קורות חייה מעוררי ההשראה
של אסתר דחבש

אסתר דחבש לבית נגר נולדה בשם שמעה בחורף של שנת תרצ"ג (1933), סמוך לחג הפורים, בכפר תעיז, פרבר של צנעא, בירת תימן. היא הייתה בת יחידה להוריה, הרב סאלם (שלום) וזיהרה (שרה) נגר, ונולדה לאחר זמן רב של המתנה. שמעה נקראה על-שם בתו של רבי שלום שבזי.  

אביה, הרב סאלם, היה רב, מוהל, מסדר קידושין, שוחט ונגר. רב אהוב ומקובל על הקהילה. אמה של שמעה, זיהרה, הייתה אשת חסד מובהקת, אשר סייעה לאנשים בבעיות רפואיות וכאבים שונים באמצעות עיסוי. שני ההורים הרבו לעזור ללא תשלום לאחרים, ומהם ספגה שמעה את גמילות החסדים. 

בשנת תש"ה (1945) החליטו הוריה של שמעה לעלות לישראל. הם יצאו למסע לעיר הנמל עדן, אשר ממנה יכלו לטוס לישראל. כשהגיעו לעדן, פנו לחצר בית-כנסת וחיכו שיגיעו מתפללים שיסייעו להם להתמקם. ואכן, לבית-הכנסת הגיע עוואד דחבש, שהיה דמות מרכזית בקהילה היהודית של עדן, פליט לשעבר שבנה את עצמו, התעשר, ונעשה לנדבן. דחבש שיכן את משפחת נגר וסייע לה.  

בנו הגדול של עוואד דחבש היה חיים, נער בן 15. חיים התקרב לשמעה והחל ללמד אותה אנגלית. היא מצאה חן בעיניו מאוד והוא ביקש לשאת אותה לאישה. אביו הסתייג מאפשרות זו וניסה לשכנעו להתחתן עם אחת מבנות המקום, עדן, שכן אלו נחשבו למיוחסות יותר. אולם חיים הצעיר היה נחוש בדעתו. כשנה אחר-כך, בשנת תש"ו (1945), כאשר חיים היה בן 16 ושמעה בת 12, נישאו השניים.  

הוריה של שמעה עלו לישראל, והזוג הצעיר נשאר בעדן עם משפחתו של חיים. לאחר קום מדינת ישראל, בשנת תש"ח, החלו תושבים במקום פורעים ביהודי עדן. מכר ערבי שנעזר פעם כלכלית במשפחת דחבש סייע לבני המשפחה לברוח, והם נמלטו למחנה מעבר. 

בשנת תש"ט (1949) עלו שמעה וחיים לישראל ביחד עם משפחת דחבש. שמעה שינתה את שמה לאסתר, שם שנבחר בשל הקרבה של יום הולדתה לחג הפורים. הם הגיעו למעברת עין-שמר ומשם לקחה אותם מזל, אחותו של חיים, לשכונת שייח' מוניס (רמת אביב של היום). 

הדירה של מזל הייתה צפופה. אסתר וחיים התגוררו בה ביחד עם המשפחה המורחבת, שכללה מלבד האחות, בעלה ושבעת ילדיהם, גם את הוריו של חיים ושני אחים נוספים שלו. אסתר וחיים ישנו במטבח, על מיטה מתקפלת.  

באלול תש"י (1950) נולד עובדיה, בנם הראשון של אסתר וחיים. בעקבות הלידה, הם היו זכאים לדירה ועברו לשיכון העולים בשכונת ביצרון שבתל-אביב. גם שם התגוררו עם משפחתו של חיים, אך הצפיפות הייתה פחותה. לאחר לידתו של עובדיה, נולדו לאסתר וחיים שני ילדים נוספים, יאיר ואילנה.  

הקושי היה רב והפרנסה בדוחק. חיים, שגדל כבן תפנוקים למשפחה עשירה, נאלץ לעבוד כפועל בניין, והדבר היה קשה לו מאוד. אסתר ניהלה את הבית. בתקציב אפסי, הכינה את האוכל לכל בני הבית. הוריה של אסתר, שעלו לפניה, גרו ביבנה, אביה שימש במקום כרב ואמה עסקה במשק בית. אחת לכמה זמן הייתה האם מגיעה לתל-אביב במיוחד עם עופות ששחט אביה, כדי לסייע לאסתר. 

אסתר החליטה שעליה לצאת לעבודה. לא הייתה לה הכשרה כלשהי מלבד ניסיונה בניקיון, בבישול ובטיפול בילדים. בשנת 1975 (תשל"ו) מצאה עבודה כמנקה בבית-ספר יסודי בתל-אביב, 'בלוך', שבנה הבכור עצמו למד בו. למרות העוני, כבר בתקופה זו החלה אסתר לארח בבית בשבתות ובחגים ילדים יתומים. 

מצבם של הוריה ביבנה התדרדר, האב התעוור והטיפול בו היה קשה לאם. אסתר החליטה לעבור להתגורר בסמוך להוריה כדי לסייע להם. בשנת תשכ"ה (1965) עברה משפחת דחבש מתל-אביב ליבנה, שהייתה עיר קטנה. ביבנה נולד בנם הרביעי, שלום, שנקרא על-שם אחיו של חיים שנהרג במלחמת ההתשה. אסתר החלה לעבוד כסייעת בגני ילדים, הפכה לפעילה בנעמ"ת ואימצה בנות שירות לאומי מיבנה.  

בשנת תשל"ז (1977), החל לפעול 'מפעל הזנה' – פרויקט של ארוחות צוהריים חמות לילדים בבתי-הספר. אסתר ניהלה את המטבח בבית-הספר ע"ש גינסבורג ביבנה והייתה אחראית על עובדות המטבח האחרות. היא בישלה בסירים גדולים אוכל לכל ילדי בית-הספר. התשלום תמורת הארוחות היה סמלי, אך לא לכל המשפחות הייתה אפשרות לשלמו, ואסתר נהגה לבקש שהילדים שמשפחותיהם לא עמדו בתשלום, יבואו לסייע לה במטבח. שם האכילה אותם היטב. היא פנתה לארגון 'בני ברית', ארגון צדקה יהודי בין-לאומי, וביקשה כי הארגון יקים סניף ביבנה. במקביל לכל פועלה, המשיכה אסתר לטפל בשני הוריה, באביה העיוור ובאמה, שעברה אירוע מוחי. 

אסתר עבדה קשה. היא נהגה לקום בארבע בבוקר ולשוב הביתה בעשר בלילה או בחצות. היא פעלה גם מחוץ לבית-התמחוי. בין היתר, בליווי משפחות נזקקות, סיעוד חולים וקשישים, הדרכת אימהות חד-הוריות וסיוע בעריכת שמחות למשפחות נזקקות. היא הייתה שותפה להקמת פרויקט קהילתי למען חולי הנפש ביבנה באמצעות עמותת 'אנוש' וחברה בעמותות שונות: העמותה לשיקום האסיר, העמותה לחברה וטיפוח מורשת תימן והעמותה למען הקשיש. 

בשנת תשנ"א (1991) יצאה אסתר לגמלאות. עם צאתה, החליטה להרחיב את מטבח הבית כדי לבשל למשפחות במצוקה. היא הכירה היטב את יבנה וידעה מי הן המשפחות הנזקקות. גם למשפחות אבלים נהגה לשלוח אוכל. היא החלה לבשל מתוך האוכל שהיה זמין מתחת לידיה, במטבח שלה, אך השמועה על פרויקט ההזנה הפרטי שלה התפשטה, ואנשים החלו לתרום לו.  

הפרויקט התרחב. אסתר החלה לאגור אצלה בחצר רהיטים, מוצרי חשמל ובגדים, ולחלקם. הבית היה פתוח לכול ותמיד הייתה בו המולה של עשייה ושל אנשים, מתנדבים ונזקקים כאחד. אסתר נתנה לכולם והיטיבה גם לגייס אחרים למפעליה. כשהביקוש עלה מעבר ליכולת לספקו, היא פנתה למפעל אורבוטק וביקשה כי את המנות הנותרות בסיום ארוחת הצהרים של העובדים יעבירו למטבחה. גם מבסיס פלמחים הקרוב הגיעו מנות. נהג עובד העירייה שגייסה היה מעביר את המנות לאחר תום יום העבודה. אסתר רתמה מכרים למלאכות האריזה והחלוקה, וגם את בני משפחתה גייסה בנחישות ובאמונה שהנתינה חשובה מכול וראוי כי כל משפחתה תסייע בכך. כל הבית נמלא בתכונה וסבב סביב פעילויותיה של אסתר. משיצא חיים לגמלאות, לקח על עצמו את סידור החפצים והבגדים שהצטברו בחצרם.  

המפעל שלה נודע למרחוק. בשנת תשנ"ו (1996) החליט ראש עיריית יבנה להקצות לה מקום מיוחד, בתחילה מקלט ובהמשך חלל ליד בית-הספר שבו עבדה בעבר. שם, הקימה אסתר את בית-התמחוי הראשון ביבנה. כאשר ידעה על אנשים שהתביישו להגיע למקום, שלחה אליהם שליחים שהניחו את סל המצרכים ליד ביתם, והלכו. היא נעשתה לדמות מפתח ביבנה. כולם הכירו וכיבדו אותה והזמינו אותה לשמחותיהם. בכל צעד היו אנשים עוצרים אותה ברחוב. בימי שישי היו תושבים נזקקים צובאים על דלת ביתה כדי לקבל חלות לשבת.  

אסתר נעשתה לנשיאת סניף 'בני ברית' ביבנה, הסניף שהביאה להקמתו. את כל פועליה הרבים עשתה ללא ידיעת קרוא-וכתוב, אבל הדבר לא הרתיע אותה. כאשר נזקקה לעזרה פנתה לילדיה. בשנות הארבעים לחייה, הלכה לאולפן כדי ללמוד לקרוא.  

אסתר זכתה בשלל תארים שניתנו לה בהוקרה על פעילותה הענפה: "עובדת מצטיינת", "מתנדבת מצטיינת", "אם השנה" ביבנה ו-"אחות מצטיינת", שניתן לה מטעם לשכת 'בני ברית'. בשנת תשנ"ד (1993) זכתה ב"אות הנשיא למתנדב". את האות קיבלה מידיו של נשיא המדינה באותו הזמן, עזר וייצמן, בטקס ארצי שנערך בעיר כרמיאל. 

בשנת תשס"ז (2007) נפטר חיים דחבש, בעלה. באותה העת החלו להתגלות באסתר סימנים למחלת האלצהיימר. המחלה האטה את פעילותה, אך בתחילה לא השביתה אותה לגמרי. כמה שנים אחר כך, רותקה למיטתה. רבים מאלו שסייעה להם בעבר באו לבקרה בשנים אלו, ומשפחתה הקפידה לחגוג בביתה את החגים, כמו בימים שכולם נאספו אליה.  

אסתר דחבש נפטרה בגיל 86, בכסלו תשע"ט (2018).  

כיום נקראת עמותת 'בני ברית – נתיבי השלום' בעיר יבנה על שמה של אסתר. בית התמחוי שהקימה פעיל ומסייע לנזקקים עד היום