קורות חייה מעוררי ההשראה
של יפה כהן

יפה כהן נולדה להוריה, לאה ושבתאי כהן, בעיירה קמישלי שבסוריה בשנת תרצ"ח, (1938). יפה הייתה הבת השנייה מבין עשרה אחים ואחיות. אביה של יפה היה סוחר בדים שהרבה לנסוע למדינות סמוכות ואמהּ הייתה בת למשפחת רבנים. הקהילה היהודית בקמישלי הייתה מפוארת, מהגדולות בסוריה, ובין התושבים היהודים והערבים במקום שררו באותה העת יחסי שכנות טובה.

בשנת תש"ו, (1946), הסתיים השלטון הצרפתי בסוריה ותחתיו עלה שלטון סורי לאומי. בעקבות זאת, החלה בסוריה תקופה של חוסר יציבות שלטוני חריף, השלטון היה עוין ליהודים ומצבם במדינה התדרדר.

בשנים תש"ו ותש"ז, (1947-1946), עלו למעלה מאלף מיהודי סוריה באופן עצמאי לארץ ישראל, שהייתה תחת המנדט הבריטי והכניסה אליה לא הייתה חוקית. גם משפחת כהן החליטה לעלות, החלטה שנאלצה להסתיר מחשש להתנכלויות. במשך שנה שלמה המתינו, כשחפציהם ארוזים והכול ערוך לקראת הבריחה, עד שהתקבל מהמבריחים האות שאפשר לצאת לדרך. בשנת תש"ז, (1947), כשיפה הייתה בת 9, יצאו מסוריה. כדי שלא לסכן את כל המשפחה ולא למשוך תשומת לב התפצלה משפחת כהן. תחילה ברח שבתאי, האב, עם חלק מהילדים, וכשהם הגיעו לישראל בשלום, ברחו האם, לאה, ועימה יפה ושלושה מאחיה.

לאחר שחצו את מעבר הגבול מסוריה ללבנון, נתפסו לאה והילדים בידי כוחות הביטחון הלבנוניים, והאם נכלאה בבית-סוהר לנשים. המבריח דיווח לקהילה היהודית של לבנון על האירוע, וזו החלה לפעול. יפה ואחיה הועברו לחסותה של משפחה יהודית עשירה בבירות, ובמקביל, פעלה הקהילה היהודית כדי להביא לשחרורה של האם.

אבי המשפחה שאירחה את הילדים נדרש להיות ערב לכך שלא יברחו. יפה ואחיה הקטנים נאלצו לשהות בבית המשפחה ולא לצאת החוצה כלל במהלך אחד-עשר החודשים שחלפו עד לשחרורה של האם. בת 9 הפכה יפה לאחראית על אחיה הצעירים כשהם שוהים ימים ארוכים בתוך הבית. היא לימדה אותם מתוך מה שידעה והייתה להם למשענת ותמיכה רגשית.

לאחר שלאה השתחררה, התחדש המסע לארץ-ישראל, בפעם הזו במסלול קל יותר, דרך הים לעבר ראש הנקרה. הם הגיעו בשלום לירושלים, לשכונת נחלאות, שם חיכו להם אבי המשפחה והילדים שעלו עמו. אביה של יפה פתח סנדלריה, והאחים יצאו לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לסייע בפרנסה.

בריאותה הגופנית והנפשית של האם נפגעה קשות מחודשי המאסר הארוכים, שבהם עונתה. עול הטיפול בבית היה על כתפיה של יפה. בגיל 12 היא דאגה לאחיה ולאחיותיה, בישלה בעבור כל המשפחה וטיפלה בניקיון הבית. היא עשתה את כל המוטל עליה במאור פנים, אך מטלות הבית תפסו את כל זמנה והיא לא יכלה ללמוד כלל. שנה אחר-כך, ראה אחד מבני-דודיה את חייה הקשים של יפה והחליט לסייע לנערה. הוא הפנה אותה לעבודה בביתו של דב יוסף, שר הצנע בממשלת ישראל, כך יכלה להוסיף פרנסה להוריה וגם לצאת מחיי עקרת בית שנכפו עליה עוד בטרם בגרה. בשנת תשי"א, (1951), עברה יפה בת ה-13, לבדה, להתגורר בביתו של השר דב יוסף, בית מפואר בשכונת רחביה, ולעבוד כמטפלת של אשתו.

יפה הייתה אהודה מאוד בבית השר בזכות חריצותה, תבונתה ונעימותה. העבודה שינתה לחלוטין את תנאי חייה. היא ישנה כעת בחדר משלה כאשר עד כה לא הייתה לה אפילו מיטה משלה. בבית השר פגשה אנשים רבים ומפורסמים, בתוכם את אשת ראש הממשלה פולה בן-גוריון, שהעניקה לה מטפחות, ששמרה כל חייה. בתקופה זו, ראתה את משפחתה רק בסופי השבוע, אחת לשבועיים. אף שלא היה לה קל להתמודד עם הריחוק ממשפחתה, שמחה על שהיא מסוגלת כעת לעזור לה כלכלית. סוכנת הבית אף נהגה לתת לה בגדים ואוכל בעבור המשפחה. בביקוריה בבית טיפלה באחיה והקפידה לבשל אוכל לימים שבהם נעדרה.

בשנת תשט"ו, (1955), כשהייתה בת 18, פגשה יפה בשבת בבית הוריה את משה (מואיז) כהן, שהיה חבר של אחיה עוד מסוריה. השניים התאהבו ובחורף תשט"ז, (1956), נישאו ועברו לגור בכפר סבא. בני-הזוג עבדו קשה. מעבר לצורך להתפרנס, הם סייעו למשפחתה של יפה בירושלים ופעלו כדי להעלות את אביו של מואיז מסוריה. יפה עבדה כל יום בשתי משמרות בבית אריזה שהיה שייך לפרדסי האזור ומואיז היה אזרח עובד צה"ל, בוחן טנקים, ובשובו מהעבודה היה הולך למכבסה כדי לגהץ. הימים היו גדושים בעבודה קשה, אך יפה ומואיז שמחו בחלקם.

בשנת תשי"ח, (1958), שנתיים לאחר שנישאו, נולדה ביתם הבכורה, בתיה. יפה הורידה את היקף עבודתה בבית האריזה למשמרת אחת ביממה. בהמשך נולדו שני בנים, מנשה ואיתן.

לצד העבודה וגידול הילדים הפכה יפה את ביתה לאבן שואבת למבקרים, בית פתוח שבו אווירה טובה, מזון, חיוך ועצה ניתנים לכול. שלוש מאחיותיה לא נישאו מעולם, והן היו בנות-בית והגיעו לעתים קרובות לשבתות. גם אחיו הצעירים הרבים של מואיז היו כבני-בית. את הצעירים שבהם גידלה יפה כמו היו ילדיה ממש. משפחתו של מואיז, שמנתה למעלה משלושים איש, הייתה באה כולה מידי חג ושבת, ולילות-הסדר היו רבי אורחים במיוחד. גם הילדים הרבו להביא את חבריהם לארוחות. אף שעבדה קשה בעצמה, ומואיז היה רוב שעות היום בעבודה ובפעילות למען הקהילה, מסירותה של יפה למשפחתה הייתה עצומה. מוקד חייה היה נתינה למשפחה, בחומר וברוח, ותמיד בסבלנות. בכל סכסוך שהתגלע, באו אליה כדי לבקש את עצתה והכרעתה.

מואיז התנדב בארגון יהודי סוריה, ונהג להביא הביתה עולים מסוריה הישר משדה-התעופה עד שהצליח לארגן להם מגורים דרך הסוכנות היהודית. קצב העלייה מסוריה גבר לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת תשכ"ז, (1967), ויפה אירחה את העולים שמואיז הביא, שוחחה איתם ודאגה לכל צורכיהם.

בהדרגה נעשו תנאי החיים טובים יותר. משפחת כהן הייתה אחת המשפחות הראשונות בכפר-סבא שהייתה בבעלותה מכונית. בשנת תשכ"ז, (1966), עברה המשפחה לפתח-תקווה, לבניין חדש שתנאיו היו משופרים. המקום היה סמוך לעבודתו של מואיז, וכבר לא היה צורך בנסיעות רבות כל-כך. בפתח תקוה עבדה יפה במחסן למיון ביצים חצי יום, ומשם הייתה ממהרת הביתה להכין ארוחה חמה לילדים. אחותה הצעירה, שהייתה באותה עת בת 16, עברה לגור עימם כדי לסייע, אך האחות עצמה הייתה חולה לעתים קרובות ויפה טיפלה גם בה. היא גם המשיכה לנסוע לירושלים לבית הוריה כדי לבשל בעבורם.

בשנת תשמ"א, (1981), לאחר ששניים מהילדים נישאו ובנם הצעיר התגייס, עברו יפה ומואיז לרעננה. יפה הפסיקה לעבוד והייתה להוטה ללמוד. היא הצטרפה לבית-ספר למבוגרים, שבו למדה קרוא-וכתוב וקורסים נוספים. יפה ומואיז החלו לנסוע לטיולים בחו"ל, הילדים גרו בסביבה והרבו לבקר.

יפה הייתה סבתא מפנקת וחמה, והנכדים חיכו לכל הזדמנות כדי לבוא אליה ולמדו ממנה רבות. היו מהם שבאו אליה מדי יום. גם בשנים האלו הוסיפה יפה לנהל את בית פתוח ומכיל, ואירחה רבות. הבית נשאר מוקד משיכה, כפי שהיה בעבר, ונכדיה המשיכו אף הם במסורת הוריהם והביאו חברים לארוחות של סבתא יפה.

באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 חלה מואיז ונעשה דמנטי. יפה עצמה סבלה מבעיות רפואיות ומצבה התדרדר. בשל מצבו הרפואי עבר מואיז לגור במקום שבו קיבל טיפול רפואי מתאים ויפה עברה לגור ליד בנה. ילדיה ונכדיה המשיכו לבקר אותה ולבלות עמה לעתים קרובות.

משה כהן נפטר בשנת תשע"ו, (2016); שנה אחריו, בי"ז שבט תשע"ז, (27/1/2017), נפטרה יפה כהן ונקברה בבית העלמין הישן בכפר סבא.