חנה בן משה נולדה להוריה חיים וזהירה, בסביבות שנת תר"ס (1900), בתימן, ברובע היהודי ג'חזאן, ששכן בסמיכות לעיר ההררית נאדרה. לחנה היו שני אחים ושתי אחיות. אביה חיים היה איש משכיל ומוכשר, ששימש כראש המועצה בכפר היהודי. אמה הייתה רופאה שעברה בין הכפרים בסביבה וטיפלה בחולים. אמה עזבה את הבית, ואביה נישא בשנית. מנישואים אלו נולדה לאביה ילדה נוספת, אחות לחנה.
כבר מילדותה למדה חנה מאמה את מלאכת הריפוי, וכשצברה ניסיון החלה לטפל בנשים בסביבתה בהתנדבות, בעיקר בתחומי פוריות ולידה. הטיפול כלל עיסוי, שימוש בצמחים ומתן עצות אישיות. חנה ידעה להסיר עין הרע, פחדים ומועקות נפשיות.
בגיל אחת עשרה נישאה חנה למשה בן משה, שהיה אז בן שמונה עשרה. משה היה בעל עסק לאריגת בדים, ומכר ממוצריו גם לשלטון המקומי. בית המלאכה של משה שכן בביתם הפרטי של הזוג. חנה הייתה טווה את החוטים, ומשה היה אורג אותם. חנה היתה ציירת מוכשרת. יכולות הריפוי והאמנות שלה הביאו לכך שנודעה עד מהרה בקרב כלות האזור והן הגיעו אליה לשם התארגנות לחתונתן – קישוט, בישום ולבוש.
לחנה ומשה נולדו עשרה ילדים. שלושה מילדיהם, שהיו כבר ילדים בוגרים, נפטרו תוך פרק זמן קצר. פטירתם הכתה את חנה באבל כבד וברצון לסיים את חייה. אולם אמונתה ויראת האלוהים שלה נתנו לה את הכוחות להמשיך ולתפקד. היא התפללה לילדים נוספים שינחמו אותה בעקבות האובדן הקשה, וכך נולד בנה האחרון כשהייתה בת ארבעים וחמש.
ביתם של חנה ומשה היה פתוח לעוברי דרכים שהיו בדרכם לעיר הנמל עדן, שהייתה אז בשלטון בריטי. לעתים הגיעו משפחות שלמות להתארח בבית, וחנה דאגה לכל מחסורן. היא גילתה תושייה באירועים רבים. באחת הפעמים נעצר בעלה בעוון שתיית עראק בשבת, דבר שהיה אסור באותם הימים בתימן. חנה הגיעה לבית הכלא, שיחדה את השומרים והצליחה להציל את בעלה מהמעצר.
בשנות הארבעים של המאה ה20, בעקבות עלייתם של שניים מילדיה לישראל, החליטו חנה ובעלה לעלות גם הם. באותן השנים המצב הכלכלי של העסק הידרדר והצריך טיפול לשם סגירתו. חנה החליטה כי בעלה משה יישאר בכפר לסגור את העסק, ואילו היא תיסע עם ארבעת ילדיהם הצעירים (שהקטנים בהם היו פעוטות) לעיר הנמל עדן, לשם עלייה לארץ.
חנה ניהלה את כל ארגונו של המסע – שכרה שיירת גמלים ומדריך בדואי, הכינה צידה לדרך וטיפלה במשפחות נוספות שביקשו להצטרף. הקבוצה יצאה לדרך, ובאמצע הדרך, בשל עוצר, ננטשה בידי מוביל השיירה הבדואי. חנה הייתה נחושה להמשיך, שיחדה שייח' מקומי והגיעה לכפר בשם לאחג', שגם בו חל עוצר שמנע את התקדמותם. יהודי הכפר שיכנו את חנה והקבוצה באכסנייה קטנה ששימשה את הקהילה. שליח שהגיע לקבוצה הציע להם לצאת באופן מחתרתי לכיוון עדן – באמצעות הליכה בדרכים צדדיות בשעות הלילה. הקבוצה נעתרה, וכך הגיעה לעיר אלשיך', שבה התקבצו יהודים רבים בדרכם לעדן. בזמן שהִייתה של חנה באלשיך' קיבלה מברק שהודיע לחנה על פטירתה של אמה, שחיה בעדן. היא נסעה ללוויה ולשבעה בעדן עם בנה התינוק, ואת בנותיה השאירה במחנה, כשעל הגדולות מוטל הטיפול בבת הצעירה.
בעדן פגשה זוג מוסלמים עשיר שהכירה עוד מג'חזאן. בני הזוג, שהיו אנשי עסקים, זכרו את יכולותיה של חנה, אהבו והעריכו אותה וביקשו שתבוא לעבוד עבורם במלון שהיה בבעלותם. הם סייעו לחנה להביא את בנותיה במונית מאלשיך' לעדן. חנה ירשה מאמה בית בעדן, מה שאפשר לה להתגורר בו עם ילדיה. עבודתה של חנה כאופה אצל בני הזוג, פִרנסה באופן שוטף את משפחתה. היא שלחה מסר לבנה הנשוי ולבעלה שנותרו בג'חזאן, ובו קראה להם להגיע לעדן, כעת כשפרנסת המשפחה בטוחה. היא שכרה נהג ושלחה אותו אליהם על מנת שייקח אותם בדרך הארוכה לעדן. המשפחה אכן התאחדה בעיר עדן, ובעלה משה, שכבר סגר את עסקיו בנאדרה, בחר ללמוד בישיבה מקומית באותה התקופה. חנה ומשה המתינו בעדן להזדמנות לעלות לארץ לישראל ולהצטרף לילדיהם שאחד מהם הצטרף לארגון הלח"י.
הקמת מדינת ישראל הביאה לתסיסה בקרב המוסלמים בתימן, ובעדן נערכו פרעות ביהודים. בפרעות אלו נרצחה כלתה, שהייתה אז אם לילדה בת שנתיים. באותה התקופה, ארבע שנים לאחר שעברה חנה לעדן, עברה המשפחה מעדן למחנה עולים בסמיכות לעיר, שבו השתכנו יהודים רבים המעוניינים בעלייה מכל רחבי תימן. לאחר כשנה במחנה, עלתה המשפחה בטיסה ארצה בשנת תש"ח (1948). תחנתם הראשונה הייתה מחנה המעבר בעתלית, ומשם עברו ליפו.
חנה ומשפחתה השתכנו בעיר באזור שוק הפשפשים, שהיה מגוון מאוד מבחינה עדתית ודתית, וחיו בו בשלום ובהרמוניה עם סביבתם. בהמשך עברו לשדרות ירושלים ביפו. משה, בעלה של חנה, כבר לא עבד בשל גילו, ובשלב זה החלה חנה לטפל באנשים תמורת תשלום, כל אחד ואחת שילמו לפי יכולותיו. הטיפולים כללו עיסויים טיפוליים מסוגים שונים עבור כאבי שרירים, הסרת עין הרע ופחדים, ייעוץ רוחני וטיפול בבעיות פוריות. בנותיה עבדו בניקיון בתים על מנת לסייע לפרנסת המשפחה. גם ביפו היה ביתה של חנה פתוח לרווחה, וחרף מצבה הכלכלי המאתגר של המשפחה, היא דאגה בעצמה לנזקקים. הבית היה פתוח לכל והמה אנשים תמיד. חנה כונתה "אימא חנה של השכונה".
החיים לא היו פשוטים עבור חנה ומשפחתה באותן השנים: צפיפות, קשיי פרנסה ואף ניסיון של רשויות הרווחה להוציא חלק מהילדים מן הבית. למרות כל זאת, ניהלה חנה את הבית ביד רמה, דאגה לכלכלת בני המשפחה ולחינוך הילדים והתערבה למען בתה במקרה שבו סבלה מהתעמרות מצד מעסיקה. כל זאת לצד טיפוליה בכל מי שנזקק להם. בשנת תשט"ז (1956) עלתה אחותו האלמנה של משה מתימן ועברה להתגורר בקביעות בביתם של חנה ומשה.
בשנת תשל"ח (1978) נפטר משה. פטירתו הכתה את חנה בזעזוע, ותקופה ארוכה התעוררה בבכי בלילות אך ביתה המשיך להוות מרכז וכתובת לכל עניין עבור אנשי השכונה והמשפחה המורחבת וחנה המשיכה להשרות סביבה אוירה של שמחה ונתינה.
חנה בחרה להעביר את חכמת הריפוי שלמדה מאמה לבתה סגולה, שליוותה אותה בכל ימי חייה. סגולה עוסקת גם היא עד היום בטיפול בנשים, בעיקר בתחומי פוריות.
חנה נפטרה בשנת תש"ן (1989), בגיל 90 בקירוב.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
