה היו אנשים צנועים, מסורתיים ומחוברים לקהילה.
כבר בילדותה ובנערותה, בלטה ממח ביופייה הרב. הוריה, שחששו מפני חטיפה בידי השכנים המוסלמים, הקפידו לכסותה מכף רגל ועד ראש בכל פעם שיצאה מהבית ושידכו אותה בגיל צעיר.
בשנת תרצ"ה, (1935), כשהייתה בת שבע-עשרה, השיאו אותה הוריה למרדכי אלפסי. ממח אהבה מאוד את בעלה. לזוג נולדה בת בשם פורטונה. כשהייתה בתם בת תשעה חודשים בלבד, גילתה ממח שבעלה לא היה נאמן לה. בצעד יוצא דופן, החליטה כי אינה מוכנה להשלים עם המעשה ותבעה גט. משפחתה דאגה לשלומה ולביטחונה הכלכלי כאישה גרושה, המגדלת את ילדתה לבדה, וניסתה להניא אותה מכך. אבל למרות הלחצים והמחירים הכבדים הצפויים, ממח לא הייתה מוכנה להמשיך בנישואין ללא אמון ולא זזה מהחלטתה.
לאחר הגירושין, חזרה ממח להתגורר בסמוך לבית הוריה ב"מלאח" המגורים במלאח התאפיינו בחצרות משותפות, אשר בכל אחת מהן היו דלתות לדירות קטנות ששימשו למגורי משפחות. ממח ובתה חיו בחדר סמוך להוריה. חרף הצפיפות, יצרה החצר המשותפת תחושה של "בית אחד גדול" ושל קהילה עוטפת.
שנים לא מעטות נשארה ממח לבדה והתרכזה בגידולה של פורטונה. כגרושה, הייתה תלויה שוב בליווי של גבר מבני המשפחה כדי לצאת מן הבית.
ממח נמנעה מלהיכנס שוב למערכת יחסים שלא תכבד אותה. למרות הצעות שידוך רבות, התעקשה על עצמאותה.
בשנת תש"ב, (1942), כשהיא בת עשרים וארבע, ומאחוריה כבר שש שנות הורות יחידנית, החליטה ממח להינשא בשנית. היא נישאה לשמואל לוי, אלמן שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים ואב לנער בן שש-עשרה, חנניה. לשידוך הסכימה בתנאי אחד חסר פשרות: היא דרשה לעבוד ולהתפרנס באופן עצמאי. שמואל, שהיה אדם טוב ואהב אותה מאוד, נעתר לבקשתה של ממח באופן חלקי והסכים כי תצא לעבוד מסעדות שבבעלות משפחתו. שם, בין הסירים והתבלינים, התגלה כישרונה יוצא הדופן כבשלנית ושמה החל לצאת לפניה. המוניטין שלה בתחום זה ילוו אותה לכל אורך חייה.
שמואל ניהל באותה תקופה חברת משאיות והובלה מצליחה, ומצבם הכלכלי השתפר משמעותית. המשפחה עברה להתגורר בבניין פרטי והעסיקה מטפלת ומשרתת, אשר סייעו לממח בעבודות הבית ובטיפול בילדים. ממח הקפידה על מראה וסגנון לבוש אלגנטיים, ואלו נעשו לסימן ההיכר שלה. היא האמינה כי הופעתה של אישה היא ביטוי לכבודה העצמי.
לזוג נולדו שלושה ילדים משותפים: סמי (שמואל), אמה ואיזק (יצחק). ממח הקפידה לשלוח את כל ילדיה, בנים ובנות כאחד, ללמוד במוסדות של 'אליאנס: כל ישראל חברים' החל מגיל הגן. לאחר שעות הלימודים, למדו הבנים תורה אצל רב הקהילה ביחד עם שאר ילדי המלאח.
לממח הייתה רגישות רוחנית, ואמונה עמוקה ליוותה כל רגע ביומה. היא נהגה לפקוד קברי צדיקים, כמו אלו של רבי חיים פינטו ורבי עמרם בן דיוואן, וניקתה בהתנדבות בתי-כנסת. רבים פנו אליה בשאלות על פתרון חלומות וראיית עתידות ולשם השכנת שלום בין בני-זוג. שמה יצא גם כמרפאה: היא רקחה תרופות טבעיות המיועדות למגוון חולאים: כאבי אוזניים, בעיות עור, כאבי גרון, בעיות עיכול וקשיי פוריות. היא טיפלה גם בנשים בהריון, ונודעה כמומחית לטיפול בבעיות עור, ובמיוחד באקנה. לשם ריפוי הפצעים השתמשה במקלות מיוחדים, אשר נשמרו לאורך שנים בידי המשפחה. בזכות יכולות הריפוי שלה נקראה בקהילה 'ממח הקוסמת'.
חייה היציבים של המשפחה נגדעו בשנת תשט"ו, (1956), ממח התאלמנה כאשר שמואל נהרג בתאונה ובגיל שלושים ושמונה בלבד, נשאה לבדה בעול גידול הילדים. היא עברה להתגורר בעיר קזבלנקה עם ילדיה ובנו הגדול של שמואל, חנניה, אשר נטל על עצמו את ניהול חברת המשאיות של אביו. בהמשך היגר חנניה לקנדה, אך המשיך לדאוג למשפחה ושלח כסף כדי לסייע בטיפול באחיו. באותן שנים התמודדה ממח עם קשיים כלכליים. בזקנותה סיפרה לנכדתה כי באותה תקופה נעשה לה נס והיא מצאה מדי יום כסף ליד עץ בגינתה, אך הכסף חדל לאחר שסיפרה על הנס לקרוב משפחה. לאחר אירוע זה שמרה ממח מאוד על פרטיותה. גם את ילדיה ונכדיה חינכה כי: "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין".
בשנת תשכ"א, (1961), עלה חנניה מקנדה לישראל. שלוש שנים אחר כך, בשנת תשכ"ד, (1964), החליטה ממח לעלות גם היא עם ארבעת ילדיה. כדי שלא לעלות בחוסר כול, החליטה לעקוף את האיסור על הוצאת כספים ממרוקו. היא תפרה את מעט התכשיטים והכסף המזומן שהיו בידיה בתוך השכבות הפנימיות של מעילה ומעילי הילדים.
ממח הצהירה בפני הרשויות כי המשפחה עוברת להתגורר בצרפת, ואליה הפליגו. לאחר מספר חודשים בצרפת, המשיכו ליעד הסופי – מדינת ישראל.
עם הגעתה ארצה, שוכנה המשפחה בצריף עץ במעברת טירת כרמל. למרות התנאים הקשים, ממח לא שקעה במרירות והפכה במהרה לדמות מפתח בקהילת המעברה. היא ארגנה את הילדים הרבים כדי לצאת למסיק זיתים, לכבוש אותם ולהכין ריבות מפירות עצי הסביבה. כך הוסיפה עוד מקור מזון לה ולשכנותיה וגם סיפקה תעסוקה לילדי המעברה.
ממח הקפידה לשמח חתני בר-מצווה בעוגיות מיוחדות, וסייעה באפייה לכל שמחה קהילתית גם בימי מחסור וצנע. שמה נודע כמי שערכה את חגיגות המימונה והחינה המושקעות והיפות ביותר. מדי שני וחמישי, הייתה נוסעת למערת אליהו הנביא בחיפה ובידה סיר קוסקוס ענק, אשר ממנו חילקה לכל עובר אורח שפגשה במקום. ממח המשיכה גם לטפל ברפואה עממית, כפי שנהגה במרוקו. היא השכינה שלום בקהילה והחזירה לב נשים לבעליהן ולב בעלים לנשותיהם, בעזרת סגולות שעברו מדור לדור במשפחתה.
בשנת תשל"ב, (1972), לקחה ממח את נכדתה, שושי, לחיות אצלה כיוון שראתה כי לבתה קשה לגדלה. שושי גדלה בבית סבתה מגיל שנה ועד לחתונתה, וממח דאגה לחינוכה ולהשכלתה והפכה אותה לאשת סודה ולממשיכת דרכה במשפחה. היא עודדה את שושי לצאת ללימודים גם לאחר שנולדו ילדיה, ואף סייעה בהשגחה עליהם למרות גילה המתקדם. כאשר פקד משבר בריאותי את בתה והיא עברה שיקום ממושך, ניהלה ממח את משק ביתה במהלך ארבע שנים תמימות. את עבודות הבית הפשוטות הפכה לשיעורי חיים לנכדיה.
בשנת תשמ"ב, (1982), עברה ממח לגור בבניין מגורי קבע. איתה עברו לבניין שכנים מהמעברה, וביחד הם שימרו את חיי הקהילה התוססים גם בסביבה החדשה. גם בזקנתה, נותרה מלאת הומור ואהבה. ממח שמרה על קשרים אמיצים וחמים עם כל בני משפחתה המורחבת, והייתה מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה, אשר טיפלו בה במסירות וסעדו אותה.
מרים ממח לוי נפטרה ביום י' באייר תשס"ב, (22 באפריל, 2002), בגיל שמונים וארבע. היא נטמנה בבית העלמין בטירת הכרמל.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
