קורות חייה מעוררי ההשראה
של סברסה מימון לבית כהן

סברסה כהן נולדה בשנת תר"צ (1929) במטמר שבתוניסיה, בת רביעית לאחר שלושה בנים, שנולדו להוריה ניסים וזוראיה כהן. בגיל חצי שנה התייתמה סברסה מאביה וגדלה עם אחיה ואמה אצל אחי האב. 

בחורף תש"ג (סוף 1942), במהלך מלחמת העולם השנייה, הקימו הגרמנים בעיר מדנין מחנה גדול, שאליו נלקחו היהודים. סברסה, כבת 13, התחבאה עם משפחתה. שכניהם הערבים סייעו להם וסיפקו את צרכיהם במסתור. הם עברו יחד עם משפחות נוספות בין מקומות מסתור, מלווים במשפחות מוסלמיות שהצטרפו אליהם על מנת לעזור להם לברוח ולהסתתר. באדר תש"ג (פברואר 1943) חזרו לביתם. שם גילו כי רכושם, כולל הנדוניה של סברסה, נבזז. 

בשנת תש"ט (1949) עברו סברסה ואמה לעיירה תטאווין בעקבות שמעון אחיה ומשפחתו. סברסה ושמעון התנדבו בחלוקת בגדים, שמיכות ומזון תינוקות שהתקבלו מהג'וינט לאחר המלחמה עבור יהודי העיר הנזקקים. פרק זה בחייה היה אבן ראשונה בבניין החסד והעשייה הקהילתית, שבהם דבקה בהמשך. 

בשנת תשי"ד (1953) נישאה סברסה לאפרים כהן. כשנה לאחר נישואיה עלו ארצה אחיה ואמה, והיא נשארה עם בעלה ומשפחתו בתוניסיה. לזוג נולדו שתי בנות, שרה ויהודית. בשנת תשט"ז (1957), כחצי שנה לאחר לידת בתה השנייה, נפטר בעלה אפרים. סברסה ובנותיה הקטנות עברו לחיות בבית הוריו של אפרים, כשהיא ממשיכה בהתנדבות ועזרה לנזקקים. היא אספה כסף להכנסת כלה (לכלות עניות), ליוותה נשים שילדו, וכשלא הייתה משפחה שתתמוך בהן נשארה עמן כמה ימים עד להתאוששותן. היא למדה להיות מיילדת (גם זאת בהתנדבות), והפכה למיילדת מבוקשת בלידות מאתגרות בקרב נשות הקהילה והנשים המוסלמיות. על מעשי החסד שלה סירבה לקבל שכר או מתנות שהוצעו לה. לפרנסתה תפרה ורקמה בגדים ושטיחים. 

בשנת תשכ"ו (1966) עלתה לארץ ישראל עם אחיו של בעלה ומשפחתו. העלייה נעשתה בחשאי. הם השאירו את רכושם ובתיהם והפליגו לצרפת ומשם לישראל.  

בהגיעם ארצה נשלחו לבאר שבע. המשפחה התפזרה לדירות נפרדות ולא חיה עוד כ"חמולה" בבית אחד גדול. סברסה חיה לבדה עם שתי בנותיה (בנות 9 ו־10), ועל מנת לפרנסן עבדה בניקיון בבתי ספר.  

סברסה, שהתאלמנה בגיל צעיר ללא בנים, פיללה להתחתן בשנית ולהביא בן, אף שבקהילתה לא הרבו לעשות כן והציפייה המשפחתית ממנה הייתה כי תישאר לחיות עם חמותה.  

בשנת תשכ"ח (1968) התחתנה סברסה עם רחמים מימון, אב ל־6 ילדים שהתאלמן. בעקבות הנישואין עברה עם בנותיה לגור בביתו במושב ברכיה, מעשה שלא התקבל באהדה במשפחת בעלה המנוח. היא טיפלה בבעלה, בששת ילדיו ובבנותיה בתנאים של דלות ומחסור. סברסה עמדה על כך שילדי בעלה לא יחושו מקופחים, וגם אם יש מעט, תמיד יקבלו הם ראשונים ואחר כך בנותיה. כשהגיעו ילדיה החורגים לבגרות, ראתה זאת כאחריותה האישית לדאוג שיינשאו ויצליחו בפרנסתם. 

סברסה לא הצליחה להרות שוב ולא זכתה לבן שייחלה לו. 

במושב ברכיה חזרה סברסה לפעילות החסד שלה. עד מהרה הייתה לדמות מוכרת בקהילה ככתובת לעזרה בכל מצב. היא עסקה בשידוכים, ייעצה בבעיות פוריות, ליוותה וארגנה כלות לחתונתן ועזרה בהכנה לשמחות השונות של משפחות המושב. להבדיל, עסקה בטהרת המת (התנדבות השמורה בקהילות רק לאנשים המוחזקים בקהילתיהם כצדיקים ותמים). סברסה הקפידה לקונן על הנפטרים בלוויות כחלק ממתן כבוד לנפטר והיתה מנחמת ומחזקת משפחות אבלות.  

סברסה נקשרה לזוראיה ופאנידה, בנותיו של הרב רחמים חי חויתה הכהן, מי שהיה הרב הראשי ואב בית הדין בג'רבה וכיהן כרב בברכיה לאחר עלייתו.  

היא הפכה לאחראית על ארגון האזכרה של הרב, בתכנון ובהפקה של הכנסת אורחים למאות האנשים והנשים שהגיעו למושב ביום פקידתו. גם באירועים אחרים של אנשי המושב סייעה בתכנון בישול וארגון. 

סברסה סבלה ממחלת הסוכרת, ובשנת תשס"ה (2004) נאלצה לעבור ניתוח לכריתת רגלה. לאחר הניתוח, כשרגלה קטועה, נאלצה להתרגל לחיות עם הגבלת תנועה חריפה ובילתה זמן רב בשכיבה. למרות זאת המשיכה להתנדב בטהרת המתים והכינה תכריכים. 

סברסה הייתה אדם אופטימי מטבעה. היא אהבה את החיים, אהבה לטייל ולצחוק, קיבלה את טלטלות חייה באהבה ואמונה, והתרכזה בנתינה לאחרים בנדיבות ולב שלם.  

סברסה כהן נפטרה בשבת, כ"ב באדר א ה'תשע"ד (22.2.2014), כשהיא כבת 84. היא נקברה במושב ברכיה.