קורות חייה מעוררי ההשראה
של יבגניה פיזיצקי

יבגניה פיזיצקי לבית גורובוי נולדה בא' בסיוון תר"ץ, (1 ביוני 1930), בעיירה קפטקוביץ' שבבלארוס, להוריה, סוניה ויצחק דוד גורובוי. היא הייתה השנייה מבין שלוש בנות. מוצאם של הוריה היה ממשפחות חסידיות באוקראינה, אשר השתייכו, ככל הנראה, לחסידות גור. במהלך המהפכה הבולשביקית נאלצו ההורים לוותר על אורח החיים המסורתי, אך שמרו על זהותם היהודית ודיברו בבית ביידיש. אחיה ואחיותיה של האם, שהתייתמו בגיל צעיר, גרו עימם בבית כמשפחה אחת. האם, שהייתה עקרת בית, גידלה את אחיה הצעירים במסירות לצד גידול ילדיה שלה. היא הרבתה לקרוא ולנגן בגיטרה ואהבה ספרות ואמנות.  

בשנת תרצ"ג, (1933), כשיבגניה הייתה כבת שלוש, עברה משפחתה לסנקט פטרבורג (לנינגרד באותם ימים) בעקבות מינויו של אביה מטעם השלטונות למנהל מפעלים ונמל. בשנת תש"א, (1941), עם פלישת הגרמנים לרוסיה במלחמת העולם השנייה, מונה אביה לפקח על רכבות הפינוי לסיביר. המשפחה נמלטה מהעיר ברכבת האחרונה קודם שהחל המצור על לנינגרד (סנקט פטרבורג). סבה של יבגניה, שנסע עימם, נפטר בדרך לאחר שסירב לאכול אוכל שאינו כשר. המשפחה חיה בסיביר בתנאים קשים של רעב ומחסור.  

בשנת תש"ג, (1943), תם המצור ומשפחת גורובוי שבה ללנינגרד (סנקט פטרבורג). המבנים החרבים מהפגזות הגרמנים, העוני הקשה של האנשים שנשארו בעיר והמראות שהותירה המלחמה ברחובות נשארו חרוטים בזיכרונה של יבגניה, והשפיעו לימים על אישיותה ועל תחושת השליחות שלה.  

בשנת תש"ז, (1947), החלה בלימודי רפואה באוניברסיטה לרפואה ע"ש פבלוב בלנינגרד (סנקט פטרבורג). באוניברסיטה פגשה את אלכסנדר פיזיצקי, צעיר יהודי שהגיע מגאורגיה ולמד גם הוא רפואה. בשנת תשי"ג, (1953), נישאו. יבגניה התמחתה ברפואת אף-אוזן-גרון ואלכסנדר התמחה ברפואת ריאות ובטיפול נמרץ. בשנת תשי"ד, (1954), במהלך שנת הלימודים האחרונה, ילדה יבגניה את בתם הבכורה אלאונורה בבית-החולים האוניברסיטאי שבו למדה.  

בשנת תשט"ז, (1956), עברה המשפחה לעיר כותאיסי, מהמרכזיות שבערי שבגאורגיה, כדי לגור ליד אימו האלמנה של אלכסנדר. משפחתו של אלכסנדר קיבלה את יבגניה כבת משפחה לכל דבר, אף שבאותן שנים היו נדירים נישואים של בני ובנות הקהילה הגאורגית לבנותיהן ובניהן של קהילות אחרות. אלכסנדר ויבגניה היו לחלק מהקהילה היהודית בעיר. בכותאיסי יכלו לשמור שבת וחגים, לאכול כשר ולהתפלל בבית-כנסת, דבר שהיה בלתי אפשרי ברוסיה ובפרט בלנינגרד (סנקט פטרבורג). בשנת תשי"ח, (1958), נולדה בתם השנייה, לריסה. 

יבגניה עבדה כרופאת אף-אוזן-גרון ונודעה במסירותה יוצאת הדופן. תנאי החיים הפיזיים היו קשים, ויבגניה, שעבדה בשני מקומות עבודה שונים, בחרה ללכת ברגל מהלך שעה וחצי ממקום עבודה אחד למשנהו כדי לחסוך את דמי הנסיעה.  

יבגניה השגיחה היטב על מטופליה ועל האוכלוסיות שעימן עבדה ובחנה בקפידה תהליכים שפגעו בבריאות הקהילות. באחד הכפרים שבו עבדה הייתה תחנת כוח, ולאחר שיבגניה הבחינה בגל תחלואה חריג במקום, החלה באיסוף דגימות מים ובאופן זה חשפה זיהום חיידקי. היא דיווחה לרשויות, המים טוהרו – והתחלואה נעצרה. במקום אחר הבחינה יבגניה בקשר שבין תחלואה בהיקף נרחב ובין רעש תעשייתי במפעל. היא חקרה את הנושא והובילה לשינוי בהתנהלות הממשלה, הן באותו מפעל והן במפעלים דומים ברחבי המדינה. עבודתה של יבגניה והאחריות שלה כלפי סביבתה הצילו חיים רבים והביאו לשינויים מערכתיים. 

בכל השנים שבהן התגוררה בגאורגיה, נשארה יבגניה בקשר קרוב עם הוריה ואחיה שבלנינגרד (סנקט פטרבורג), התכתבה עימם ואף נסעה לבקרם. 

בשנות השישים, במהלך ביקור בלנינגרד (סנקט פטרבורג), אובחן גידול בראשה של יבגניה. הגידול דרש ניתוח מורכב, וכתוצאה מכך נגרמה פגיעה לשיווי המשקל שלה. בשובה לכותאיסי המשיכה יבגניה לעבוד כרגיל והייתה פעילה, אכפתית ונחושה כדרכה. אבל הפגיעה בשווי המשקל השפיעה על הליכתה, ולכן ליווה אותה אלכסנדר בהליכותיה למרפאה והמטופלים האחרונים שלה ליוו אותה חזרה לבית.  

יבגניה ואלכסנדר קיימו חיי משפחה שקטים והיו מסורים להורות לבנותיהם. ביתם היה מלא מוסיקה, ספרות ואמנות. אלכסנדר ניגן ולימד נגינה והם קיימו בביתם קונצרטים וערבי ריקודים. יבגניה אהבה והעריכה ספרות ואמנות ונהגה להזמין חברים של בנותיה וילדי שכנים וללמד אותם על יצירות אמנות ומוסיקה מפורסמות. בערבים היו בני-הזוג מטיילים עם בנותיהם, שרים ומספרים סיפורים. הילדות הלכו לבית-הספר הכללי ולצד זה, למדו בבתי-ספר למוסיקה ולספורט. בבגרותן למדו אלאונורה ולריסה רפואה באותה פקולטה שבה למדו הוריהן. 

לאחר סיום לימודיהן, שבה אלאונורה לגאורגיה והתחתנה עם בן הקהילה, צזר, ולריסה נישאה לבוריס, רופא אף הוא, ונשארה ברוסיה. 

בשנת תשמ"ז, (1989), פרצה שריפה בבניין שבו התגוררה משפחת פיזיצקי. שלטונות גאורגיה ניצלו את השריפה כדי לנשל את כל הדיירים מבתיהם, והמשפחה נאלצה לעבור דירה. בתקופה זו כבר החלה ברית-המועצות להיחלש. צזר, בעלה של אלאונורה, נסע לישראל והתלהב מחיי החופש של היהודים המתגוררים בה. יבגניה ואלכסנדר התרגשו מתיאוריו והחליטו לממש את אהבתם לישראל ולעלות אליה. בשנת תשנ"א, (1990), עלו ארצה עם אלאונורה ומשפחתה. הם נאלצו להשאיר מאחור את רוב רכושם מכיוון שהשלטונות בגאורגיה אפשרו להוציא מהמדינה מאה וחמישים דולר לאדם בלבד. לריסה נשארה עם משפחתה בברית-המועצות. 

לאחר שהגיעו לארץ התיישבו בירושלים, בשכונת עיר גנים. הקליטה בארץ הייתה קשה. אלכסנדר, שרצה להמשיך לעסוק ברפואה, עבר בהצלחה את מבחני המעבר הישראליים אך לא מצא עבודה במקצוע. הוא החל לעבוד בבית, כשען, שכן מילדותו ידע לתקן שעונים עתיקים. עם זאת, מצבם הכלכלי הורע מאוד. מעט הכסף שהורשו להוציא מגאורגיה לא אפשר למצוא דירה בהתאם למעמד הכלכלי – חברתי שהורגלו בו. הם התגוררו עם אלאונורה ומשפחתה בדירה שכורה, והתמודדו עם מקרים רבים של פשע וסחר בסמים שהיו בשכונה. 

יבגניה, שהייתה בת שישים, החליטה שלא לעבוד בישראל כרופאה ובחרה להקדיש את עצמה למשפחתה. לאחר תקופת התאקלמות החלה לתת מזמנה וממרצה לעשייה ציבורית. פעילות זו סייעה לה להתגבר על קשיי ההגירה ולחדש את תחושת השליחות. חרף גילה ואי-ידיעת השפה העברית, ארגנה יבגניה קבוצה של נשים שעלו מברית-המועצות כדי לפעול למען זכויותיהם של העולים משם. יחד עמן הובילה מאבק שכלל כתיבה לרשויות והפגנות לשם השגת דיור מסובסד לעולים. המאבק הביא להקמת "הוסטלים" בירושלים – דיור מסובסד בבניין, המאפשר חיי חברה ותמיכה הדדית, מודל שהועתק לערים רבות בארץ. בשנת תשנ"ה, (1995), עברו יבגניה ואלכסנדר להוסטל הראשון מסוג זה, שהוקם בשכונת פסגת זאב בירושלים. בהוסטל הובילה יבגניה חיי קהילה וארגנה פעילות תרבותית ענפה שכללה ערבי שירה, מקהלות, טיולים, הרצאות ועוד.  

יבגניה הייתה ממובילות המאבק להכרה ציבורית בוֶטֶרָאנִים,Veterans) ), הלוחמים הוותיקים של הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. מאמציה תרמו להכרה ביום הניצחון, (9 במאי), כיום ממלכתי בישראל, ולהקניית זכויות רבות ללוחמים היהודיים שעלו לארץ.  

בגיל 68 – לאחר שפעילויותיה להכרה בזכויות העולים נשאו פרי והיא יכלה לחיות את חיי המשפחה והקהילה שהקימה – שמעה יבגניה שהאוניברסיטה שבה למדו היא, בעלה ובנותיהן חוגגת מאה שנים להיווסדה. לרגל חגיגות המאה הללו, החליטה ליזום כנס בירושלים לאלו מבוגרי האוניברסיטה שעלו לישראל. יבגניה נטלה על עצמה כמעט את כל הפקת הכנס. בשנת תשנ"ח, (1998), טרום השימוש באינטרנט וברשתות חברתיות, היא הצליחה לאתר את כל הרופאים שלמדו באוניברסיטה זו והתגוררו בישראל, וארגנה בעבורם הסעות באוטובוסים מכל רחבי הארץ. בכנס השתתפו עשרות רופאים. יבגניה החליטה על התוכנית והפיקה אותה, היא אף הזמינה לכנס מוזיקאים וסיקור תקשורתי. הייתה זו חגיגה משמעותית ושמחה, אשר חיזקה את תחושת הקהילתיות והשייכות של המשתתפים בעודם מתמודדים עם קשיי הקליטה. 

יבגניה המשיכה להיות פעילה עד לשנת תשע"ז, (2017). היא כתבה בעיתונים בשפה הרוסית, ונסעה אחת לחודש להוסטלים שונים כדי להעביר בהם הרצאות למבוגרים על מוסיקאים וציירים. בהוסטל שלה הייתה מסייעת לאם הבית בארגון הצגות ופעילויות. 

בשנת תשע"ט, (2019), בהיותה בת 89, נפטר אלכסנדר. לאחר פטירתו, החלה יבגניה לאבד ממרצה ומחיוניותה. משפחתה, שראתה את דעיכתה, עודדה אותה לכתוב את זיכרונותיה, ויבגניה פנתה למשימה במרץ. למרות לקות ראייה, כתבה, ובתה הקלידה את מילותיה. בגיל 91, ראו אור שני ספרים שכתבה: אוטוביוגרפיה סיפורית וקובץ שירים וזיכרונות. הספרים נשלחו לספרייה הלאומית, לספריית הקונגרס בארה"ב ולמוסדות נוספים. 

יבגניה פיזיצקי נפטרה בי"ח באדר א' תשפ"ב, (19 בפברואר 2022), ונקברה בירושלים.