קורות חייה מעוררי ההשראה
של דונה לוי

דונה לוי לבית מלכא נולדה בחיפה בשנת תר"פ, (1920), לשמחה ולאליהו מלכא. הוריה נולדו שניהם בארץ ישראל ומשפחותיהם חיו בה למעלה משבעה דורות. אלו היו נישואיו השניים של אליהו. אשתו הראשונה נפטרה בעת נסיעה קשה בעגלה מהיישוב מרחביה בעמק יזרעאל, שבו התגוררו, להלוויית אימו בחיפה. דונה, שנקראה על שם אימו המנוחה של אליהו, הייתה הבת הבכורה מתוך חמשת ילדיהם המשותפים של שמחה ואליהו. נוסף על ארבעת אחיה הצעירים – מימון, רבקה, תמר ומאיר – גדלה דונה לצד מסעודה וויקטוריה, שתי אחיות גדולות בנותיו של אביה, שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה, הן בתקופתה הילדות, הן בבגרות. 

אביה, אליהו, היה אחד מחבורת חכמים שהנהיגה את בית-הכנסת החלבי בחיפה, והוא שימש בו כחזן. דונה ואביה היו קשורים בלב ונפש. כשהתפתחה אצלו מחלת נשימה שהקשתה על תפקודו, דונה דאגה וסייעה לו. שמחה, אמה של דונה, הייתה אישה חזקה ומעשית, שניהלה ביד רמה את משק הבית ואת חיי המשפחה. כשמחלתו של האב החריפה, לקחה שמחה על עצמה גם את ניהול חנות המכולת המשפחתית. בילדותה של דונה חיה המשפחה בבית הוריה של אמה. סבה, חכם מאיר שושנה, שהיה גואל אדמות ופרדסן אוהב הארץ, הוריש לילדיו את ביתו. אשתו תמו, שהייתה אישה חמה ולבבית, חיה עמם בבית והעניקה לנכדיה חום ואהבה. כחלק מהחינוך המשפחתי לאחיזה בארץ-ישראל ולשמירת המורשת, נהגה סבתה לקחת את דונה ואחיה כילדים לבית-העלמין הידוע בשם "אבדימי מן חיפה", בית-עלמין יהודי עתיק מהתקופה האמוראית, אשר אבותיה ואמותיה של דונה הקפידו לשמור את החזקה היהודית עליו לאורך הדורות. הם דאגו לשמר מצבות עתיקות, לנקות, לנכש עשבים ולהגן על המקום מפני סכנות ופגיעות מצד אוכלוסיות סמוכות.  

בתחילת מאורעות תרפ"ט, ירו פורעים ערבים לעבר אוטובוס בחיפה, ודודה של דונה, אליהו שושנה, שהיה אחיה היחיד של אמה, נהרג. שמחה התאבלה ממושכות ולבשה בגדים שחורים במשך כשבע שנים. דונה בחרה לשמור על שמחת החיים בבית. אלמנתו של הדוד, מסעודה, חיה בביתם ביחד עם התינוק שנולד לאחר הרצח. 

בשנת תרצ"ח, (1938), בהיותה בת 18, נישאה דונה לבחיר ליבה יצחק (זאקי) לוי. יצחק עלה ארצה כילד עם אימו ואחיו ברגל מאירביל שבעירק. דונה התאהבה בו ובחרה להתחתן עמו, אף שהיה מבוגר ממנה וחרף כך שהוריה ציפו כי תינשא לבחור שמשפחתו חיה דורות ארוכים בארץ ושורשיה מוכרים. דונה וזאקי הקימו את ביתם בחיפה. דונה רצתה משפחה גדולה ומרובת ילדים, ואכן, לשניים נולדו אחד-עשר ילדים: אסתר, אברהם, שמחה, אליהו, פירחה, מרדכי, יוסי, דליה, כוכבה, ליאורה ומנשה. המשפחה הייתה מקור שמחתה וגאוותה של דונה. באותן שנים הנהיג דוד בן-גוריון את "פרס הילודה", שניתן לאימהות שילדו עשרה ילדים ומעלה. דונה זכתה בו כהוקרה על תרומתה הדמוגרפית למדינה הצעירה. זאקי עבד כקבלן והיה מעורב בעסקי בנייה בכל רחבי הארץ. 

ביתה של דונה היה בית מלא אהבה ושמחה. באירועים ובחגים הרבו לשיר ולרקוד. היא הייתה אישה חמה שאהבה לצחוק והאירה כל אירוע משפחתי או קהילתי. על ילדיה הרעיפה חום ואהבה ובה-בעת הקפידה על חינוך בלתי מתפשר. היא נודעה בכישורי הבישול שלה, בשכלה הבריא ובתבונתה ובעיקר ביחסי האנוש המרשימים שלה.  

הזוגיות של דונה וזאקי הייתה חזקה ויקרה לשניהם. בערבי שבת, גם כשביתם כבר המה ילדים ונכדים לרוב, הקפידה דונה לפתוח בעצמה את דלת הבית בפני בעלה עם שובו מבית-הכנסת, כשפרח שזור בשערה. בערבים נהגה להכין לזאקי נרגילה ומטעמים שאהב, וכך ישבו שניהם לשיחות ארוכות. זאקי היה איש עסקים מצליח, ודונה הייתה שותפה מלאה שלו בכל היבטי חייהם. היא נכחה בפגישות עסקיות ולקחה חלק בנסיעות לפגישות מחוץ לעיר ובקבלת החלטות משמעותיות. 

הזוג היה מעורב בחיי הקהילה והעיר. הם הקימו בית-כנסת אשר בחרו לקרוא לו, כפי אמונתם העמוקה – בשם "יחד שבטי ישראל". כן היו מעורבים בהקמת ועד העדה הספרדית בעיר, ושמרו על קשר הדוק עם גורמים בעיריית חיפה. לאחר שנפטרה, סיפרו אנשי העירייה כי דונה דאגה לעזור לכל אדם במצוקה ולשלוח את זאקי לסייע בעזרה ותרומות לאנשים שהיו זקוקים לכך, תוך רתימת משאבי העירייה לסיוע לתושבים. 

דונה וזאקי הפכו ליועצים ומשכיני שלום של הקהילה. את ביתם פקדו, כדבר שבשגרה, מבקרים רבים; חבריו של זאקי, שהיו אנשי עסקים וקולגות, אנשי עיריית חיפה, חברות נפש של דונה, וקרובי משפחה רבים – שנהנו מאוכל טוב, אוזן קשבת ועצה טובה.  כשגדלו הילדים הפך הבית לאבן שואבת גם לחבריהם של ילדיה ולצעירים נוספים שמצאו בו בית שני. רבים "אימצו" את דונה להיות להם מעין "אמא נוספת", והיא אכן חגגה לילדים אלו ימי הולדת בביתה, ליוותה אותם וסייעה להם ברגעים חשובים בחייהם. 

כשגדלו ילדיה והכירו בני-זוג, היא קיבלה באהבה ובאמון את כל מי שהצטרף למשפחתה, ללא קשר למוצאו. האהבה והשפע רק התעצמו. 

כבת למשפחה ציונית ושורשית, שמחה דונה מאוד כשהחלו להגיע עולים מכל תפוצות ישראל לארץ ולחיפה. היא ליוותה עולים ועזרה בהשתלבותם. היא הייתה סקרנית ללמוד ולהכיר תרבויות שונות ומנהגים שונים, ונטתה לקבל וללמוד דבר-מה מכל אדם שהכירה. במפגשים עם העולים, היא לימדה אותם – וגם למדה מהם. אופייה וליבה הפתוח הביאו אותה להרחיב את מגוון המאכלים שנהגה לבשל, וכך שילבה במטבחה תבשילים מעדות וממסורות שונות, מהקובה הכורדית ועד הגפילטע פיש האשכנזי. 

בגיל 57 עברה דונה אירוע מוחי שהגביל את תנועתה בצד אחד של גופה. למרות זאת, היא המשיכה לנהל את הבית, לבשל ולטפל בו בעזרת יד אחת בלבד, ובעיקר, להיות מעורבת בחיי משפחתה באופן מלא. ילדיה טיפלו בה במסירות רבה, והיא החזיקה מעמד חמש שנים לאחר האירוע, עד שנפטרה בגיל 62. 

בח' חשוון תשמ"ג, (25/10/1982), נפטרה דונה לוי לבית מלכא. היא נקברה בבית-העלמין בחיפה. בעלה זאקי נפטר בכ"ה בתשרי תשנ"ז, ארבע-עשרה שנים אחריה. 

דונה הותירה אחריה מורשת של אהבת אדם, שמירת מסורת לצד פתיחות וקבלה, ונתינה. מורשת זו ממשיכה לחיות דרך משפחתה הגדולה והמגוונת, וערכיה ממשיכים להדהד בקרב צאצאיה ובקרב כל מי שזכו להכיר אותה.