רגעים של עשייה וחוסן
בחיי אברהט וורקו

אברהט קראו לה, אברהט – מילה שמשמעותה "מאירה אור".  

אולי האירה כבר בעריסתה, כמשה רבינו שאִמו הצפינה אותו בשל האור הגדול שהביא לעולם? 

ואולי שמו של האדם הוא הקובע את גורלו? כך או כך, אברהט היה השם שנתנו לה הוריה, והיא אכן הפיצה אור בכל אשר פנתה.    

וכך, אפילו בלי שהתכוונה הפכה גם לעמוד האש לפני מחנה גדול, סוללת נתיב במדבר.  

אבל אני מקדימה את המאוחר, שכן ראשית המעשה איננה באור, אלא בעננים כבדים של פחד וחוסר ידיעה. איננה בגאולה או בחיפזון, אלא בדאגה ממושכת ומורטת עצבים. 

הנה היא יושבת מול מלאכת האריגה שבה התחילה אתמול. מנסה להרגיע את הדאגות. הילדים עוד מעט יגיעו מן המרעה, ומחכים להם גרעיני תירס מתוקים שהכינה עבורם. הילדים הם הסיבה היחידה לכך שהיא עוצרת בעצמה מלצאת שוב למסע חיפושים. מלצעוק ברחבי המחוז כמי שנטרפה דעתה "מישהו שמע מה עם פרדה? איפה הבן שלי?".  

אבל באמת, דעתה נטרפת.  

מלחמה קשה משתוללת במחוז שלה, מחוז תגראי בצפון אתיופיה. בלי משפט אנשים נעצרים, נתלים או נעלמים בלי להשאיר עקבות. המשכילים נחשדים אוטומטית כתומכי המרד, ולכן בניה, שאת כולם שלחה ללמוד, מבוקשים כעת. פרדה, בנה הבכור ברח וחודשים שלא שמעה ממנו מילה. האם עצרו אותו? העודנו בחיים? דמיונות מחרידים מציפים את מוחה. 

צעדים עולים אל הבית, הנה באו הנכדים. אני צריכה להקפיד שהדאגות לא יחלחלו אליהם, היא חושבת לעצמה ופורשת את ידיה לחיבוק גדול. 

נכדה מתיישב לידה ואיננו טועם מדברי המתיקה. משהו לא כשורה, היא מישירה אליו מבטה. "מה קרה…? למה אתה חיוור ככה? קרה משהו לצאן?"  

"לא, לא, הצאן בסדר. אבל שמעתי את השכנים מדברים שהלילה יבואו לחפש מורדים בכפר, ושכל מי שלומד בבית ספר בסכנה… זה נכון? לאול בסכנה? הדודים בסכנה?" 

מחשבות חולפות בראשה במהירות.  

"לא!" היא פוסקת בנחרצות, "לא הם יקחו את לאול. אנחנו ניקח אותו. רוץ תגיד לאימא שתתארגן  למסע. הערב תאכלו כאן ארוחת ערב ואחריה אני והיא נצא עם לאול לשירֶה1, שם הוא יהיה מוגן."  

את דרכן בחזרה משירֶה הן עושות בשקט, פוסעות ביחד בקצב אחיד ועייף. גם מחשבותיהן דומות. מלאות דאגה. "אימא, בואי נעשה עצירה אצל אבג'ו. אני עייפה, ננוח קצת ונמשיך." 

אברהט לא מתרצה מיד, אך בתה מתעקשת והיא נכנעת לקול ההיגיון.  

בביתה של אבג'ו, הן מבינות כי לא רק היגיון היה כאן, אלא יד ההשגחה. 

אבג'ו נדהמת בראותה את אִמה בפתח הבית. בפנים קורנות מהתרגשות היא סוגרת את הדלת אחריהן ולוחשת: "מזל טוב אימא, מזל טוב!" היא פורצת בבכי של הקלה ענקית. "הגיע שליח מפרדה. שלום לו, הוא ברח לסודן." 

בפגישה עם השליח הוא שולף מתוך נעלו, כהוכחה לדבריו, תמונת פספורט של פרדה. התמונה עטופה שכבות רבות. הוא מקלף אותן, והיא חשה כיצד הדאגות והצער מתמוססים שכבה אחר שכבה. "פרדה ביקש שתשלחי איתי את האחים שלו," הוא אומר לבסוף. היא מתבוננת ארוכות בתמונה. ואז בוחנת את תווי פניו של השליח. אם לסמוך על האינטואיציה שלה, אדם הגון הוא. אבל בימים הטרופים הללו – על מי אפשר לסמוך? גם האנשים הטובים ביותר מתבררים כחלשים מול קשיי המלחמה. האם לתת אמון? לשלוח אִתו ככה את בניה? היא מסמנת לו שישוב מחר, עד אז תצטרך לגבש החלטה. 

בדרך הביתה מחשבותיה מתרוצצות ורגליה כמו שכחו את עייפות המסע. בשובן אל הכפר קוראת אברהט למבוגרי המשפחה ומספרת את החדשות. בתום ההתרגשות הראשונה המשפחה כמרקחה: האם נכון להאמין לשליח מוסלמי שאיננו מכירים כלל?! אולי עדיף להשאיר את הנערים לידנו, כך נוכל לשמור עליהם עד יעבור זעם? הם צעירים כל כך, כיצד יסתדרו? אבל אברהט, לִבה סמוך ובטוח כי אמת בפיו. היא מרגישה שזהו מסר משמיים. אמונה עמוקה ובהירה מתבססת בה: הגיעה עת רצון. בקול שקט היא אומרת לשני חתניה: הלילה תלכו להחזיר את לאול, לכו בדרכים צדדיות, שונות מהמסלול שבו הלכנו אנחנו, שלא נעורר חשד. מחר נתחיל לארגן את הנערים למסע.  

שוב לילות ללא שינה, טרופים מבכי ודאגה, שמועות מתרוצצות על גורל הילדים. 

כשבעלה לשעבר מגיע לביקור בכפר, היא מספרת לו כי שלחה את בניהם לסודן. הוא איננו מופתע, מכיר את נחישותה ואומץ לִבה. ואף שלא התייעצה אתו בהחלטה כזו, גם איננו כועס. "טוב עשית," הוא פוסק. "עכשיו צריך להתפלל." 

התפילה, נמשכת שלושה שבועות, מסתיימת בשובו של השליח ובידו תמונה משותפת של הבחורים עם פרדה. "אנחנו למדנו את השיעור, כעת תורכם ללמוד," הוא מוסר. אברהט איננה מבינה את פשר הדבר, אך לא אכפת לה. שלושת בניה ניצלו, הם בסודן, והיא מבינה שלפרדה יש גם תכנית כיצד להעלותם לירוסלם! ירוסלם!!! דמעות של התרגשות והודיה זולגות מעיניה. 

סוף סוף הבית חוזר להתנהלותו הרגילה. החששות פינו את מקומן, ואברהט עוסקת במלאכותיה תוך שירה. היא פוסעת לחדר היולדות שהקצתה בבית למען נשות הכפר. צלחת עוגיות בידה. כשהיולדת מודה לה היא נפרדת בדרך השגורה על לשונה. "שתזכה הילדה להגיע לירוסלם!" כך בירכה כל יולדת מאז ומעולם.  

בסגרה אחריה את הדלת הבזיק בה לפתע המשפט: "אנחנו למדנו את השיעור, כעת תורכם." איך לא הבינה קודם? ירוסלם! בוודאי לכך התכוון פרדה. 

אברהט מביטה סביבה על הבית השוקק, מתבוננת בעבודת הרקמה שרקם בעלה לביתם: בית המקדש, לב הקיום. היא יוצאת ומשקיפה אל השדות, שואפת את הריחות המוכרים והאהובים. היא נושמת נשימה עמוקה ומבינה: שינוי גדול בפתח. 

כשנכדה מגיע מן הצאן היא מלטפת את ראשו "תספאי,2 רוץ תודיע לכל המשפחה שיגיעו לטקס בון3 הערב אחרי העבודה." היא רואה את התמיהה בפניו: לכבוד מה? השאלה לא נאמרת בקול, לא מקובל שילד ישאל כך מבוגר. 

בון. המבוגרים במשפחה יושבים בנחת. הקטורת בוערת ליד הדלת. ריחה וריח הקפה הקלוי כוחם לנחם מעט ברגעים הרי הגורל. משפחתה לצדה, וגם נשמות אבותיהם ואִמהותיהם אִתם. 

אברהט איננה ממתינה הרבה. "החלטתי להצטרף אל הבנים." היא עוצרת ומתבוננת בפני בנותיה וחתניה המופתעים.  "החלטתי לצאת לסודן, לירוסלם. יבורך מי שיחליט לחבור אליי למסע." 

תדהמה. ואחריה מטר שאלות ניתך: "אדיי,4 בגילך? מסע שלקח לנערים שלושה שבועות? חשבי על זה, אינך נערה עוד!" מפצירה בה בִתה. חתנה, שקול ומחושב כתמיד אומר: "יש לנו כבשים, עִזים, פרות ובעוד חודש הקציר. מה יהיה על כל זה?!" אך אברהט בשלה. "באה העת. אני משוכנעת בזה. בואו נלך, נשאיר את הבית, את השדות, הרכוש, כלום לא חשוב."  

הם מקווים כי ההיגיון הבריא של אמם ירגיע את געגועיה וחלומותיה. הרי לא ייתכן שאישה בגילה תצא למסע כזה. עד מהרה הם מתבדים. "אני הולכת לבנים שלי. הא־ל שעזר להם יעזור גם לנו להגיע לירוסלם." בהדרגה סוחפת אמונתה של אדיי גם אותם. בסופו של הדיון הם מסכמים: יֵצאו עם אברהט בני המשפחה העירוניים, ומי שבכפר יֵצאו לדרך לאחר הקציר. 

בימים כתיקונם היו מזמינים את הקסים, לקבל מהם את ברכת הדרך. אך הפעם הם לא הוזמנו; יש לשמור על הסוד היטב ולהזדרז. 

בערב המיועד מתכנסים כולם בביתה הגדול של אדיי. מבחוץ זה נראה כמו עוד התכנסות משפחתית נעימה. אבל בפנים האוויר דחוס התרגשות ודאגה. בתה הגדולה כברה בודקת שוב ושוב את הצרורות ודמעות בעיניה, הנה אמה הגיבורה יוצאת לירוסלם, אולם היא נאלצת להישאר פה בכפר. איך יישארו בבית הזה בלעדיה? אברהט נפרדת ממשפחתה: "תהיו חזקים, תבואו אחריי." 

באישון לילה הם יוצאים. ברגע האחרון ובלי ידיעת בעלה שולחת כברה את בִתה הגדולה נגיסטי עם אמה למסע. ערובה לכך שהם לא יישארו באתיופיה. 

אברהט מובילה את מסעם לעבר כפר הולדתה ואחריו לעוד כפרים יהודיים בדרך לסודן. המקרבים אותם לכיוון סודן. "הא־ל ישמור דרככם", מברכים אותם בכפרים היהודיים, שבהם הם עוצרים למנוחה בדרך. איש לא מאמין למה שרואות עיניו. יש המכניסים אותם לביתם ברוחב לב, אך יש גם המסרבים להכניסם מחשש להיתפס. הם הולכים בלילות, בחסות החשכה. הנה חייל מתקרב אליהם… תכף ייתפסו, אך תושייתה של אדיי מצילה אותם: "המצב בתגראי קשה ומסוכן, אני חייבת למצוא למשפחה שלי מקום בטוח יותר, תראה את התינוקות, את כלתי בהיריון, איך אפשר ככה? לא נלך רחוק." 

אך הם הולכים רחוק. רחוק מעבר למקום יישוב. אברהט מוצאת סוחר המוביל בקר לסודן ומשלמת לו על מנת שייקח אותם אל הגבול. "כאן נעצור למנוחה", "כאן נבשל", עד שנגמרים המים, ואין איך לבשל, או לשתות. התינוקת צורחת מכאבים, היא נישאת על גבן של אִמה, סבתה ודודתה קילומטרים רבים. בטנה משופשפת ומלאת מוגלה. ביתה מביטה בה בדאגה וכאב. אברהט נושמת עמוק. אין דרך חזרה. "נתפלל," היא אומרת לכולם וחוזרת ללכת במהירות שאינה הולמת את גילה ומעמדה. "למה את רצה, אדיי?" מתנשפת נכדתה נגיסטי. "המבריח, הוא יכול גם לברוח." למרות ההומור מבינה הנערה כי סבתה מודאגת שמא יבגוד המבריח באמונהּ. היא עוקבת אחריה, ממהרת להדביק את הקצב. כמה עוד תוכל ללכת כשנעליה כבר קרועות? היא תוהה, ואז מביטה ברגלה הפצועה של סבתא. אדיי גיבורה, אנהג כמותה, היא מהרהרת ומנסה להתגבר על הקשיים ולא להתלונן. 

אברהט מתבוננת קדימה. בדרך הסכנות, הפחד וחוסר הוודאות בוערת אמונתה. 

היא איננה מבחינה בשובל האור שהיא מותירה מאחוריה .  

עקבות פסיעותיה מסמנות את הדרך לכל השומעים את שמעה: ביתא ישראל לכו ונלכה! 

 

 

 

1 שירה (Shire) היא עיר גדולה במחוז תגראי. 

2 "התקווה שלי" – כינוי שנתנה לאחד הנכדים. אברהט המציאה כינוי לכל אחד מנכדיה.

3 בון – טקס קפה. 

4 אדיי – אימא שלנו. כך כינו את אברהט ילדיה ונכדיה.