קורות חייה מעוררי ההשראה
של יעקוטה (כהן) מדר

יעקוטה כהן נולדה באי ג'רבה שבתוניסיה בי"ג באב תרפ"ח (30 ביולי 1928) להוריה שמחה ודוד סבן. היא הייתה הבת השנייה מתוך שמונה ילדים. אביה היה קצב בחצר המושל. שמחה ודוד היו אנשים מאמינים מאוד וחינכו לאמונה גדולה, חזקה ופשוטה.  

בגיל שש עשרה נישאה יעקוטה לסאסי מדר. בני משפחתה החלו לעלות לארץ בשנים אלו: אחיה הבכור וחלק מהאחים שנולדו אחריה עלו למדינת ישראל בשנת תש"ח (1948) על מנת להילחם במלחמת השחרור. שאר בני המשפחה, ובהם הוריה ואחיה הנותרים, עלו בשנת תשי"ד (1954) ועברו להתגורר בצפת. אביה סבל מהיחס אליו כעולה חדש ומעבודות הדחק הקשות, והדבר העכיר את מצב רוחו. באחד הימים, בחזרה מבית הכנסת, נעלם האב, ומאז לא שבו בני משפחתו לראותו.  

ליעקוטה ולסאסי, שנותרו להתגורר בג'רבה, נולדו שם שישה ילדים. יעקוטה עבדה כמבשלת אצל שני מעסיקים שונים. האחד – מוסד חינוכי, והשני –מרכז רפואי, שבמטבחו נהגה להכין מגוון מטעמים מקומיים, ובהם קוסקוס, פרינה וקציצות, כביטוי להערכתה כלפי פועלם של עובדי המרכז. בעלה סאסי ניהל שתי מסעדות, ויעקוטה ובנותיה עזרו לו בתפעולן, שטפו את הכלים ודאגו לניקיון המקום. היא גם דאגה לזקנים עריריים בשכונה, הכינה להם סעודות שבת ושלחה לביתם. בתוך ביתה פעל מקווה לטבילת נשים. 

בשנת תשכ"ב (1962) נפטר לפתע סאסי בשנתו, ויעקוטה נותרה אלמנה. בשנת תשכ"ב (1964) החליטה לעלות עם ששת ילדיה לארץ ישראל. היא שאפה לגור ליד אחיה ואחיותיה, שהקימו את בתיהם בצפת. אולם היא וילדיה נשלחו במשאית בקר לעיירה הצעירה ירוחם והתגוררו בה בתנאים קשים. לאחר כמה חודשים שמעו בני משפחתה בארץ על תנאי חייה, ודאגו להעביר אותה ואת ילדיה לצפת. בשנים הראשונות חיה בבית אמה שמחה עם ששת ילדיה, וכעבור כמה שנים עלה בידה לעבור לבית משלה. 

בעיר צפת, בעוד היא מפרנסת את ששת ילדיה לבדה, הפך ביתה של יעקוטה למוקד שכונתי ודמותה – לדומיננטית ומעורבת. היא פתחה עסק להלבשת ולאיפור כלות על פי המסורת התוניסאית, שבו נתנה שירותים חינם למי שנזקקו לכך. היא הנהיגה שבחגים ובמועדים, שהיו חשובים לה מאוד, תגיע אליה המשפחה המורחבת לחגוג. בחג הפורים הובילה יעקוטה מסורת ג'רבאית – משחקי הגרלות הפורים. במשך שלושה ימים רצופים בכל פורים שיחקו בני המשפחה ותושבי השכונה בביתה, והיא הגרילה ביניהם כלים לבית כִּפְרסים. בכל שנה הכינה לחמניות לכל באי ההילולה לרב כלפון משה הכהן, מגדולי רבני ג'רבה, באחד מבתי הכנסת בצפת. 

בכ"ג באייר תשל"ד (15 במאי 1974) אירע טבח במעלות: מחבלים רצחו נערים ונערות מבית ספר ממלכתי דתי מצפת במסגרת טיול. באירוע שכלה יעקוטה שניים מילדיה – בתה יהודית בת ה־17 ובנה דוד בן ה־15. למרות האבל הכבד והעצב הרב, קיבלה יעקוטה בהכנעה ובאמונה את דבר מיתתם, והקפידה לפקוד את קברם בכל יום. 

בנה הגדול חיים שירת כנַגָּד במג"ב. הוא המשיך לשמור על קשר הדוק עם אמו גם לאחר נישואיו, לפקוד את ביתה, לשמש כדמות אב לאחיו הקטנים ולסייע לאמו בכל הדרוש לה. בחשוון תשמ"ג (נובמבר 1982), במהלך מלחמת לבנון, קרס בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור. תשעים בני אדם נהרגו באסון, ובהם רב סמל ראשון חיים מדר, בנה של יעקוטה. חיים בן ה־36 הותיר אחריו אישה צעירה ושלושה ילדים. לבקשת יעקוטה, הוא נקבר לצד אחיו בבית עלמין אזרחי בצפת. 

נפילת ילדה השלישי של יעקוטה היתה נקודת מפנה בחייה. היא בכתה בכל הלילות וסבלה מצער רב. למרות הקשיים הרבים והמכבידים, היא ניסתה לתפקד כרגיל ולדאוג לבני הקהילה ולמשפחתה. בכל יום עלתה לקבריהם הסמוכים של שלושת ילדיה. היא שאבה כוחות רבים מאמה שמחה, שגרה בסמיכות אליה, ובמשך תקופה ארוכה לאחר פטירת חיים, התגוררה בביתה ונעזרה בה. בעקבות אבדן ארבעת בני משפחתה, התפתחה ביעקוטה רגישות גדולה לאבלים. כששמעה על אבלים בסביבתה הקפידה להגיע לנחם אותם, ובמפגשים השתמשה בעברית בסיסית ובערבית־תוניסאית, בהתאם לצורך.  

יעקוטה הנציחה את זכרם של שלושת ילדיה בהכנסת ספר תורה לעילוי נשמתם. לאירוע הכנסת הספר לבית הכנסת בצפת הגיעו רבים מבני הקהילה והמשפחה וגם מחבריו של חיים לשירות הצבאי. יעקוטה השתדלה להשתמש באמונתה על מנת להתמודד עם האתגרים שחוותה בחייה ועם אבדן בני משפחתה, ולצד הכאב העצום ראתה בכך את גזֵרת האל. 

יעקוטה המשיכה להעסיק את עצמה במעשי חסד ונתינה. בכל יום שני ושישי בצהריים הגיעו עשרות בני משפחה ותושבי השכונה לביתה וסעדו את לבם. בין הבאים היו גם אנשים קשי יום, שידעו שמחסורם יימלא בביתה. היא ידעה מי בשכונתה נזקק לסיוע ותמיד דאגה לספק עבורו את הנדרש. יעקוטה השתדלה גם להשכין שלום בין בני זוג וחברים ולייעץ לכל מי שהגיע אליה בפתרון מחלוקות ומריבות.  

בשנת תשס"ז (2007) הצליחו יעקוטה וילדיה להשיג אישור ממשרד הביטחון להעלאת עצמותיו של סאסי אב המשפחה לארץ. עצמותיו נקברו מחדש בבית הקברות בצפת, שבו קבורים גם שלושת ילדיו. 

עד סוף ימיה הייתה יעקוטה דמות מוכרת ומוכרת בצפת, בסיפור חייה, במעשי החסד שלה ובבגדיה התוניסאים המסורתיים שהייתה מתהלכת בהם ברחובות העיר. היא נפטרה בשבת, י"ט טבת תשפ"א (26 בדצמבר 2020) בגיל 92. 

בימים אלו עיריית צפת והמשפחה משתפים פעולה לשם קריאת רחוב על שמה בעיר והקמת שלט שיספר את סיפור חייה.