רגעים של עשייה וחוסן
בחיי נדיה פרנקו

עם הדרכון האלג'יראי המזויף שלי הסתובבתי בכל רחבי אלג'יריה. השתדלתי להגיע לכמה שיותר קהילות יהודיות. פיתחתי שיטה: נסעתי ברכבת למקומות שידעתי שיש בהן קהילה יהודית, וכשהגעתי למקום ביררתי היכן נמצא בית-הכנסת. בערב, הייתי מגיעה לתפילת ערבית ונכנסת לעזרת הנשים. בחורה צעירה ולא מוכרת המגיעה לתפילת ערבית לא הייתה תופעה שכיחה, ולכן, עם תום התפילה, תמיד ניגשו אליי המתפללים כדי לשאול למעשיי. 

"יש ביניכם ציונים?" שאלתי בכל פגישה כזו בהזדמנות הראשונה שנראתה לי מתאימה. 

לפחות אחד מהמתפללים, בכל בית-כנסת, השיב בחיוב. 

"תוכל בבקשה לארגן בביתך, עוד הערב, קבוצה של חמישה-עשר או עשרים צעירים וצעירות יהודים?" הייתי מבקשת ממנו. 

בדרך-כלל לא שאלו אותי דבר, אלא רק נתנו לי את כתובת והסבר כיצד להגיע. כשהייתי באה בערב לבית שבו נקבעה הפגישה, הייתי מוצאת שם את הקבוצה ממתינה. 

"אנא שמרו על הכול בסוד", הייתי מבקשת דבר ראשון.  

סיפרתי על ספינת המעפילים המתוכננת. לא הסתרתי את הקשיים שיהיו. פירטתי את סכנות המסע ואת המצב בארץ-ישראל. אמרתי גם כי יש להביא למסע מזוודה אחת קטנה ולא יותר. כשהגעתי סיפרתי על התכנית שלנו: אוניית מעפילים בלתי ליגאלית העתידה להעפיל מאלג'יריה לארץ-ישראל. הבשורה התקבלה בהתלהבות. הסברתי גם שאנחנו מבקשים כי כרגע יגיעו אלינו רק צעירים, ללא משפחות, בשל הקשיים של המסע והצרכים של המדינה שבדרך. הפרט האחרון הזה התקבל כנראה בפחות התלהבות. את פרטי ההפלגה המדויקים הבטחתי שאשלח במכתב אשר יגיע, בסמוך לזמן ההעפלה, לביתו של המארח שלנו. ולסיום שוב הדגשתי את ההכרח לשמור סוד. 

אפילו לסהרה הגעתי. לאחת הערים הגעתי בשעת לילה מאוחרת ובלי לדעת היכן היכן אמצא לי מיטה. לאחר שירדתי בעיר, החל גבר זר לעקוב אחריי לאורך הרחובות. הוא לא הרפה עד שמצאתי בית מלון ונכנסתי אליו, רועדת, כדי להזמין חדר. לא תמיד קל לנסוע אישה לבדה. 

בעודי נוסעת ברחבי אלג'יריה, נודע לי כי נחכר שטח המיועד למחנה.משטחים נוקו, אוהלים הוקמו, בורות ספיגה שישמשו בתי-שימוש נחפרו, ובקתה קטנה שהייתה במקום הוסבה למטבח. בכניסה למקום תלינו שלט גדול: "מרגוע ובריאות". נכבדים מהקהילה היהודית סייעו לנו להקים אגודה פיקטיבית כדי לתת כיסוי חוקי למחנה. הכול עמד מוכן כדי לקבל את פני המעפילים שיבואו, מתוניס, ממרוקו, ומאלג'יריה עצמה.  לקראת חג הפסח, קיבלנו הודעה כי אוניית ההעפלה צפויה להגיע בתוך כשבועיים-שלושה. ישבתי וכתבתי לכל הנציגים שמיניתי, אלה שהיו מארחי האסיפות שלי.  

בתוך זמן קצר החל להגיע למחנה זרם של מעפילים משלוש המדינות. לא רק צעירים האוחזים במזוודה אחת, כפי שביקשנו, אלא משפחות שלמות, ואיתן כל מטלטליהן. הסתבר כי רבות מהמשפחות היהודיות בערים שבהן ביקרתי מכרו את רכושן, סגרו את עסקיהן, עזבו את בתיהן והגיעו למחנה. הכול כדי לעלות לארץ-ישראל.  

מוניתי לאחראית על המשפחות עם הילדים. זה היה תפקיד מאתגר למדי, ובמיוחד בתנאים ששררו במקום. המחנה נועד לארבע מאות וחמישים "נופשים". אך בפועל היו בו כשש-מאות. ההמתנה לבוא הספינה התארכה ובפועל שהינו במחנה "מרגוע ובריאות" כחודש וחצי. המשפחות קיבלו מצרכי מזון ובישלו לעצמן, הצעירים הסתדרו בתורנויות. האוכל שקיבלנו היה דל, לעתים בלתי אכיל. חלק מיושבי המחנה, בעיקר בעלי המשפחות, החלו לצאת אל הכפר הערבי הסמוך ולהחליף בגדים תמורת מוצרי מזון. ביקשנו מהם להפסיק, אך ללא הועיל.  

יום אחד הופיעה בכניסה למחנה מכונית משטרה, וממנה יצאו שני שוטרים צרפתיים. את המעפילים ממרוקו ומתוניס שלחנו במהירות להסתתר בחורשה סמוכה, ואנו קיבלנו את פניהם של השוטרים באוהל ההנהלה. השיחה התנהלה ברוח טובה. הגשנו להם כוסיות משקה חריף, התבדחנו, אך לא הצלחנו להפיג את חשדותיהם. 

"איזה מין מחנה מרגוע ובריאות זה שבו הנופשים גרים באוהלים, ישנים על מחצלות ויוצאים לסחור כי אין במחנה מספיק אוכל?"  

"האנשים האלו באו מדרום אלג'יריה. כל חייהם חלמו לראות את הים, להתרחץ בו ולנוח על החוף", עניתי לשוטרים בלי להתבלבל, "מדובר באנשים דלי אמצעים, לכן יכולנו לספק להם רק תנאים מינימליים. הזהרנו אותה מראש והם הסכימו".  

אינני יודעת אם השוטרים האמינו להסבר שהמצאתי, אך עם תום השיחה ביקשו לראות את האנשים המתגוררים באוהלים ולבדוק את תעודותיהם.  

"בשמחה", עניתי. הרי המרוקאים והתוניסאים הסתתרו בין עצי החורשה.  

לקחנו את השוטרים לאוהלים.  

"למראית עין הכול תקין", אמרו, "אבל תגידו להם שיפסיקו ללכת לכפר כדי שלא יהיו שוב בעיות". 

סביב המדורה בערב כינסנו את כל תושבי המחנה. הייתי חייבת להסביר להם שעליהם לחדול לבקר בכפר הסמוך. 

"אנחנו יודעים שהתנאים במחנה קשים", אמרתי, "אבל ההליכה אל הכפר מסכנת את כולנו. אתם חופשיים. אם קשה לכם מדי, אתם מוזמנים לקום ולעזוב ואנחנו נקבל זאת בהבנה מלאה ולא נתייחס לאף אחד כמוג-לב. אבל אם אתם בוחרים להישאר, אסור להמשיך לסחור עם תושבי הכפר". 

כולם הביטו בדממה, פניהם מוארים באור הדמדומים המרצד של האש. אף אחד לא קם. אף אחד לא הוציא הגה. חלקם משום שגמרו אומר לעלות לארץ-ישראל בכל מחיר, אחרים כיוון שמכרו את כל רכושם ובתיהם ולא היה להם לאן לחזור. שבוע ימים עמדו בהבטחתם. לאחריו, שבו רבים מתושבי המחנה לסחור עם ערביי הכפר למרות הסכנה. ובואה של הספינה התעכב והתעכב. 

לאחר המתנה מורטת עצבים, בעוד אנחנו מנסים בכל כוחותינו המתדלדלים לדאוג לתושבי המחנה, להאכילם ולהעסיקם, הגיעה ההודעה: "הסבתא מתקדמת בסדר. תגיע כנראה לאטלס". הסבתא היה הכינוי המוצפן לספינה. 

הספינה שיועדה לנו עברה הסבה מיוחדת כדי לשמש כספינת מעפילים. מכיוון שהייתה זו ספינת מעפילים ראשונה היוצאת מצפון אפריקה, התבקשנו לבחור בעצמנו את שמה. בחרנו בשם "יהודה הלוי" – על שמו של הפילוסוף והמשורר היהודי תושב טולדו שבספרד, אשר חיבר את "ספר הכוזרי" וכתב שירי ערגה ואהבה לארץ-ישראל.  

בצהרי עשרה במאי הופיעה בים ספינה קטנה שהטילה עוגן מול המחנה. כאשר הבנו שסוף-סוף הגיעה הספינה, פרצו יושבי המחנה בשירים ובריקודים. התחלנו לארגן את המחנה ואת יושביו. ביקשנו מהם לקחת רק מטען מועט, מהצעירים ביקשנו ללבוש בגדים בשכבות ולא לקחת עימם מטען כלל.  

הערב ירד. הדלקנו את המדורה על ראש הגבעה והצעירים יצאו לנקודת האיסוף, שם המתינו מבריחים עם סירות גומי.  

קבוצה ראשונה של משפחות עלתה על מכונית המשא והגיעה בשלום לנקודת האיסוף. אולם, כשהמשאית יצאה עם הקבוצה השנייה, חסם אותה רכב של המשטרה הצרפתית. כוחות משטרה נוספים כיתרו את המחנה. כנראה שהמשטרה קיבלה דיווח מהכפר הסמוך על ספינה חשודה ועל פעילות יוצאת דופן. 

כל הנוסעים ירדו מהרכב, נשכבו על הקרקע והתנגדו התנגדות פסיבית. כך נדרשו השוטרים לסחוב אותם, אחד-אחד, אל המשאית. הרווחנו זמן יקר בזכות שיטת ההתנגדות הזו ובינתיים שלחנו את אחד החברים לחוף כדי לספר מה אירע. השליחים מיהרו להעלות את כל המעפילים שהגיעו כבר לחוף על סירות הגומי, והספינה יצאה לדרכה עם ארבע-מאות מעפילים בלבד.  

השוטרים הצרפתיים עצרו כמה מהשליחים, ואלה הובלו לתחנת המשטרה הקרובה. לאחר ימים אחדים, בהתערבות נכבדי הקהילה היהודית, שוחררו כולם  

 "יהודה הלוי" עזבה בשלום את חופי אלג'יריה ופנתה לסיציליה, להצטייד בפחם והמשיכה בים סוער כשמשחתת בריטית עוקבת אחריה. כאשר קרבה לחופי הארץ כבר הקיפו אותה ארבע משחתות בריטיות. שתיים מהן נגחו בה וחיילים בריטים עלו על הסיפון, תוך שימוש בגז מדמיע, והשתלטו על הספינה. "יהודה הלוי" נגררה לנמל חיפה והמעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין. 

אני נשארתי עם המעפילים שנדרשו להישאר סגורים במחנה לאחר ההשתלטות על המשאית. לא ידענו כמה זמן ניאלץ להישאר שם, והמעפילים היו מאוכזבים ומבוהלים. קשה במיוחד היה לאלו שהיו איתם ילדים קטנים, וכאחראית על המשפחות השתדלתי להקל עליהן ככל שיכולתי. כעבור יומיים שנמשכו כנצח, אפשרה לנו המשטרה לצאת.  

מעפילים נוספים המשיכו לנהור משלוש מדינות צפון אפריקה והמחנה פוצל לכמה מחנות. אבל אני התבקשתי לצאת ישר למינכן, לוועידה של תנועת "דרור" העולמית, כאחת משתי נציגות התנועה מצפון אפריקה.  

ללא בגדים, למעט אלה שלגופי, לקחתי את תעודת הזהות האלג'יראית המזויפת שלי ועליתי על אוניה מאלג'יריה לצרפת, להרפתקה חדשה.