רגעים של עשייה וחוסן
בחיי דונה לוי

"אח, יא בינתי, תודה שאת פה איתי, עוזרת לי", אמר אליהו לדונה, בתו, ונישק את ידה בשובם מבית-הכנסת החלבי בחיפה, שבו שימש אליהו כחזן.  

היה זה ערב שבת קריר, ואליהו נעזר בדונה בעליות החיפאיות. היה משהו קסום בהליכה האיטית בסמטאות שוק תלפיות הדוממות, לאחר שכבר כלתה רגל מן השוק והדוכנים התרוקנו מרוכלים ומרעש.  

בבית, במרכז הסלון, ניצב שולחן ערוך ועליו מפה לבנה בוהקת וכלים מצוחצחים. השולחן זהר בחגיגיות מיוחדת, כמו ידע שסעודת השבת שתחל בעוד מספר רגעים לא תהיה סעודת שבת רגילה.  

"שבת שלום", אמר אליהו כשנכנסו אל הבית המלא בניחוח התבשילים.  

שמחה, אימה של דונה, האירה פנים. כל השבוע הייתה עמוסה וטרודה כמנהלת המכולת השכונתית, ושבת הייתה זמן המנוחה והרוגע שלה. בשבת הזו, התארח גם דוד מטבריה, שהזמין לסעודה חבר חיפאי. דונה לא יכלה שלא להבחין כמה יפה–תואר הוא האורח.  

"שבת שלום, תודה על ההזמנה, שמי יצחק לוי אבל אתם יכולים לקרוא לי זאקי", הציג האורח את עצמו בפני הוריה. 

הסעודה החלה. שמחה ובנותיה הגישו לשולחן סלטים, עלי גפן, ממולאים ועוד מעדנים.  

"זאקי", פנה אליהו אל האורח, "ספר לנו קצת על המשפחה שלך. חשבתי שאנחנו מכירים את כל היהודים בחיפה".  

כולם חייכו. משפחתה של דונה חיה בצפון מזה שמונה דורות, בין טבריה לחיפה, בשדות המרעה של סבה מצד אמה, חכם מאיר שושנה, בג'וערה, ובהתיישבות של אביה במושבה מנחמיה. הן משפחת אביה והן משפחת אמה חיו בגליל בתקופות שבהן מעטים היו היהודים בארץ וכולם הכירו את כולם.  

"עלינו לארץ כשהייתי בן שמונה, אמא שלי, אני ואחי הקטן".  

"ברוכים הבאים! מאיפה באתם?"  

"מכורדיסטן, מאירביל".  

"ומיהו אביך?" שאל אליהו.  

"אבא ז"ל נפטר עוד בכורדיסטן. אמא שלי אסתר, שתהיה בריאה, התאלמנה בגיל צעיר והחליטה לקחת אותי ואת אחי הקטן ולעלות לארץ הקודש".  

דונה הקשיבה לשיחה ברוב קשב. כשזאקי סיפר על אימו, נצצו עיניה מדמעות.  

"אמא שלך אישה אמיצה!" קראה שמחה ודונה, שבדיוק הניחה על השולחן את מגש ה'בטטא סיפריתו', לא התאפקה והתפרצה לשיחה, "ספר לנו על המסע! כמה זמן לקחה לכם הדרך?"  

זאקי השפיל מבט במבוכה רגעית, "לא נעים לי שמדברים רק עליי כל הארוחה".  

"לא לא, זה מעניין מאוד! את הסיפורים שלנו אנחנו כבר מכירים", אמר אליהו. 

זאקי תיאר את הרכיבה על החמור עם אחיו בן השש, כשאימם צועדת לצידם לאורך נהר הפרת, את המעבר בין הנופים שונים, במזג אוויר קשה, דרך חרן, דמשק ולבנון. כשסיפר על החיילים העות'מניים שתפסו אותם בגבול ראש הנקרה והחזירו אותם לסוריה, חשה דונה שליבה דופק חזק כל–כך כאילו נעצרה ביחד איתם.  

"אבל אמא האמינה כל הזמן שנגיע לארץ ישראל, והחדירה גם בנו את האמונה שהארץ שווה את כל הקשיים שבדרך. אחרי שנה הצלחנו לעבור את הגבול והתיישבנו כאן, בחיפה, תודה לא-ל".  

סיפורו של הגבר הצעיר הרשים את כולם. הם המשיכו בשיחה על התקופה ההיא ועברו לדיון על השלטון העות'מני, אך דונה נשארה שקועה בהרהוריה. זאקי הפעים אותה והאופן שבו דיבר על אימו, בכבוד ובאהבה, נגע לליבה.  

מבטיהם הצטלבו, זאקי חייך אליה במבוכה ודונה החזירה חיוך.  

כשקרקוש הסכו"ם בצלחות הלך ונחלש, החלו הסועדים כולם לשיר פיוטי שבת, "כי אשמרה שבת, אל ישמרני, אות היא לעולמי עד, בינו וביני". 

זאקי החמיא לשמחה על האוכל. שמחה, שעינה צדה את החיבור שבין זאקי לבתה, הנהנה. דונה הבינה. היא ידעה שהוריה מצפים שתתחתן עם משפחה שורשית, ארצישראלית – כזו שהם מכירים דורות אחורה. 

מאותה שבת החלו דונה וזאקי להתראות. לכל מפגש התלוותה רבקה, אחותה בת השש של דונה, שנהנתה לצאת לטייל עם זאקי ועם אחותה הגדולה. דונה מצאה בזאקי אדם השואף לעשות טוב ומתמלא אור כשהוא מצליח לסייע לאדם אחר.  

ערב אחד, שוטטו השלושה לחוף הים. זאקי היה מהורהר ושקט.  

"זאקי, היום לא צחקת מאף סיפור שסיפרתי לך", התלוננה רבקה,  

"סליחה, סליחה, את רואה את הצדפים היפים? אולי תאספי לנו כמה?" הציע ורבקה התרחקה. 

"הייתי רוצה שנתחתן, דונה", אמר זאקי ברגע שהיה בטוח כי רבקה יצאה מטווח השמיעה, "אני לא יודע אם את תרצי בכך ומה יגידו הורייך. המשפחה שלי לא ותיקה בארץ כמו שלכם, אבל את מוצאת חן בעיניי מאוד והייתי רוצה שנקים יחד משפחה". 

דונה הביטה בעיניו הרגישות של הגבר האצילי שקשרה עמו קשר, וידעה שהיא לא מתכוונת לוותר עליו. 

"אני רוצה להינשא לך. אני אדבר עם ההורים שלי וארכך אותם. הדאגה הזאת היא עליי", השיבה.  

למחרת התעוררה דונה השכם בבוקר, נרגשת ומתוחה. היא קמה, הכינה לאמה מעמולים מעשי ידיה וחיכתה לרגע שבו יצאו אחיה הצעירים לבית–הספר והיא תוכל להכין קפה ולשבת איתה בשקט. דונה כיבדה והעריכה את אמה, וגם הכירה את ההחלטיות שלה ואת דעותיה הנחרצות. היא ידעה שהשיחה לא תהיה קלה וכי יהיה עליה לשכנע את שמחה לסמוך בפעם הזו על תחושת הבטן שלה, של בתה. 

"אמא, זאקי מוצא חן בעיניי", אמרה כשישבו השתיים סוף-סוף ביחד במטבח, "הוא אדם טוב-לב, אחראי וחרוץ ונעים לי בחברתו. אני מעריכה את הרצון שלכם להגן ולשמור עליי. אבל ממך ומאבא וגם מסבתא תמו למדתי שחשוב לתת מקום ללב, למה שהוא מרגיש. אני יודעת בלב שלי שהבחירה בזאקי היא הבחירה הנכונה, בעזרת השם". 

לאורך השיחה  הארוכה עיניה של שמחה התרככו. היא הקשיבה למילים של דונה וראתה את החוכמה והתבונה שהשתקפו מעיניה. חששותיה התמוססו.  

"באשר תלכי, דונה יקרה שלי – א-לוהים איתך".  

דונה חיבקה את אמה ודמעות אושר זלגו על לחייה, "תודה, אמא", לחשה. 

*** 

השנים חלפו. דונה וזאקי ביססו בחיפה את ביתם, שבו גידלו אחד-עשר ילדים אהובים.  

כמידי שבוע, דונה עמלה על תבשילי השבת והבית התמלא בניחוחות עשירים.  

"השבת" – הכריזה באוזני ילדיה – "אני מכינה קציצות דגים שלמדתי מהשכנה שעברה לגור בדירה ממול".  

"את יכולה ללמד אותה לבשל. את מבשלת הכי טעים בארץ", הכריזה ליאורה, אבל דונה חייכה ואמרה: "אל תחשבו שמה שיש לנו הוא הדבר היחיד שקיים ושהוא תמיד הטוב ביותר. בכל עדה, בכל קהילה וגם בכל אדם, יש טעם מיוחד שכדאי להכיר".  

כשחזרו המתפללים מבית–הכנסת, היה השולחן עמוס בכל טוב. דונה הקפידה, כבכל ליל שבת, לפתוח בעצמה את הדלת לזאקי. רגע לפני שפתחה, יישרה את שמלתה ומיששה את שערה כדי לוודא שהפרח ששזרה בו נשאר במקומו.  

"שבת שלום, רוחי", קיבלה את פניו והוא נשק לה בחום.  

"כמו זוג צעיר", צחקו הילדים. 

דונה הניחה על השולחן את הלחם הטרי שנאפה לכבוד השבת וכולם נאספו. 

הסעודה החלה. תבשילים וסלטים כמספר הילדים הוגשו אל השולחן, לכל ילד המאכל המיוחד שלו. דונה הגישה את מגש הדגים העמוס לזאקי, "קוראים לזה 'גפילטע פיש', דג ממולא".  

"אלוהים בירך אותך דונה", אמר כשהוא מתענג על המאכל החדש, "כל תבשיל שאת עושה, גן עדן. יש תבלין קסם בכל אצבע ואצבע שאת מבשלת איתה".  

בין המנות זאקי פיזם שירי שבת והילדים הצטרפו. לפתע, נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד שלום, חברו של בנם אליהו.  

"שבת שלום. סליחה. אני רואה שאתם עוד אוכלים", אמר במבוכה ועמד לסוב על עקביו.  

"שבת שלום, שבת שלום! בוא, שב איתנו", השיבה דונה ומיד הניחה צלחת וסכו"ם נוספים על השולחן, "לכל משפחה יש קצב אחר".  

היה זה אירוע כמעט שגרתי. בכל שבת ואף בכל יום חול, הגיעו אורחים לבית. 

"אכלתי כבר בבית", ניסה שלום למחות, אבל אליהו כבר העמיס על צלחת חברו מכל טוב, "אוכל כזה לא אכלת בחיים!"  

"אלה קציצות דגים מרוקאיות שסבתא שלי הכינה כל שבת", הסבירה דונה, "ולזה קוראים 'גפילטע פיש', קציצות דגים של האשכנזים".  

שלום חייך בהתפעלות, "שולחן השבת שלכם ממש קיבוץ גלויות".  

"אמא, איך זה באמת שאצלנו יש תבשילים מכל העדות?" שאלה אסתר.  

דונה שתקה לרגע ונראה היה שהיא חולמת. 

"כשאבא ואני החלטנו להתחתן למרות שאבא נחשב אז עולה חדש מכורדיסטן ואני דור שמיני בארץ, החלטתי שהבית שלנו יהיה פתוח לכל העדות וכל הגוונים. התחלתי להכניס כל תבשיל שפגשתי, ובלי עין הרע, הרבה עולים לארץ ובכל פעם שמגיעים לכאן שכנים חדשים, יש גם טעמים חדשים". 

ודונה פנתה לשלום ואמרה לו, "יש פה על השולחן תבשיל לכל ילד, בשבת הבאה יהיה גם תבשיל במיוחד בשבילך".