עליא אוחונונא לבית ועקנין נולדה בסביבות שנת תר"ל, (1870), בכפר תאעמרוף שבהרי האטלס. היא הייתה בתם השנייה, מתוך חמישה ילדים, של אטו וחכם שלמה בן יצחק ועקנין. אביה היה יליד טבריה, ובצעירותו נשלח כשד"ר, שליח דרבנן, לאסוף כספים בקהילות היהודיות במרוקו. הוא בחר להשתקע בכפר תאעמרוף, שם נשא אישה והחל לשמש כרב וכמנהיג בקהילה. הוא הקים בית-מדרש, לימד תורה ושחיטה ונודע בפרישותו בחסידותו. שמן של ברכותיו נישא כברכות נושאות פרי, ואף הגויים נהגו לפנות אליו בבקשות תפילה. חכם שלמה נקרא בפי כול – "הצדיק".
עליא גדלה בבית ששרתה בו אווירה של קדושה ורוחניות. כבר בילדותה הבחין אביה בחוכמתה וביכולת ההנהגה שלה והחל ללמדה תורה, הלכה וגמרא. כשבגרה צירף אותה לנסיעות העבודה שלו לכפרים הסמוכים כדי שתוכל ללמוד ממעשיו, ושיתף אותה בהנהגת הקהילה ובהכרת צורכיה. חכם שלמה אף הכשיר את עליא להיות מוהלת.
עליא נישאה לשלום אוחונונא, צורף במקצועו. הוא העריך את עליא ופועלה ועמד לימינה. לזוג נולדו שישה ילדים – שני בנים וארבע בנות: אברהם, דוד, איטו, עיישא, חנה ואיזא.
עליא הייתה מיילדת ומרפאה. היא נהגה לצאת לנסיעות בין כפרי הסביבה ואנשים רבים הגיעו אליה לטיפול. היא יילדה תינוקות, לימדה יולדות כיצד לשמור על בריאותן ולטפל בתינוק, אספה צמחי מרפא בהרים כדי לרקוח מהם תרופות והבינה בסגולות שונות ובדרכי הכנתן. היא ידעה להתאים ליולדות ולחולים את הטיפול המתאים, לייעץ ולהושיט יד תומכת בשעת הצורך.
בקיץ תרס"ה (1905) נפטר אביה. לפני מותו העביר לה חכם שלמה, כממשיכת דרכו, את הנהגת הקהילה ואת קופת הצדקה המרכזית שלה. עליא המשיכה את המסורת והייתה לדמות מופת בקרב הקהילה.
כמנהיגת הקהילה, מילאה תפקידים מגוונים: היא ישבה בדין בין שכנים ובני-זוג וגישרה בין צדדים מסוכסכים. הכרעותיה התקבלו ללא ערעור. היא המשיכה גם את מפעל הקופות שייסד אביה: קופות צדקה היו פזורות בכל כפרים בסביבה ופרנסו את עניי האזור. כמו אביה, הייתה אמונה על איסוף כספים אלו וחלוקתם למשפחות. היא שימשה כמוהלת – תפקיד נדיר בקרב נשים, ואף הכשירה מוהלים צעירים, הן בדיני המילה והן בביצוע הבריתות בפועל. בבריתות שערכה הדריכה את אב התינוק להניח את ידו על ידה בזמן המילה כדי לקיים את מצוות הברית, כיוון שעל האב לקיימה במו ידיו. היא למדה ולימדה הלכה וגמרא והתפלפלה עם תלמידי חכמים.
בני קהילתה קראו לה 'לאלא עליא חז'אן' – תואר כבוד שמשמעותו רבנית או צדקת. נשים היו באות כדי לקבל את ברכתה ונישקו את ידיה וראשה. לא רק בקרב הקהילה היהודית הייתה עליא מקובלת ומוערכת, אלא גם בין שייחים מוסלמים באזור. הם נועצו בה בעניינים קהילתיים וכינו אותה בתואר 'בינת אל־חכם' – בת החכם.
עליא ניהלה את ביתה מתוך הקפדה על קדושה. בפינה קבועה בביתה בער תמיד נר נשמה לזכר אביה. כמוהו, נהגה בחומרות יוצאות דופן בכשרות. היא לא אכלה בשר כלל, וכדי להימנע מספק הלכתי בנוגע לכשרות הביצים, אכלה רק ביצים שהטילו תרנגולות שגודלו בביתה.
לאלא עליא נהגה לערוך "תעניות הפסקה" (במרוקאית: סתייא, shtiya) – צומות החלים לאורך כל ימות החול בשבועות שבתקופת השובבי"ם (ששת השבועות שבין חנוכה לחודש האדר). בימי שישי, עם סיום הצום, נהגה לטבול במקווה ולהכין סעודת שבת גדולה לכל אנשי הכפר. לאורך חייה צמה יותר משישים 'תעניות הפסקה'.
מפעם לפעם, יצאה עליא בלוויית פמליה למסעות גיוס צדקה בערים קזבלנקה, פס ומרקש. שמה נודע בקהילות ותושביהן רחשו הוקרה לפועלה. בכל מקום שהגיעה אליו, התקבלו היא ומלוויה בכבוד רב והתרומות ניתנו בעין יפה. עם שובה, הייתה עליא מחלקת את הכספים לפי שיקול דעתה לעניי הכפרים, ליתומים ולאלמנות.
בנותיה של לאלא עליא הלכו בעקבותיה: איטו, שנחשבה ממשיכת דרכה, כונתה גם היא "לאלא איטו", והקפידה על תעניות, טהרה ומנהגי צדיקות; עיישא – הייתה צדקת וצמה תעניות רבות; חנה – הייתה מיילדת ומרפאה בצמחי מרפא ובסגולות; איזא – שימשה אף היא כמיילדת.
לאלא עליא אוחנונא נפטרה בגיל מופלג לזמנה, ככל נראה בשנת תשי"ד, (1954), בין פורים לפסח. היא נקברה בבית העלמין בכפר תאעמרוף. דמותה נחרתה בזיכרון הקהילות באזור כדמות של חוכמה, חסד, ריפוי וקדושה.
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
