רחל נולדה בשנת התרמ"ט (1888) בטריפולי שבלוב, אחת משבעה ילדים להוריה ר' חיים ועזיזה רבה. אביה, סבה ואבי סבה היו רבנים ומקובלים ממשפחת רבה.
בילדותה שלחו אותה הוריה, כמו את אחיה ואחיותיה לפניה, לרכוש השכלה בבית הספר, אך רחל ביקשה לעזוב את הלימודים. מגיל צעיר מעייניה הופנו לעזרה לקהילה; יש עדויות כי כבר כילדה נהגה לחלק כיבוד ללומדים בבתי הכנסת ובישיבות. כשראו ההורים כי רחל מתעקשת על עזיבת הלימודים, אך הולכת בדרך ראויה וטובה הניחו לה. כך, אף על פי שמשפחתה הייתה מלומדת ואחיה ואחיותיה הרבו לקרוא באיטלקית וצרפתית, נותרה רחל ללא השכלה רשמית.
דודה, אחיה הצעיר של אמה, התגורר עם המשפחה תקופת מה. הוא התרשם מאוד מאחייניתו, התאהב בה וחיזר אחריה נמרצות. כך נישאו רחל ויעקב (גובי) נעים, מתוך בחירה ואהבה הדדית. רחל בחרה לשמור על שם משפחתה המקורי ונותרה מוכרת בציבור כרחל רבה.
לזוג נולדו בן ושלוש בנות: ג'וליה, ציון, ג'מילה־יפה ואיריס.
ביתם של רחל ויעקב היה לבית מרכזי עבור אנשי הקהילה. רחל נודעה כאשת חסד הרגישה למצוקות הזולת וכאישה חכמה ומעשית, ורבים באו לבקש את עצתה. נוסף על כך, ידעה לטפל בשברים ונקעים באמצעות צמחי מרפא ועיסוי. כך הפך ביתה לפתוח לכול ולכתובת עבור אנשים שנקלעו לבעיות שונות. במוצאי שבתות נהגה להעמיד קומקום גדול של קפה, אפתה לחמניות מתוקות וקיבלה את נשות הקהילה לשיעורי תורה ומוסר שהעבירה להן.
בשנת תרצ"ה (1934) נפטר בנה ציון, בהיותו בן 17 בלבד. מאז המעיטה לצאת מביתה. עם זאת לא פסקה מפעילותה הציבורית. עם השנים היא אף הלכה והתרחבה אל מעבר לגבולות הקהילה בעיר.
בשנת תרצ"ב (1932) עלו כמה משפחות מטריפולי לארץ ישראל. שלוש שנים אחר כך, בעקבות מפגש עם אחת מנשות הקהילה הזו, הבינה רחל כי חסר לקהילת העולים בית תפילה קבוע. היא יזמה התרמה גדולה עבור בניית בית כנסת לקהילה הטריפוליטאית בתל אביב וכן עבור משפחות נזקקות. בהמשך החליטו שתי הנשים הללו, סולטנה בעדש ורחל, להשיא את בנה של סולטנה, ניסים, לבתה הגדולה של רחל, ג'וליה. כעבור שנה נסעו האם והבת לצורך החתונה שהתקיימה בישראל.
בנסיעה זו רצתה רחל להעביר מכספי התרומות של הציבור לקהילה בישראל. העברה ישירה של כסף מלוב, שהייתה תחת שלטון איטלקי, לארץ ישראל של המנדט הבריטי, הייתה אסורה בימים אלו. במקום להירתע ולוותר החליטה רחל להבריח בעצמה את הכסף. ההברחה נעשתה בדרך מקורית ויצירתית: רחל קנתה בכספי התרומה זהב, ואותו לקחה לצורף שהכין ממנו מראז'ה (מכתש ועלי ששימשו לטחינת תבלינים, שבאופן מסורתי הוכנו מנחושת). את מראז'ת הזהב לכלכה בתבלינים להשלמת התרמית והפליגה עמה לארץ ישראל. בארץ העבירה את הזהב לאנשי הקהילה לבניית בית כנסת, אשר בהמשך נקרא בידי המתפללים "אהל רחל" לכבודה. למרות אהבתה הגדולה לארץ ורצונה העז לעלות, שבה רחל לטריפולי בסיום משימותיה. משפחתה וקהילתה עוד נזקקו לה שם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה סבלו יהודי לוב מחוקים אנטישמיים ומעקירה למחנות ריכוז ועבודה. פליטים יהודים רבים הגיעו מן הכפרים לטריפולי הבירה. רחל ראתה כי הקהילה הקטנה והענייה כורעת תחת הנטל וניסתה למצוא פתרון. לבסוף הציעה רחל כי את סעודות האבלים ועוד סעודות טקסיות שלא היו נחוצות לצורך אכילה ממש יעבירו המשפחות לבית הכנסת. שם ישבו זקני וזקנות הפליטים. על מנת שיחושו מועילים ופעילים הציעה רחל שאלו יתפללו וילמדו לאורך היום בבית הכנסת להצלת עם ישראל. לנשים הביאה שקי יוטה על מנת שיכינו פתילות לנרות השמן עבור בתי הכנסת בעיר. כך רתמה רחל את אנשי קהילתה לנתינה וחסד גם בתקופה חשוכה וקשה, ונתנה לפליטים אפשרות לנתינה משלהם.
בתקופה זו ייסדה רחל גם את אגודת חסד "חברת הנשים של טריפולי", קבוצת נשים שהתחייבו לתרום כל חודש סכום כסף לצדקה. בכספי התרומות סייעו הנשים למשפחות עניות בארגון בריתות, בר מצוות והכנסת כלה.
בעקבות המצב הכלכלי הקשה החלו באותה תקופה נערות ממשפחות עניות וממשפחות הפליטים להתרועע עם חיילים איטלקיים תמורת טובות הנאה. ארגון הנשים ארגן עבורן דירה, שאליה יכלו להגיע לאכול ולשהות. בנוסף, גייסה רחל נשים שילמדו את הנערות תפירה ורקמה כדי שיוכלו להתפרנס באופן ראוי ומכובד. רחל בחרה לעזור לילדיה של נערה שהרתה לגוי, הזמינה אותם לסעודות בביתה ודאגה להם, אף שהקהילה הרחיקה את הנערה והתנכרה לה.
רחל היתה אשה יראת שמים ודיקדקה במצוות קלה כבחמורה. מעמדה ואהדתה בקהילה אפשרו לה לעשות את שהאמינה בו, גם אם הדבר לא היה מקובל.
לאחר שנות המלחמה עסקו רחל וארגון הנשים שלה רבות בפעילות ציונית. למטרות הרבות שהתרימו עבורן נוספו כעת עוד ארגונים שווים במעלה: קופות התרמה לקק"ל ולפעילות של תנועות הנוער הציוניות בטריפולי: בן יהודה, מכבי והצופים.
באופן פרטי וחשאי ארגנה רחל מביתה הברחה של נערים לישראל. היא עמדה בקשר עם מבריחים ווידאה שיעבירו את הנערים בשלום דרך מדבר הסהרה לתוניסיה, למקום שבו יוכלו להצטרף להפלגות לארץ ישראל.
בנוסף יזמה מהלך חדשני ונועז. היא שכרה חווה מחוץ לטריפולי באמתלה של חווה חקלאית. אל החווה הביאה חיילי בריגדה שנשארו בטריפולי אחרי המלחמה כדי שילמדו את הנוער מעט חקלאות, אך בעיקר יאמנו אותם על מנת שיוכלו להילחם ולהגן על עצמם ועל אנשי הקהילה אם יתרחשו פרעות (כפי שאכן קרה בסוף מלחמת העולם ובתש"ח).
בשנת תש"ט (1949) זכו רחל ויעקב (גובי) להגשים את חלומם ולעלות לארץ עם שתי בנותיהם הנותרות. הם שוכנו בשכונת הדר בחיפה, ובה גרו עד מותם.
גם בישראל המשיכו נשים ואנשים מכל הארץ להגיע לביתה של רחל בחיפה לקבלת עצה ותמיכה.
חברת הנשים המשיכה לפעול גם בארץ. בהנהגת הגברת רג'ינה מימון, שהייתה שותפתה של רחל עוד מטריפולי, הארגון סייע בגיוס כספים עבור משפחות הקהילה בכל רחבי הארץ. עד מותה החזיקה תחת מיטתה קופות צדקה מגוונות והמשיכה בעשיית חסד ומתן בסתר. כשלעצמה היא בחרה לחיות בצמצום רב וצניעות, כפי שלמדה מסבה, רבי ציון רבה. כדרכו, החזיקה גם היא רק צרכים בסיסיים ביותר. את שאר הכסף או הרכוש שהיה לה חילקה לנזקקים.
מנהג ייחודי נוסף היה לרחל: הדלקת נר (קנדיל) קבוע הדולק תמיד. בטריפולי, כמו בקהילות יהודיות רבות, נהגו נשים להדליק באירועים שונים קנדיל, נר שמן, לזכרם של בני משפחה וצדיקים. רחל החזיקה בביתה קנדיל מיוחד, שעל הדלקתו הקפידה במסירות נפש לאורך שנים רבות, יומם וליל ללא הפסק, גם כאשר שמן זית להדלקה הפך למצרך יקר ונדיר. היא מעולם לא דיברה על כך, והקנדיל היה מוסתר מאחורי דלת חדרה ומוכר רק לבני משפחתה. נר זה דלק לשלומו וגאולתו של עם ישראל. עד זקנתה ערכה פעם בחודש תענית דיבור, שבה עסקה רק בתפילות. תפילותיה ובקשותיה של רחל הוקדשו תמיד לכלל עם ישראל, ולא למשפחתה וקרוביה כמקובל.
רחל נעים רבה נפטרה בכ"ב באב תשכ"ו (1966). היא נקברה, על פי בקשתה, בהר המנוחות בירושלים.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
