זהרה בן שבת נולדה בראשית שנות השמונים של המאה הי"ט להוריה פריחה וחכם שלום בן שבת. היא הייתה הבת הבכורה והיחידה להוריה, שהתגוררו בכפר היהודי תהלא בדרום מרוקו. אביה היה תלמיד חכם וסוחר, ובילה הרבה מזמנו בדרכים. באחת הנסיעות הארוכות שמע שאשתו פריחה נפטרה, והחליט לפיכך להינשא לאישה אחרת. בביקור שערך בכפר בהמשך גילה להפתעתו שלמעשה אשתו הראשונה חיה ואף בהיריון. הוא ביקש לשוב לחיות עִמה, אך פריחה סירבה לקבל אותו בחזרה, למרות המחיר החברתי והכלכלי הכבד של גידול ילד לבד.
זהרה גדלה בעוני בכפר, כבת יחידה לאמה, אולם הקשר עם אביה נשמר במידה מסוימת. כשגדלה זהרה והגיעה לשנות העשרים לחייה, שידכה אותה אמה עם יעיש, צורף במקצועו. הם נישאו בשנים הראשונות של המאה העשרים ונותרו להתגורר בתהלא. בין בני הזוג הייתה זוגיות טובה, ובמהלך השנים נולדו להם תשעה ילדים: עליה, מרים, סעידה, חנה, משה, אליהו, מכלוף, יצחק ויעיש, בן הזקונים, שנקרא על שם אביו.
זהרה הייתה לרופאה של הכפר. היא טיפלה במחלות ובעיות שונות באמצעות צמחי מרפא ורפואה עממית, וגם הייתה המיילדת המקומית. מקצועיותה הייתה לשם דבר, ובעקבות כך נקראה לטפל בכל כפרי הסביבה. היא התמחתה בייחוד בעקירות שיניים חולות. זהרה נהגה לנסוע בין הכפרים באזור, לסייע ליולדות ולחולים ולטפל בהם. בכל פעם שאישה ילדה, שהתה זהרה לצדה במשך שבוע – לטפל ביולדת ובתינוק. בעקבות המסירות שגילתה זהרה כלפי היולדות והחולים קיבלה את הכינוי "מאמא זהרה" וזכתה, לצד בעלה יעיש, למעמד של כבוד בקהילה.
ילדיה ומשפחתה היו באופן טבעי חלק מעשייתה: לעתים לקחה עמה את בתה הגדולה לטיפולים. חכמת רפואת השיניים שלה עברה גם לילדים, אשר נחשפו רבות למקצועה ולמעשיה. שלושה מבניה היו לטכנאי שיניים כשבגרו, ופתחו יחד מעבדות שיניים במרקש ובקזבנלקה, ובהמשך גם בצרפת.
זהרה נהגה מנהגי פרישות וצניעות. כאשר נחפף שערה, הוצב אוהל מעליו על מנת שלא ייחשף לאחרים. היא קראה מזמורי תהלים באופן יום־יומי. במהלך חודש אלול, הסמוך לראש השנה, הקפידה לצום בכל יום. לפני פסח נערכה אפיית מצות משפחתית בביתה.
בחלוף השנים, כאשר ילדיהם כבר בגרו, החליטו זהרה ובעלה להתארגן לקראת עלייה לארץ ועברו לעיר מרקש, שהייתה סמוכה יותר לחוף הים ומרכזית יותר מן הכפר. ימים אלו היו רווי אסונות עבורה. באותן השנים נפטרו שלושה מילדיה, שהיו כבר בוגרים, וחלקם – אף הורים לילדים. בן נוסף, אליה, נפטר בצעירותו מדום לב, שנים לפני כן. יעיש עצמו נפטר בסתיו תשי"ד (נובמבר 1954) במרקש ולא זכה לעלות לארץ. בתה חנה, אם לשבעה ילדים, נפטרה במהלך היריון. בנה מכלוף נפטר בהיותו בן שלושים בעקבות מחלה פתאומית ברגליו. בנה יצחק נהרג במהומות בקזבלנקה. לאחר ההתמודדויות הקשות והרבות שבאו עליה בשנים אלו, עברה זהרה להתגורר עם בנה משה, שגם הוא חי במרקש. משה היה נשוי לאיזה, נכדתה של זהרה. זהרה התחזקה באמונתה למרות אלמנותה ואבדן ילדיה, וחרף אבלה הכבד המשיכה את שגרת חייה, הטיפולים בחולים וביולדוֹת והתפילות הקבועות.
בראשית שנות השישים, לאחר כעשור, עלו יחד זהרה, בנה ומשפחתו למדינת ישראל. בנותיה הנשואות עלו בשנים הקודמות עם משפחותיהן, וגם בניה עלו ארצה. מסע העלייה היה ארוך: ממרוקו באונייה למרסיי, משם בנסיעה לאיטליה ומשם – בהפלגה נוספת למדינת ישראל. בארץ התיישבו זהרה, משה ובני משפחתו בבית בשכונת אזבסטונים בעיר כפר סבא. היא טיפחה בחצר הבית גינת ירק וסייעה בקביעות בגידול הילדים והנכדים. בבית הכנסת הסמוך ביקרה מדי יום ביומו.
גם אחרי עלייתה, למרות זקנתה, שינוי אופי חייה והריחוק מחיי הכפר ומאנשיו, יצא שמעה של "מאמא זהרה" כמרפאה. היא טיפלה באנשים שפנו אליה ועזרה להם, בין היתר במקרים שבהם לא הצליחו לקבל מענה מהרפואה הממוסדת.
זהרה עמדה בקשר גם עם שאר בני המשפחה, שחיו ביישובים אחרים בארץ. הם הגיעו לבקר אצל משה ולפגוש אותם, וזהרה הקפידה להגיע אליהם בשבתות ובחגים. התקיים קשר גם בין זהרה לאחיה מנישואיו השניים של אביה. היא הייתה מעורבת ואכפתית עד אחרית ימיה, התעניינה במתרחש במשפחה והביעה את דעתה בנוגע לחינוך הנכדים והנינים. כמה מנכדיה בחרו ללמוד רפואת שיניים והמשיכו את מורשתה. היא המשיכה להקפיד על התעניות, התפילות ומנהגי החסידות שנהגה במרוקו. כשקשתה עליה ההליכה לבית הכנסת, לא ויתרה על כך, ובני משפחתה המשיכו לסייע לה בקביעות להגיע לשם.
זהרה האריכה ימים ונפטרה בשנת תשל"ו (1976), בגיל 94, בריאה בגופה ובנפשה. היא זכתה לראות את ילדי ניניה. היא נקברה בבית העלמין נורדאו בכפר סבא.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
