קורות חייה מעוררי ההשראה
של ואלי אבטבי

ואלי חנום / ואלי אבטבי לבית ג'והן מרדי 

ואלי אבטבי נולדה בשנת תר"ע (1910) בעיירה סאן־קאלה במחוז אזרבייג'אן באיראן להוריה יששכר וגואהר ג'והן־מרדי. היא הייתה בת הזקונים, הילדה החמישית לאחר בן ושלוש בנות.  

בסביבות גיל 17 נישאה ליונה אבטבי. הזוג הצעיר עבר להתגורר בעיירה תיכאב (טקב), , בבית הוריו של בעלה, יחד עם הוריו, ארבעה אחיו ונשותיהם וילדיהם. בתיכאב, שהייתה עיירה גדולה למדי, פעלה קהילה יהודית גדולה.  

עם נישואיה פרשה ואלי את חסותה על המשפחה הענֵפה וניהלה בתושייה את הבית ההומה. בחושיה החדים וביכולת ארגון גבוהה הנהיגה שיטות עבודה מיוחדות במשק הבית וחילקה משימות ותפקידים קבועים. כך מנעה חיכוכים בין דרי הבית, וכל אחת מארבע הגיסות מילאה תפקידה בנחת, מה שחסך הרבה מריבות וויכוחים. גם אחרי שהאחים הגדולים יצאו לבתים משלהם היא המשיכה להית מעורבת ולעזור לגיסותיה בארגון וניהול בתיהן. 

בתחילת שנות ה־30 הרתה וילדה את בתה הבכורה נעמי ואת בנה הצעיר עובדיה. משלא צלחו ניסיונות נוספים להרות, נסעה עם בעלה לעיר הגדולה והצפונית תבריז לשם קבלת טיפולים רפואיים לפיריון, אך הדבר לא עזר.  

בבעלות המשפחה היו שלוש חנויות בדים. ואלי עצמה ארגה שטיחים, פעילות שהייתה נפוצה בקרב נשות הקהילה, אשר רובן החזיקו בביתן נול אריגה. ואלי הוציאה תחת ידה שטיחים צבעוניים, שהיו אהובים מאד על הציבור. בזכות מקצועיותה וכישרונה הפכה אריגתה לשם דבר, והיא החלה לקבל הזמנות לעבודות ולארוג באופן מסחרי. ואלי הוסיפה להתמקצע וללמוד צורות אריגה מגוונות.  

סמוך ללידת הילדים הקצו ואלי ובעלה חלק מביתם לבית מלאכה. ואלי ארגה בו את שטיחיה, וגם לימדה והעסיקה נערות מהמשפחה ומהקהילה היהודית שנזקקו לעבודה ופרנסה. הדבר נתן מענה לצורך של נערות יהודיות בפרנסה, שכן עבודה מחוץ לבית באזור מוסלמי לא הייתה אפשרית ומקובלת.  

ואלי נודעה בתיכאב כדמות שעזרה לנזקקים, במתן בסתר, בבישול, בקניית בגדים ומוצרים וסייעה בזמני שמחות וארועים. בראותה את המחסור בפעילות כזו בעיירה, רתמה משפחות אמידות נוספות לתרום צדקה למשפחות במצוקה. היא הייתה לדמות בולטת בקהילה, דינמית ומלאת מרץ. בכל אירוע היא ניהלה וארגנה את הבישול – מי תכין מה. היא בעצמה, כטבחית מעולה של מטעמי המטבח הפרסי המסורתי, הקפידה להכין מאכלים ומעדנים לאירועים בסירי ענק, דבר שהמשיכה בו גם בארץ. 

בזכות פעילותה הענפה הייתה מכובדת ומקובלת על בני הקהילה כולם. היותה בולטת בתחום העזרה לנזקקים, האמינות והיוזמה שלה – כל אלו הובילו להערכה רבה כלפיה. היא זכתה להערכה וכבוד גם ממנהיגי הקהילה המוסלמית בעיירה, שכיבדו אותה מאוד ונענו לבקשותיה. היא הייתה מהנשים היהודיות היחידות שהוזמנו לבתי הנשים המוסלמיות לביקור בחגים ובאזכרות ושהזמינו נשים מוסלמיות לביתן בחגים היהודיים. בסתר הגיעו אליה נשים מוסלמיות לשיחה ולעצה, כי נודעה כאישה חכמה ורבת תושייה. 

בשנים תש"ח–תש"ט (1948–1949), כשהחלה התעוררות לעלות לישראל סביב הקמת המדינה, שינו המוסלמים בעיר את התנהגותם כלפי היהודים. הדבר פגע בקהילה כולה. מהחנויות של אבטבי הם נהגו לקחת בדים בהקפה והלוואות, אך הפעם, כיוון ששמעו על כוונת המשפחה לעזוב את איראן ולעלות לישראל, הפסיקו להחזיר כספים. הם גם פרצו לחנות הגדולה ורוקנו אותה – דבר שיצר משבר כלכלי גדול עבור המשפחה ועבור הקהילה כולה. 

בשנת תש"י (1950) החלו שמועות כי יש אפשרות ריאלית לעלות לישראל מטהרן. ואלי מילאה תפקיד מכריע בתנועתה של הקהילה לקראת עלייה: היא ישבה בהתייעצות עם משפחות, ובה הוחלט להעלות קודם את צעירי המשפחות מחויבי הגיוס באיראן, ולאחר מכן משפחות עם ילדים ונערים. כשהגברים התמהמהו עם העניין לקחה בעצמה פיקוד: היא אספה עמה את ילדיה ונכדיה ועוד ילדי קרובים. סך הכול היו באחריותה וטיפולה ארבע עשרה נפשות – ואלי ויונה, שני ילדיה, חתנה, נכד אחד ואחיינים. היה עליה לדאוג לכל מחסורם ולהעלותם ארצה. היא ארגנה את נתיבי העלייה, קנתה כרטיסי אוטובוסים ודאגה להזנה לכולם לאורך המסע. הדבר היה כרוך באחריות רבה ובהוצאה כלכלית לא מבוטלת. תחילה נשלחו להמדאן בנה ושני צעירים נוספים מהמשפחה שעמדו להיות מגויסים. אחריהם יצאו ואלי ובעלה ושאר הילדים למסע להמדאן ומשם, יחד, המשיכו לטהרן. ברגעי הקושי הרבים שחוו בדרך הייתה ואלי מעודדת את הילדים: "הולכים לירושלים, ושמה אנחנו חופשיים, לא נהיה בין הגויים. 2,000 שנה חיכינו לכך." 

בטהרן הגיעו למחנה המעבר "בהשתיאה", שמשמעות שמו בפרסית היא "גן העדן", ככל הנראה בשל מיקום המחנה בבית קברות מחוץ לעיר. שם שהו חצי שנה בהמתנה לאפשרות לטוס ארצה. ביום שבו הגיע תור הקבוצה לטוס, נמצאה אצל ואלי בבדיקה רפואית דלקת בעין ונאסר עליה לעלות למטוס. היא דרבנה את כולם לנסוע בלעדיה ולא לוותר על ההזדמנות, מאחר שכל העת חששו שיגיע רגע שבו יסגרו את שערי היציאה. למרות התנגדות בני המשפחה, היא התעקשה שיטוסו ויגשימו את החלום, וכי היא תמצא אותם בהמשך. חודש שלם נותרה ואלי לבדה במחנה – עד שהגיע שוב תורה לטוס, והיא עלתה לארץ. בעלותה דאגה להעלות עמה ארצה שני ילדים נוספים שהעבירה כאילו היו ילדיה, כדי שיוכלו לקבל אישור לעלות. 

היא הגיעה לישראל בשנת תשי"א (שלהי 1950–ראשית 1951). משפחתה, שעלתה לפניה, שהתה כמה חודשים ב"שער העלייה" בחיפה, ואחר כך הופנתה למעברת פרדס חנה. כשואלי הגיעה היא הצליחה למצוא אותם במחנה ד בפרדס חנה.  

לאחר כשישה חודשים של חיים במעברה התארגנו הקבוצות ללכת למושבים. את הקהילה שלהם הפנו למושב יכיני, שהיה שייך לתנועת המושבים. הם חיו שם עשרה חודשים, אך בשל רצונם לקיים את אורח חייהם הדתי, ביקשו לעבור למקום אחר כקהילה אחת. בעקבות פנייתם ל"הפועל המזרחי" קיבלו אישור עלייה לקרקע למושב שיבולים בנגב, והיו למקימי המושב. בתקופה שבה חיו ביכיני, נפטר יונה בעלה. ואלי הגיעה למושב שיבולים בשנת תשי"ב (1952) כאלמנה. היא ובנה עובדיה עם אשתו וילדיו חיו במשק אחד (ובבית אחד), ובתה נעמי, יחד עם בעלה וילדיהם, קיבלו את המשק הסמוך. לא היה להם כל ניסיון בחקלאות, אך הם למדו את אופי החיים החדשים בארץ, התחילו לעבוד את האדמה וניסו לגדל גידולים שונים. הם גידלו מלפפונים, סלק סוכר, כותנה, לול תרנגולות. בחצר ביתה, לצרכי המשפחה, גידלה צמחי תבלין, והקימה ברֵכת דגים קטנה לתצרוכת המשפחתית. היא אף בנתה תנור בוץ, טאבון, בחצרה, על מנת לאפות את הלחמים והמאפים המסורתיים, כפי שנהגה בפרס. ואלי עבדה במשק החקלאי בענף הלול בגידול עופות לפיטום לבשר ולביצי מאכל בשני מתחמים שונים. לעתים נלחמה ואלי בנמיות, תנים ונחשים שהגיעו ללולים לתור אחר מזונם. ההתמודדות עם סגנון החיים החדש הצריכה אמונה רבה, חריצות והתמדה. ואלי האמינה בכל לב כי הנס שהביאם לירושלים – כך קראה לישראל, דורש את צורת החיים והעשייה הזו, ולמדה אותה במסירות ומהירות ומתוך תושייה. כך התאקלמו המשפחות בחיי המושב החדש ובמדינה הצעירה. 

בחגים ושבתות הגיעו לביתה ילדיה, נכדיה וניניה מהמשפחה המורחבת. אחיותיה גרו במרחק הליכה במושבים הסמוכים, וגם אִתן הרבתה להיפגש. אהבתה למשפחתה הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותה.. היא הנחילה לכולם את ערך המשפחה. גם עם קרובי משפחה שגרו במושבים אחרים ואף באזורים מרוחקים בארץ התאמצה להיפגש בכל עת שהדבר היה אפשרי. קרובי משפחה הגיעו לבקר במושב והתארחו למשך ימים. ואלי אירחה אותם בלב רחב והעניקה להם את מלוא תשומת ליבה בימי שהותם. היא הקפידה לאסוף תמונות של בני משפחתה ולהציגן בביתה. 

את בנה עובדיה שלחה בשנת תשי"ד (1953) ללמוד הנהלת חשבונות בירושלים. הדבר הצריך אותו לגור בביתם של קרובי משפחה ולהתרחק מביתו שלו, אך ואלי ראתה חשיבות בכך שילמד מלאכה המפרנסת את בעליה. 

גם בארץ המשיכה לתפקד כאישה מובילה ודומיננטית בחיי המושב, לעזור ולתרום כמיטב יכולותיה לקהילה ולאנשים פרטיים בתוכה. אנשים ממשפחתה המורחבת, מקהילת המושב ומהמושבים הסמוכים הגיעו אליה להתייעצות. ואלי שידכה (כלומר הודיעה מי יתחתן עם מי), הדריכה והשכינה שלום בית בין בני זוג ובין משפחות מסוכסכות. היו לה כושר שכנוע וכריזמה לצד אינטליגנציה רגשית מעולה, והיא הייתה ידועה ביכולתה לפתור בעיות. 

אחרי שהתאקלמו במושב והנכדים נשלחו למוסדות חינוך ודיברו בעיקר עברית, ביקשה מהם לדבר אִתה בשפה הזו, וגם הלכה בעצמה לשיעורי עברית שהתקיימו לנשים במושב. 

כל האירועים המשפחתיים נערכו אז בשטח המושב. ואלי הייתה אחראית, בהתנדבות, על כלים שנרכשו לאירועים אלו. מדובר היה במאות כלי סעודה והגשה, מסירי ענק וכלי הגשה ועד האחרונה שבכפיות; כולם היו מאוחסנים במחסן שבשטחה. ואלי הייתה מתעדת בקפידה מי לקח כמה החזיר ודואגת שהכול יתנהל כשורה, ושלאיש לא יחסר דבר באירוע שלו. היא החזיקה בתפקיד זה במסירות ובאחריות רבה במשך עשרים וחמש שנים עד שעייפה ו"העבירה את השרביט". 

בנוסף לאחריות על הכלים, היא גם דאגה למזון עצמו. ואלי נחשבה לטבחית מעולה ובישלה בהתנדבות לכל האירועים סירי ענק של תבשילים מסורתיים. בעקבות כך רשמו אותה בני משפחתה לתחרות בישול ארצית שנערכה בשנת תשכ"ה (1965) בתל אביב במלון קסטל – ובה זכתה במקום השלישי. 

ואלי החזיקה בידע רב של צמחי מרפא ורפואה מסורתית שנהגו בעבר. כל אדם או ילד במושב שחלה או נפצע זכה לקבל ממנה תרופה שרקחה עבורו באופן אישי והביאה לו ישירות. בשל טיפולה המסור בילדי המושב וחביבותה כלפיהם זכתה לכינוי "סבתא ילדים", הסבתא של כל ילדי שיבולים. 

היא הייתה בריאה ופעילה עד סוף ימיה. מעולם לא ישבה בבטלה, ותמיד העסיקה את ידיה בדבר מה. כחודש לפני פטירתה התאשפזה בשל בעיית נשימה ונפטרה בבית החולים, כנראה מדלקת ראות שנדבקה בה שם. 

ואלי אבטבי נפטרה בגיל 88, בי"ד תמוז התשנ"ח (8.7.1998), ונקברה בנתיבות.