רגעים של עשייה וחוסן
בחיי שרה דיין

"מה עוד את זוכרת מהזיפות של הגג?" שאלתי את רג'ין בעודנו שוכבות, מכווצות מהקור, על מחצלת בפינת מועדון הילדים. פרידה, אחותי הגדולה, ישנה על המחצלת הסמוכה. 

"הסולם היה ישן ואחד ה… איך קוראים לזה? למדרגות של סולם? לא חשוב, משהו שם היה עקום ובאחת הפעמים שאמא טיפסה עם הדלי המלא בזפת היא כמעט נפלה ממנו. בסוף היא לא נפלה, אבל קצת עיקמה את הרגל". 

גם אני זכרתי את הפעם הזו. ראיתי איך אמא מניחה את כף הרגל על הסולם העקום וראיתי איך היא כמעט נופלת, אבל לא רציתי להגיד לרז'ין שגם אני זוכרת למרות שאני קטנה ממנה. רציתי שתמשיך לספר כאילו שאני לא זוכרת כלום. שעות חלפו מאז שאמא יצאה אל הבית שלנו. כשהיא יצאה היה עדיין אור יום, עכשיו היה כבר חושך. ועדיין היא לא שבה.   

"וקנינו אז סולם חדש?" שאלתי את רג'ין, למרות שידעתי היטב את התשובה. 

"מה פתאום, יעלי?" היא ענתה לי בשאלה, "נראה לך שמשהו כזה יפחיד את אמא שלנו?" 

לא, זה לא מה שהיה מפחיד את אמא שלנו. אפילו היריות לא ממש מפחידות אותה.  

"למה בעצם היה צריך לזפת את הגג הזה?" שאלתי את רז'ין. 

"את לא זוכרת?" 

"תספרי בכל זאת", ביקשתי. 

"בכל פעם שירד גשם, המים נכנסו פנימה מהתקרה לתוך החדר, ואמא הייתה שמה כל מיני סירים ודליים וקערות בכל פינה שהיו בה טפטופים. מלא רעש. לך במיוחד תמיד הייתה בעיה להירדם עם הרעש הזה. אבל לא היה לנו כסף להזמין מישהו שיזפת, אז אמא החליטה לעשות את זה בעצמה". 

"איך?" 

"היא סידרה בחצר שני טורים של בלוקים מאבנים שמצאה ושמה עליהם פרימוס. על הפרימוס היא שמה דוד מלא זפת. הפרימוס התחמם מהאש והזפת שהייתה בסיר התחממה מהפרימוס, עד שהכול ממש רתח. זה לקח קצת זמן, בינתיים היא הכינה לנו ארוחת צהריים בתוך הבית. כשהזפת ביעבעה, היא הורידה אותה ושפכה אותה לדלי. היה צריך להיזהר מאד כדי שלא לגעת בזפת, היא עדיין בערה ממש. ואז, עם הדלי, אמא, עלתה על הסולם והתחילה לזפת את הסדקים שבגג. היא הניחה את הזפת דרך בד יוטה, בד כזה עם חורים, את יודעת. וככה, עלתה וירדה כמה פעמים. אחרי שסיימה היא.." 

אבל את מה שקרה אחר-כך לא הספקתי לשמוע. המילים של רג'ין נקטעו בקולות ירי שנשמעו מכיוון יפו. ועוד קולות ירי. הקולות אמנם היו רחוקים למדי, אבל אנחנו רעדנו והפסקנו לדבר.  

בפעם הזו נשמעו יריות רבות ברצף ונדמה כאילו לנצח לא יסתיימו. בעצם, לא ידעתי אם יש יותר יריות מששמענו בימים האחרונים או שהרגשתי כך רק כי אמא התעכבה והתעכבה וידעתי שהיא נמצאת בחוץ. חשופה לירי.  

כמה ילדים במועדון התעוררו מבוהלים והחלו לבכות. שמעתי צעדים, מלמולים חרישיים, אימהות מרגיעות. הרגשתי שתכף אתחיל לבכות גם אני, אבל ידעתי שאמא שלי לא תהיה לידי כדי להרגיע אותי, והתאפקתי. לא רציתי להקשות עוד על רז'ין או להעיר את פרידה. עצמתי עיניים בחוזקה וניסיתי להיזכר בבית שלנו, שעד לפני בערך שבוע היינו בו, ולדמיין אותו בדיוק. אולי אם נדמיין מספיק חזק, הכול ישוב לקדמותו. אולי. 

"בקיצור", המשיכה רז'ין, "אחר-כך, באמת לא היו יותר טפטופים בדירה שלנו. עכשיו את, יעל, תורך. מה את זוכרת מהבית הישן שלנו?" 

"הוא לא כל-כך ישן", אמרתי לה.  

"נכון. אבל אני לא מאמינה שנחזור לשם, אז הוא נהיה ישן. עכשיו אנחנו צריכות להמשיך להעביר את הזמן עד שאמא תחזור. תתרכזי, מה עוד את זוכרת?" 

חיכיתי קצת לפני שעניתי.  

"שבת בבוקר. אמא מנסה ללמד אותנו צרפתית. היא שרה לנו שירים בצרפתית שלמדה בחאלב ואנחנו מתכרבלות במיטה שלה…" 

כשנזכרתי בזה, הרגשתי פתאום עוד יותר את הקור השורר במקלט, קור של לילה בחודש כסלו בלי שמיכות ובלי בגדים חמים. השיחה החלה לדעוך. אולי פשוט סיימנו לשאול זו את זו "מה עוד את זוכרת?" אבל מתי אמא תחזור כבר עם הדברים מהדירה הישנה שלנו? מהדירה החמודה שרק המחשבה עליה איימה למלא את עיניי בדמעות. היא יצאה למרות היריות, למרות הפרעות. היא לא הסכימה שנמשיך לישון על מחצלות.  

ניסיתי לחשוב על זיכרונות נוספים שיעבירו לנו את הזמן עד שאמא תשוב. לדוגמה, דמיינתי איך אמא יושבת לתפור. איך היא תופרת במשך שעות ארוכות כדי להרוויח מספיק כסף, וכדי שלא תשתעמם, אני מקריאה לה ספרים. אבל לא רציתי שוב לשאול את רג'ין שאלות. לא רציתי לדבר יותר. 

בעצם זה לא מדויק. הייתה עוד שאלה אחת שנשארה לי אבל את השאלה הזו לא העזתי לשאול, לא אז ולא אחרי כן. השאלה הזו הייתה: "מה את זוכרת מאבא?" ידעתי שנפטר כשהייתי בערך בת ארבע, אבל לא ממש זכרתי אותו. 

רג'ין כבר נרדמה, אבל אני לא הצלחתי להירדם. קשה היה לי להאמין שרק לפני שבוע או טיפה יותר חגגנו ברחוב את החלטת האו"ם על הקמת מדינה עברית. גם אז הלכנו לישון מאוחר, אבל מסיבות כל-כך שונות. ואז, באיזה בוקר, קצת אחר-כך, כשפרידה ורז'ין היו בבית-הספר ואמא ואני היינו לבד בבית בפיג'מות, התחילו צעקות והבנו שאנחנו בסכנת חיים. תוך כמה דקות היינו במנוסה צפונה, לתוך תל-אביב. כל הדרך פחדנו נורא שיקרה משהו לפרידה ולרז'ין. כשהגענו לתל-אביב כיוונו אותנו למועדון ילדים שכבר היו בו עוד פליטים מיפו, ואמא רצה לתחנת המשטרה לברר איפה נמצאות תלמידות בית-הספר כדי למצוא את האחיות שלי. אני נשארתי בינתיים עם חברה שלה. אמא מצאה את פרידה ורז'ין וחזרה איתן למועדון. המועדון היה חמוד וצבעוני עם הרבה משחקים שלא הכרתי, אבל הוא לא היה בית. הבנו שנצטרך להישאר שם הרבה זמן, אולי חודשים שלמים, בגלל שגרנו ממש קרוב לאזור המסוכן ובגלל שהיינו לבד, כלומר בלי אבא. שמעתי שזה מה שאמרו לאמא שלי כששאלה מתי נוכל לחזור הביתה. "את אלמנה לבד בלי גבר", אמרו לה, "כדאי שתישארי כאן כמה שצריך".  

אני לא יודעת אם נרדמתי לכמה דקות או שרק עצמתי עיניים כשהרגשתי את הליטוף על הלחיים שלי. פתאום אמא ישבה לידי. כשהיא ראתה שהתעוררתי היא נשקה לי ועברה ללטף את רג'ין, שלא התעוררה. היה חשוך במועדון ובקושי ראיתי את אמא. הליטוף שלה היה רך, אבל עייף. 

"מה הבאת?" שאלתי. רציתי כל-כך לדעת מה אמא לקחה מהבית. הבית שבעצם היה רק צריף קטן, קרוב לחוף ימה של תל-אביב, אבל אמא הצליחה לקשט כל פינה בו ומלאה אותו ברהיטים שאיש לא יכול להיה לנחש שהם נקנו בחנויות לרהיטים משומשים. המחשבה על הדברים שאמא הביאה מילאה אותי שוב בגעגועים לשם. לצריף ההוא, שמחלונו היבטתי בכל בוקר דרך החלון כדי לראות את הים. הים תמיד שימח אותי.  

"הבאתי את המזרונים שלנו. וגם בגדים וכלים. דברים שאת אוהבת. אבל תראי אותם מחר בבוקר, עכשיו זה הזמן לישון".  

מזרן ושמיכות כבר היו פרושים בסמוך אליי. כנראה שאמא סידרה אותם בשקט עוד לפני שהתכופפה ללטף אותי. היא הושיטה לי את ידה כדי לסייע לי לעבור מהמחצלת למזרון. אחרי שנשכבתי על המזרון, אמא הרימה בידיה את רז'ין הישנה והעבירה אותה אל המזרון, סמוך אליי. פרידה כבר ישנה על המזרן הסמוך. 

"איך הצלחת לסחוב הכול?" שאלתי אותה.  

"גררתי אותם בכל פעם כמה מטרים, ואז הנחתי אותם, חזרתי אחורה, סחבתי את השקיות למקום שבו השארתי את המזרנים ושם הנחתי גם את השקיות. ושוב גררתי את המזרנים, ושוב הרמתי את השקיות. כך, עד שהגעתי למקום שבו כבר עברו מוניות. משם הגעתי במונית עד לכאן. 

"והיו יריות בדרך?" המשכתי לשאול אותה, "שמענו יריות מכיוון יפו בשעות האחרונות". 

"ששש… ששש…", לחשה לי אמא וחייכה, "רוחי, אני כאן, את יכולה לישון בשקט".  

היא כיסתה אותי ואת רז'ין בשמיכה חמה שהביאה ואמרה איתי 'שמע ישראל' וגם 'המלאך הגואל'. בקושי סיימתי להגיד את התפילות, וכבר השפיעו עליי השמיכה החמה והנוכחות של אמא שלי, בעיקר הנוכחות של אמא שלי, ואני נרדמתי.