קורות חייה מעוררי ההשראה
של אברהט וורקו

אברהט וורקו נולדה בשנות הארבעים של המאה ה־20 במדבאי -תבאר שבמחוז תגרא בצפון אתיופיה, אחת משבעת ילדיהם של וורקו ואדאנש. היא התייתמה בילדותה וגדלה בבית אחותה הגדולה. לקראת גיל 15 השיאה אותה משפחתה ליאזזאוו אקלום, איש ציבור, מרפא מסורתי, מגשר ומיישב סכסוכים. לזוג נולדו שלושה בנים ושלוש בנות: כברה, פרדה, לאול, אבג'ו, זפו וחדישאי. לימים היא גם אימצה ילד שהתייתם מהוריו וגידלה אותו עם נכדיה. 

בשנות החמישים עברה המשפחה לאדיוורווה, כפר קטן הסמוך לעיירה. שם קיבלו כמה משפחות יהודיות אדמות לחקלאות. בכפר, החיים היהודיים היו קלים יותר מבעיר: המשפחות הקימו לעצמן בית כנסת ובית קברות וסיפקו את כל צרכיהן הדתיים.  

אברהט עסקה במלאכות יד שימושיות: אריגה מסורתית, רקמה וקדרות. בזכות כישרונה שימשו התוצרים שהפיקה הן לצרכי הבית והן למכירה ולפרנסה.  

ביתם של הזוג היה לבית מרכזי עבור הקהילה, הוא המה אורחים וקרובי משפחה באופן קבוע, ונערכו בו חגיגות דתיות וסעודות בנוכחות הקסים. אברהט הקצתה יחידה נפרדת עבור יולדות ונשים שהגיעו לשהות אצלה בימי נידתן.  

יאזזאוו, אבי המשפחה, התעקש כי הבנים ילכו לבית הספר וירכשו השכלה. בנם הגדול, פרדה, אף המשיך ללימודי תיכון והוראה והיה למורה ומנהל בית ספר. אברהט, יאזזאוו ושלוש בנותיהם עבדו וחסכו על מנת לאפשר לבנים את לימודיהם. 

אברהט ויאזזאוו התגרשו, ובהמשך עבר יאזזאוו לעיר אחרת ונישא מחדש, ואילו אברהט נשארה בכפר. היא ניהלה את ענייני הבית והמשפחה וגם את כל עסקי החקלאות, שכרה פועלים לעבודה בשדות והעסיקה בני משפחה רחוקים תוך ניהול ההכנסות באופן הגון ומכבד. 

ביתה של אברהט המשיך, למרות הגירושין, להיות המוקד של הקהילה. אברהט הפכה לראש המשפחה (תפקיד שהיה מסור בדרך כלל לגברים בלבד), ובני המשפחה, השכנים והקסים קיבלו זאת כמובן מאליו. דוגמא למעמדה היא העובדה שבתה ובעלה התגוררו בבית אברהט לאחר נישואיהם במקום לעבור למשפחתו של הבעל. לא רק בסביבתה אלא גם בעיירות הסמוכות ובקרב נוצרים ומוסלמים נחשבה אברהט לדמות מוערכת. 

בשנת תשל"ט (1979) פרץ בתגראי מרד בשלטונות אתיופיה והוביל למלחמה אכזרית. משכילים נחשדו באופן מיידי כמורדים ונכלאו, הוגלו או נחטפו לבלי שוב. שלושת בניה של אברהט היו בסכנה גדולה. בנה הגדול, פרדה, ברח ועקבותיו נעלמו, ובנה לאול נכלא ואחר כך הוברח בידי אברהט לעיר שירה, שנחשבה לבטוחה יותר. במהלך הברחתו של לאול, הגיע אליה שליח ובפיו בשורה: פרדה ברח לסודן ומבקש שתשלחי גם את האחים שלו על מנת שידאג להם. למרות חששותיהם של בני משפחתה, ובהם גם לאול עצמו, שחשש כי מדובר במלכודת, קיבלה אברהט החלטה אמיצה וגורלית לשלוח את בניה לסודן. מתוך תחושת אמונה גדולה כי המהלך מבורך משמיים. היא שלחה את שני בניה עם האח של חתנה (והם בגילאי 15, 17 ו־20) למסע של 600 ק"מ בליווי שליח מוסלמי, וכל זאת בתקופה מלחמה וחוסר ביטחון גדול.   

כעבור שלושה שבועות הגיעה תמונה של הבנים עם פרדה, ומסר: "הילדים למדו טוב את השיעור ועכשיו תורכם ללמוד", כלומר, הנערים הגיעו בשלום, וכעת הגיע תור המבוגרים. כחודשיים מאוחר יותר קיבלה אברהט הודעה כי הבנים הגיעו לארץ ישראל, מוקד התפילות והתקוות ושל קהילת ביתא ישראל לאורך אלפיים וחמש מאות שנים. 

בעקבות המסר מפרדה וההבנה כי נפתח ערוץ ממשי להגעה לישראל החליטה אברהט כי גם היא עצמה תצא למסע שאליו שלחה את בניה.  

עד אז מסעות רגליים לסודן נתפסו כאפשריים רק עבור גברים צעירים וחזקים. אך אברהט הייתה נחושה בדעתה כי הגיעה העת לממש את חלום השיבה לירוסלם – ירושלים. להוטה הייתה לצאת בהקדם האפשרי גם במחיר נטישת ביתה ונכסיה הרבים. הוחלט כי בתה וחתנה הגרים בעיר ואינם עוסקים בחקלאות יצאו יחד איתה, ואילו בנותיה וחתניה מן הכפר יצטרפו לאחר הקציר. ההתארגנות למסע והיציאה אליו היו חשאיים ביותר והתרחשו בחיפזון. 

בשנת תש"מ (1980) יצאה אברהט למסע, מלווה בבתה אבג'ו, בעלה ושלושת ילדיהם הקטנים (הקטנה בהם תינוקת בת חצי שנה), אחיין של אברהט, אשתו ההרה ושלושת ילדיהם, ואיתם שתי משפחות מוסלמיות שהיו מיודדות עם משפחתה וביקשו לברוח לסעודיה דרך סודן. 

הם יצאו תחילה לכפר הולדתה של אברהט, ועברו בין כפרים יהודיים בדרכם לכיוון סודן. הם הלכו בלילות בלבד בשל הסכנה. כשהגיעו לכפר היהודי האחרון בדרך, שכרה אברהט סוחר סוסים מוסלמי שהיה בדרכו לסודן על מנת שיוביל את דרכם. היא חשה אחריות על כל יוצאי המסע איתה, סייעה להם גופנית ועודדה את רוחם למרות היותה המבוגרת שבהם.  

מסעם ארך כחודש ימים, והיה גדוש אתגרים וקשיים.  

בסודן נמצאה הקבוצה על ידי אנשיו של פרדה, שתפקידם היה לאתר יהודים שהגיעו מאתיופיה ולהפנותם אליו. אברהט מצאה את בנה. פרדה הורה להם להסתיר את יהדותם ולהזדהות כנוצרים שבאו לחפש עבודה בסודן. הוא שלח אותם לגדריף, עיר מרוחקת מן הגבול – שם תפחת הסכנה שיגיע מישהו שיכיר את המשפחה. צעירה אתיופית בשם סמירה והכירה את אברהט סייעה להם לקבל סיוע רפואי נזקקו לו התינוקת והאישה ההרה. לאחר כמה שבועות העביר להם פרדה דרכונים מזויפים וכרטיסי טיסה. הם טסו ליוון, ומשם לישראל. 

בחודש שבט בשנת תש"ם (ינואר 1980), הגיעה אברהט וורקו לישראל ונשלחה עם קרובי משפחתה למרכז קליטה באופקים. היא היתה לעולה המבוגרת הראשונה מאתיופיה לישראל שהגיעה דרך סודן.  

פרדה טס איתם לישראל, וחרף הפצרותיה של אמו אליו כי יישאר עימם, חזר לסודן. לימים התברר כי הוא היה חייב לחזור מכיוון שכבר כשהגיע לסודן כפליט יצר פרדה קשר עם המוסד לצורך העלאתם של יהודי אתיופיה לארץ. הוא פילס את נתיב ההסתננות לסודן וממנה למדינות מעבר באירופה ואִפשר את עלייתם של אלפים מביתא ישראל ארצה. סמירה, שהגיעה לסודן על מנת לסייע לפליטים, הפכה לאשת סודו של פרדה ועזרה רבות כמקומית שמכירה היטב את המנטליות הסודני, עמדה בקשר עם השלטונות והמוסדות בסודן וסייעה בהסתרת יהודים.  

באופקים הייתה אברהט דמות משמעותית עבור נערים וצעירים מביתא ישראל שכבר שהו בארץ מאז שנות ה־70 והתגעגעו למשפחותיהם. גם כאן דירתה הפכה למוקד שאליו הגיעו לשבתות ולחגים להתחבר ולהתעדכן בנעשה באתיופיה. גם ישראלים ופעילים אמריקאים שהכירו את פרדה מעבודתו הגיעו לפגוש את אמו.  

שלושה חודשים לאחר הגעתה של אברהט לארץ, יצאו גם שאר בני משפחתה למסע. מסעם החל בכ"ב אייר התש"מ (8.5.1980). בסופו הגיעו גם הם למרכז הקליטה באופקים. 

בעקבות מסעה שלה ומסעה של שאר משפחתה אחריה, החלו עוד משפחות מכפרים במחוז תגראי  לצאת לדרך הקשה ורוויות הסכנות לסודן. משם הוברחו לארץ בידי בנה פרדה ורשת הסוכנים שפרש.  

לאחר העלייה הגדולה במבצע משה, בשנת התשמ"ה (1984), צמצמה אברהט את תפקידה עבור צעירי הקהילה בשל גילה המבוגר והיא שבה לתפקד בעיקר בתוך משפחתה שלה כאם משמעותית וכסבתא מעורבת בחיי נכדיה בישראל. למרות אתגרי העלייה והקליטה, הייתה אברהט מלאת שמחה על הגשמת חלום ההגעה לישראל, והייתה גאה בבנה פרדה ובפועלו.  

כעבור שנתיים עברה המשפחה ממרכז הקליטה באופקים לדיור קבע בבאר שבע, שם התגוררה כל משפחה בדירה משל עצמה. צורת החיים החדשה, קשיי הקליטה והפרנסה הביאו להתרחקות טבעית מהמבנה ומהסדרים שבהם נהגו באתיופיה. אברהט חוותה חוסר מעש משמעותי ובדידות במעבר לסגנון חיים זה. בהמשך השנים חלתה בסרטן.  

אברהט וורקו נפטרה בכ"ג אייר התשנ"ב, (26.5.1992), ונקברה בבאר שבע.