שמחה עיני נולדה בשנת התרס"ו (1905) להוריה מלכה ומאיר חמו, אחת מחמישה אחים ואחיות. אמה של שמחה, מלכה לבית ויטל, היא דור חמישי בירושלים ממשפחתו של רבי חיים ויטל. שמחה נולדה וגדלה בעיר העתיקה ולמדה בבית הספר העממי. בהיותה נערה ביקשה שמחה להשתדך למשה עיני, בחור צעיר שעלה ארצה לבדו, והיה בעל חנות בדים בעיר העתיקה. השניים נישאו בשנת תרפ"ח 1921 בקירוב, ו-54 שנות אהבתם וזוגיותם היו דוגמה ומופת לכל בני משפחתם. בשנת 1929 התיישבו שמחה ומשה ב"אחוזת בני ברית", יישוב מחוץ לירושלים של ארגון בני ברית. משפחת עיני הייתה אחת מחמש המשפחות הראשונות של היישוב, שלימים הפך לחלק משכונת בית וגן. משה עיני התמנה ליו"ר אגודת היישוב הצעיר שהיה אז יישוב עצמאי.
שמחה ילדה שניים עשר ילדים. שלושת ילדיה הראשונים נפטרו בינקותם. לאחר ברכה וקמע שקיבלו ממקובל בקהילה, זכתה שמחה לגדל שבעה בנים ושתי בנות: מאיר, רג'ין (מלכה), ניסים, מתתיהו, נחמיה, ישי, חן, עוז והדרה. הקמע נשמר במשפחה, אך לבסוף אבד.
משפחתה של שמחה הייתה מרכז חייה. היא טיפלה בכולם במסירות והקפידה על נקיון וטיפוח ביתה. בשטח אדמה גדול שהיה סביב הבית היא הקימה לול תרנגולות, גינת ירק, עצי פרי, תבלינים ופרחים. כך דאגה לכלכל את בני משפחתה גם בתקופות מחסור.
בשנותיה הראשונות של השכונה המבודדת ידעו התושבים הטרדות מרועים ערביים, וכהגנה ארגנו תורנות שמירה בלילות. שמחה שמרה עם נשק במקום בעלה בשל נכותו. בנוסף לכך הייתה מרחיקה כל רועה שהעז להתקרב בשעות היום לגינות ולבתי השכונה.
שמחה חינכה את ילדיה לציונות ולמעורבות בחברה, תוך הקפדה על שמירת מצוות ודבקות במסורת אבות. בניה הגדולים הצטרפו ללח"י, ובנה מאיר אף נכלא למשך שנתיים בכלא לטרון. היא חינכה את ילדיה להאמין כי ביכולתם לעמוד איתנים ועצמאיים מול אתגרי המציאות – קשים ככל שיהיו. היא נסכה בהם, ובכל אדם שנזקק לעזרה, תחושת מסוגלות ואמונה בכוחותיהם. דוגמא אחת מיני רבות לכך היא בתה השנייה רג'ין, שלקתה באירוע מוחי במהלך הריונה השני והפכה נכה בחצי גופה. שמחה שיקמה את רג'ין בביתה, תוך שהיא נוסכת בה ביטחון בכוחותיה. בזכות תמיכה ואמון אלה של שמחה, עברו רג'ין ומשפחתה לבית משלהם, ורג'ין הצליחה לנהל בעצמה בית למופת.
שמחה הייתה אישה חזקה. היא הייתה ידועה ביכולות ארגון והנהגה. בזכות ילדותה בעיר העתיקה, ובזכות כישרונה לשפות, ידעה לדבר יידיש, ספניולית, איטלקית, ערבית ועברית. אישיותה ושליטתה בשפות רבות, שבהן דיברו תושבי העיר, הפכו אותה למנהיגה מקומית. היא נודעה בנכונותה לעזור לכל דורש. חוסנה של שמחה היה משען לא רק עבור משפחתה אלא גם עבור בני השכונה. חכמתה המשולבת ברגישות ומעשיות הביאו רבים בסביבתה לפנות אליה בצר להם, והיא מצידה השתדלה לעזור תמיד: בטיפול בחולים ובמתן מזון; בעזרה לעולות חדשות למצוא עבודה; ובמתן עידוד ועצה כיצד לשרוד בקשיי הארץ. שמחה נודעה בשכונה כמומחית בגידול ילדים ובהתמודדות עם מחלות ואתגרים, וכך הפכה לכתובת עבור אימהות צעירות.
כשהתפתחה השכונה, החליט משה, בתמיכתה של שמחה לקיים מניין תפילה בביתם. הציבור גדל, ובהדרגה "סופחו" עוד חדרים מן הבית לטובת בית הכנסת. בראותם את בית הכנסת גדל, עברו שמחה ומשה להתגורר בדירה קטנה בחצר הבית. ואת הבית כולו הקדישו להיות בית תפילה. ברבות הימים נוסף לבית הכנסת כולל העומד היום ברח' בית וגן 44. לבית הכנסת שני שערים: "שער משה" ו"שער שמחה".
שמחה נפטרה בט' אלול תשל"ה , 16 באוגוסט 1975, ונקברה בהר המנוחות.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
