רחל עזרן לבית אזולאי נולדה בשנת תרע"ח, (1918), לערך, בעיר הנמל ספי שבמרוקו. היא הייתה בתם הבכורה של סוליקה ויצחק אזולאי. משפחתה התפרנסה מעבודה חקלאית, תפירה ושיווק סחורות. בשנת תרפ"ד, (1924), כשרחל הייתה בת שש, נפטרה אמה במהלך לידה. רחל ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים נותרו יתומות מאם. התינוק שנולד הועבר בין נשות הקהילה כדי שיניקו אותו, אך נפטר כעבור חודש ימים.
רחל נאלצה לקחת על כתפיה את עול עבודות הבית וגידול אחותה הקטנה. זמן קצר לאחר מות אמה, נישא אביה בשנית. הרעייה החדשה לא נהגה בחום כלפי הבנות והטילה עליהן מלאכות בית קשות, בכללן כביסה, בישול וניקיונות. דודתן, אחות אמן המנוחה, הייתה קרובה אליהן, חסה עליהן ודאגה לרווחתן ככל שיכלה.
כאשר מלאו לה אחת-עשרה שנים החליטה דודתה להשיא אותה לאחי אימה, אברהם עזרן, בשל דאגתה לעתידה ורצון להיטיב את תנאי חייה. בשנת תרפ"ט, (1929), נישאה רחל לאברהם, שהיה מבוגר ממנה בעשור. הקשר בין רחל לאברהם היה עמוק ומלא אהבה ואכפתיות.
לאחר הנישואין נפרדו דרכיהן של האחיות: האחות הצעירה נשארה בבית האב, שעבר לעיר פס, ואילו רחל ואברהם עברו להתגורר בעיירה אייתרחלט בחיפוש אחר פרנסה. חיי המשפחה באייתרחלט היו רצופים עמל. אברהם עבד כחייט ותפר ג'אלביות בעבור בית המלוכה המרוקאי. בתקופות שבהן לא הייתה עבודה בתפירה, התפרנסו בני-הזוג ממכירת פחם. תנאי המחיה היו קשים ובסיסיים: את המים שאבו מבארות, את הבגדים כיבסו בנהר או בים ואת הסחורות נאלצו להביא ממרחקים.
לרחל ואברהם נולדו שלושה-עשר ילדים, חמישה מהילדים נפטרו בגיל צעיר מאוד, אבל רוחה של רחל לא נשברה. כאישה בעלת אמונה איתנה, נהגה לומר לילדיה: "אלוהים נתן לנו את החיים, אז צריך לחיות, גם לטוב וגם לרע". היא האמינה שיש להודות לבורא על כל דבר, שכן כל מה שניתן לנו הוא ברכה, ונהגה לומר כי: "מהרע לומדים את הטוב".
רחל חינכה את שמונת ילדיה שנותרו בחיים – מסעודה, סוזן, משה, שולה, תמר, יוסף, דניאל ורוזה – לאחווה, לנתינה ולשמחה, והם גדלו והתעצבו לאורם של ערכים אלו. הילדים היו אף שותפים למאמץ להתפרנס בכבוד ונרתמו לסייע לאביהם בטוויית החוטים כאשר עסק במלאכות יקרות.
רחל דאגה מאוד לילדים יתומים. כאשר אחת מנשות השכונה נפטרה והותירה אחריה ילדים קטנים, סייעה רחל בגידולם ואף הניקה אותם. הקשר עם ילדי משפחה זו נשמר לאורך שנים רבות.
בשנת תשט"ו, (1955), עברה המשפחה למרקש כדי לחיות בעיר מודרנית יותר. הם התגוררו ב"מלאח", הרובע היהודי, ושם נולדה בתם הקטנה, רוזה. באותה תקופה, כבר הייתה בתה הגדולה, מסעודה, נשואה ואם לילדים. האם והבת הניקו זו את ילדיה של זו. מסעודה ומשפחתה עלו ראשונים לישראל, למושב תירוש, והקשר עימם נשמר באמצעות מכתבים.
הכמיהה לארץ הקודש פיעמה ברחל ובאברהם כל חייהם. בחודש סיוון תשכ"ג, (יוני 1963), הגיעו למרקש פעילי עלייה מישראל, ורחל ואברהם זכו להגשים את חלומם. הם התארגנו במהירות, ארזו את רכושם ועלו על ספינה שנסעה דרך צרפת.
בעצת בתם, שכבר הכירה מעט את הארץ, ביקשו רחל ואברהם להתגורר באשקלון. הם העדיפו אזור עירוני וקרוב לים. פקידי העלייה הציעו להם לעבור למושבים בערבה, אך אברהם היה נחוש והכריז כי לא ירד מהאונייה עד שיובטחו להם מגורים באשקלון, וכך היה.
החיים בארץ לא היו קלים בראשית הדרך. אברהם נשלח לעבוד במשקים תמורת משכורת זעומה, ורחל נשארה לטפל בבית ובילדים. בשל המצב הכלכלי הדחוק, נאלצו כל הילדים, מלבד הבת הקטנה, רוזה, לצאת לעבוד בגיל צעיר. רוזה התעקשה להמשיך בלימודי ההכשרה להוראה עד שהשלימה אותם.
רחל הקפידה לשמר את המנהגים, המסורת וההלכה שנהגו במרוקו, גם בתקופה שבה לא תמיד התקבלו מנהגים אלו בישראל בכבוד הראוי. הבית התאפיין באווירה של שמחה ודרך ארץ. למרות הקשיים הכלכליים שבהם חיו היא ומשפחתה, רחל סייעה לכל נצרך: היא בישלה לחולים בני השכונה, סייעה לנזקקים, השכינה שלום בית ואף סייעה בשידוכים. הנעימות והנועם אפיינו את הדרך שבה חינכה את ילדיה, וערכי החסד והנתינה היו הערכים המרכזיים שהיא הנחילה להם. רחל סייעה לילדיה בגידול הנכדים, והייתה מעורבת בפרטי חייהם של כל נכדיה הרבים. ביתה היה תמיד מלא בהם.
רחל נודעה בקהילתה כאישה בעלת ידיים מרפאות ולב רחב. ביתה היה פתוח לכל אדם שסבל מבעיה רפואית, מנקעים ועד וירוסים, כאבי בטן והתקררויות. אברהם היה קונה בעבורה ממוכר התבלינים ("לעטאר") צמחים שהכירה מילדותה, והיא רקחה מהם תרופות. הטיפולים כללו עיסויים בשמן זית וצמחי מרפא, והכול ללא קבלת תמורה כלל.
בנוסף לריפוי הפיזי, העניקה רחל מזור לנפש. אנשים שחשו כי "עין הרע" רובצת עליהם היו מגיעים אליה, והיא ערכה טקס "בכור" (קטורת) כדי להסירה. נוכחותה השלווה, חוכמת החיים שלה והאמונה שהקרינה נתנו לאנשים כוח ותקווה.
בשנת תשמ"ד, (1984), נפטר בעלה אהובה, אברהם. בתקופת מחלתו, על אף היותה מבוגרת בעצמה, סירבה רחל לכך שאיש מלבדה יטפל בו, וסעדה אותו במסירות עד יום מותו. חרף יגונה, הבטיחה לאחר פטירתו: "אני לא אפול כי יש לי משפחה וילדים ואני אחיה בשבילם". ואכן, רחל המשיכה לחיות עוד שנים רבות בבריאות ובצלילות.
לאורך עשרים ושש שנות אלמנותה, לא ישנה אפילו לילה אחד לבדה. נכדיה, גם כשהיו קטנים, ישנו לצידה בתורנות כדי שלא תחוש בדידות. בכל ערב הייתה מכינה תה לצד עוגיות, ומספרת בערבית קולחת סיפורי מוסר השכל על צדיקים ונשים חזקות. כאשר התאלמנה בתה, עברה רחל לגור בביתה. היא הקפידה תמיד לחסוך "גרוש לגרוש" כדי שלא להוות נטל כלכלי על ילדיה לעת זקנה, ואכן לימים השתמשה בחסכונותיה אלו כדי לממן לעצמה מטפלת כשנזקקה לעזרה צמודה.
רחל עזרן נפטרה בכ"ב באב תש"ע, (2.8.2010), כשהיא מוקפת בצאצאיה הרבים. היא זכתה לראות בחייה חמישה דורות: ילדים, נכדים, נינים, בני-נינים ואף חימשים.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
