רגעים של עשייה וחוסן
בחיי אסתר דחבש

הצלחת גדושה באורז וקציצות דגים ברוטב ולצדן סלט דלעת קישואים, אבל הילד הרזה שיושב על הכיסא ליד השולחן במטבח טועם רק מעט ומפסיק.  

"תאכל, תאכל", אסתר אומרת לילד בעודה בוררת ערמה גדולה של גרגירי חומוס לפני שתעביר אותם להשריה.  

הוא אוכל לרגע ושוב מפסיק. אסתר בטוחה שזה לא האוכל שלא טעים לו, כל מנה שהיא מכינה זוכה למגע של קסם, אפילו היא יודעת את זה. וזה גם לא שהוא לא רעב, היא אינה טועה במבט של ילד רעב.  

שרית ויחיאל, שני הילדים האחרים שיושבים במטבח, מנגבים בפרוסת לחם את כל השאריות שנותרו בצלחת, ושלו עדיין מלאה.  

"תודה, גברת אסתר", שרית ויחיאל אומרים לה כשהם מכניסים את הצלחות לכיור.  

"מחר שוב", היא קוראת אחריהם כשהם יוצאים מן המטבח במרוצה.  

אסתר, שרק חיכתה להזדמנות להישאר לבד עם הילד, ממתינה. עדיין לא שמעה את קולו. 

"לעזור"? הוא שואל פתאום בהיסוס. 

"כל הכבוד, אבל עיוני, קודם תאכל כדי שיהיה לך כוח לעזור", היא אומרת בחום וממשיכה, "אם לא תאכל, איך תוכל לגדול כמו שצריך?" 

הילד מביט בה בעיניים של מי שעדיין לא ברור לו למה הוא נמצא כאן ובעיקר, של מי שעדיין לא בטוח מה מותר לו. 

"אבל אמרת למורה שאני צריך לעזור", הוא מגמגם, "אני לא רוצה שהמורה תכעס עליי". 

אסתר מעבירה את קערת החומוס לשולחן ומתיישבת לידו. הוא בערך בן עשר, אבל רזה כל-כך ונראה צעיר יותר. היא מניחה את ידה על כתפו. זו הפעם הראשונה שלו כאן והוא עדיין לא מכיר אותה, אבל המגע שלה מזכיר לו את הבית, והוא נרגע מעט.  

"מושיקו, נכון?" היא שואלת. 

"כן". 

"לא ראיתי אותך בתחילת השנה". 

"עברנו מבאר שבע. אבא אומר ש…ש… שאולי פה תהיה לו עבודה". 

"בטח שתהיה לו", צוהלת אסתר, "משנה מקום משנה מזל, בעזרת ה'. גם לנו נהיה יותר טוב כשעברנו ליבנה. אבל יאללה, תאכל, עוד רגע נגמר הזמן". 

מאז שאסתר גילתה שיש ילדים שאינם מקבלים ארוחה כי להורים שלהם אין די כסף לשלם על מפעל ההזנה, היא עוברת כל יום במסדרון בית-הספר ומחפשת אותם. את הילדים הרעבים. בעצמה נאלצה עד לא מזמן להאכיל את ילדיה כמעט יש מאין. כמו תמיד, גם היום ביקשה מהמורה שיבואו למטבח כדי לעזור לה, שם היא נותנת להם לאכול. במטבח שלה לא יישאר ילד רעב. 

"תאכל?" היא שואלת. 

מושיקו מהנהן. 

"לא מספיק לעשות כן עם הראש", אסתר מחייכת, "אסור להתבייש כשרעבים. תאכל, שיהיה לך כוח לעזור לי".  

אסתר קמה. הילד עדיין לא השתכנע, אבל היא צריכה לחזור לעבודה. היא שמה את החומוס שבררה בקערה גדולה וממלאת אותה במים. תכף יגיע יעקב שמביא את המצרכים לימים הבאים. אסתר ממהרת את תנועותיה כדי שתספיק להגיע בזמן לאטובוס הביתה, ובינתיים מציצה מזווית העין במושיקו שיושב ליד השולחן במטבח שלה, כלומר במטבח של בית-הספר שהוא בעצם המטבח שלה, רעב, מול הצלחת, ולא אוכל. מי יודע כמה זמן לא אכל ארוחה כזו. ליבה נצבט. ילד גאה, לא רוצה לקבל מתנת חינם. אבל אם אין קמח, אין תורה. היא תחפש דרך לגרום לו לאכול לפני שיחזור לשיעור ותדאג שמעכשיו יבוא לכאן כמה פעמים בשבוע. 

היא שוטפת את הכלים. דלת המטבח נפתחת ברעש רב, שק תפוחי האדמה שהיה מונח לידו נקרע ותפוחי אדמה מתגלגלים לכל עבר. 

"סליחה, סליחה, גברת אסתר", נשמע קול רם, "שכחתי שצריך להיזהר כאן. אין מקום לסיכה מרוב אוכל". 

אל המטבח נכנסת ערמה של ארגזי קרטון גדולים, ולאחריהם נכנס יעקב. הוא גבוה ורחב כתפיים, אבל קשה לראות זאת מבעד לערמת הארגזים שהוא סוחב. 

"בוקר טוב", הוא אומר, למרות שהשעה כבר שעת צהריים.  

 "בוקר טוב, יעקב", אומרת אסתר. 

"קודם אני אפרוק, אחר כך אני ארים את מה שנפל", הנהג פורק את הארגזים ומסיט הצידה את תפוחי האדמה כדי שלא יחליק עליהם. הוא מביט במושיקו בסקרנות. 

"לא ידעתי שאת גם מאכילה כאן במטבח ילדים, גברת אסתר. לפי מה מחליטים מי בא אלייך לאכול? זה עונש או פרס?"  

מושיקו מתכווץ. יעקב לא מבחין בכך, אבל הדבר לא נעלם מעיניה של אסתר. 

"אתה מקנא?" היא שואלת ומניחה גם בפניו צלחת גדושה, "כל יום יש אצלי ילדים שבאים לעזור, אתה מגיע אחרי שהם הולכים. אחרי שתסיים עם האוכל תכניס בבקשה את הארגזים של הירקות ישר למקרר".   

הנהג מתיישב על כיסא ואוכל במהירות. 

"האוכל הכי טוב שאני מכיר! אתה לא יודע איזו מבשלת הגרלתם בפיס! כל בתי-הספר האחרים יכולים לקנא בכם," הוא אומר למושיקו, שעדיין לא טעם כמעט דבר. 

יעקב הנהג מסיים לאכול ומכניס את ארגזי הירקות למקרר. הוא יוצא מהמטבח וחוזר שוב אחרי כמה דקות, נושא בזרועותיו ארגזים נוספים עם ירקות ופירות, קטניות ודגנים. כל מה שאסתר הזמינה.  

"אני מביא את האוכל לעוד בתי-ספר, אף אחד לא מקבל כל-כך הרבה כמו הילדים שאת מבשלת להם. איך את מצליחה להשיג את כל זה?" הוא שואל. 

אסתר מחייכת ולא עונה.  

"זה נראה לך הוגן, גברת אסתר, שאני צריך לסחוב כך?" הוא שואל בצחוק. 

אותה שאלה בכל פעם, אבל פתאום עולה במוחה רעיון.  

"מושיקו, תעזור לסחוב את האוכל שלנו? יעקב מתלונן שהוא צריך לסחוב". 

יעקב מביט בה מופתע ומתכוון למחות. איך הילד הרזה הזה יסחוב ארגזים ובכלל הוא לא באמת זקוק לעזרה, אבל מושיקו כבר קפץ ממקומו. 

"אולי תסדר במקרר את הדברים בזמן שאני מביא את הארגזים", מציע יעקב. 

"לא, לא", אומרת אסתר, "מושיקו יסחוב ארגזים". 

עשר דקות אחר כך נכנס מושיקו ובידיו שני ארגזי ענק.  

"הוא התעקש לסחוב את הגדולים ביותר", נאנק הנהג, שסוחב בכל זאת כמה ארגזים יותר, "בחיי, גיברת אסתר, אני ניסיתי לתת לו את הארגז הקטן, זה של הפטרוזיליה והכוסברה. הוא לא הסכים". 

"אני יכול לסחוב כמו גדול", אומר מושיקו, "אני תמיד עוזר לאמא שלי עם הקניות של שבת", קולו חסר נשימה מרוב מאמץ אבל אסתר שמה לב לעיניו הנוצצות.  

"כל הכבוד, איזה כיבוד הורים", ולפני שהיא מספיקה להציע למושיקו לחזור לארוחת הצהריים,  הוא נעלם בעקבות הנהג כדי להביא ארגזים נוספים. כשהם חוזרים, מושיקו ממהר להתכופף ומסדר את תפוחי האדמה שהתפזרו בסלסלה. 

"זהו, גברת אסתר", מכריז יעקב, "הכול פה. הלך מהר היום בזכות העוזר החרוץ שלך", הוא מחייך אל מושיקו, ומושיקו כמו גבהה קומתו.  

יעקב יוצא מהמטבח. מושיקו מתיישב על הכיסא שישב עליו קודם ומביט באסתר. האוכל בטח התקרר, היא חושבת לעצמה, אבל לא נורא, אם רק תמצא עכשיו את המילים הנכונות, ודאי יאכל. זו עת רצון. אסתר מסיימת לשטוף את אחרונת הצלחות מארוחת הצהריים ומנגבת את ידיה.  

היא לוקחת כיסא ומתיישבת שוב לידו, עוברת על פירוט ההזמנה שהגיעה עכשיו.  

"מה כתוב כאן? אתה רואה?" היא שואלת את מושיקו, "צריך לבדוק דברים, לא הכול תמיד מגיע. תעזור לי?" 

"2 קילו אפונה יבשה אה… 1 חומוס, 1 שעועית לבנה"…  

"אתה קורא יפה, מושיקו, אתה יודע שעד לא מזמן לא ידעתי לקרוא?" היא מספרת, "במקום לחתום עם השם שלי, הייתי מציירת מן ציור קטן בפינה. למדתי איך לכתוב את האותיות בערך באותו זמן שהנכדה שלי למדה אותן בבית-הספר. אבל עכשיו אני יודעת לקרוא וגם לכתוב ואני גם מנהלת כאן ביבנה, ארגון שעוזר לאנשים. צריך להתאמץ בחיים, והכי חשוב לא להתבייש. מי שמתבייש לא יצליח. אבל כדי להגיע למשהו, צריך קודם-כול לאכול כדי שיהיה כוח. אם תאכל הרבה, בפעם הבאה תוכל להרים עוד יותר ארגזים, לא? תעזור לי יותר". 

"בטח, הרבה יותר", עונה מושיקו וכף עמוסה כבר מוכנה לו בצלחת. 

אסתר מלטפת את ראשו של מושיקו,  "תאכל לבריאות, תאכל".  

כמה דקות אחר-כך היא רואה יד קטנה מכניסה צלחת לכיור. הצלחת ריקה לגמרי אחרי שמושיקו ניגב את האוכל עד תומו עם פרוסת לחם. היא מסתובבת ומחייכת אל מושיקו ומושיקו מחייך בחזרה. 

""תודה, היה טעים מאד!" הוא אומר ועיניו נוצצות. 

"תבוא גם מחר, אני צריכה הרבה עזרה". 

"בטח שאני אבוא", הוא עונה, ויוצא במרוצה מהמטבח.