קורות חייה מעוררי ההשראה
של הרצליה לוקיי

הרצליה לוקיי לבית צמח נולדה בשנת תרצ"ג (1933) בעיר ארביל שבצפון עיראק, היא נולדה בשם רג'ינה להוריה שרה ומנשה צמח. הבת הששית מתוך שבעה ילדים. משפחת צמח הייתה משפחה חמה ומלוכדת, מסורתית וציונית. 

למנשה צמח היו מפעל לבגדי נשים ובית מסחר לבגדים ושטיחים, והוא עסק גם בתחום הנדל"ן. המשפחה הייתה אמידה וביתה היה אחד משני הבתים היחידים באזור שחוברו לרשת החשמל. 

שלא כאחיותיה ונערות יהודיות אחרות בעיראק, אשר למדו שנים ספורות בלבד בבית-הספר, התעקשה רג'ינה להמשיך ללמוד ולרכוש השכלה. בסופו של דבר, הוריה הסכימו ושלחו אותה ללמוד בבית-ספר עיראקי כללי, שבו למדה עד לכיתה ט'. לכל אורך חייה, כאשר משהו היה חשוב לה, הרצליה לא ויתרה. 

במהלך שנות ילדותה של רג'ינה התערער מעמד יהודי עיראק. מאזרחים מעורבים פוליטית, כלכלית וחברתית, הם הפכו לחשודים בעיני השלטונות וחוקים נחקקו כדי להצר את צעדיהם. בשנת תש"א (1941) פרעו ערביי עיראק ביהודים. רבים נרצחו, נפצעו ורכוש רב נפגע. הפרעות, שנודעו בשם 'הפרהוד', הביאו לזעזוע עמוק ולפגיעה אנושה בתחושת הביטחון. בעקבות אלו, החלה התנועה הציונית בעיראק לפעול בחשאי.  

כשהייתה בת 14, שמעה רג'ינה על אספה של תלמידים יהודים והתגנבה אליה עם חברה. באספה פגשה בתלמידים שלמדו עברית במחתרת. שימוש בעברית היה אסור, אבל רג'ינה הצטרפה. הוריה ידעו על השתתפותה במחתרת, הם דאגו אך גם היו גאים ותמכו בה. במחתרת החליפה רג'ינה את שמה להרצליה. במהרה נעשתה לאחת המדריכות. 

עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת תש"ח (1948), הפכה הציונות לעבירה פלילית בעיראק. העונש המקסימלי עליה נקבע ל-7 שנות מאסר ובמדינה הוקמו בתי-דין צבאיים שתפקידם היה לשפוט את היהודים החשודים בפעילות ציונית. מדי יום הושלכו עשרות לכלא באשמה זו.  

באחד הימים הגיעו שוטרים לחיפוש בבית משפחת צמח ומצאו מכתב בעברית שהרצליה קיבלה מחברה שעלתה לישראל. היא נעצרה בגין "קשירת קשר עם הציונים". היא הייתה בת 16, וזה היה המקרה הראשון שבו נעצרה נערה צעירה כל-כך בשל פעילות ציונית. 

הרצליה נלקחה ללא משפט לכלא בארביל, שהיה כלא גברים. פעמיים בשבוע נחקרה בניסיון לסחוט ממנה הודאה בדבר פעילותה הציונית. היא לא נשברה למרות העינויים הקשים. בכלא הייתה נתונה להטרדות מצד סוהרים ואסירים. בתושייתה, הציעה לאסירים לקרוא בעבורם את המכתבים שקיבלו ולכתוב מכתבי תשובה, ואלו העריכו אותה והגנו עליה.  

חבריה של הרצליה למחתרת הכינו תוכנית להברחתה ולהעברתה לארץ-ישראל, אבל כשהבינה שבריחה מהכלא עלולה לגרום למשטרת עיראק לפגוע בבני משפחתה, סירבה. גם ניסיונות משפחתה לשחררה באמצעות שוחד כשלו, והרצליה ביקשה מהם לחדול כדי שלא ייפגעו בעצמם.  

כחצי שנה אחר-כך, נלקחה הרצליה למשרדי המשטרה החשאית. בחקירתה נאמר לה כי אם לא תודה בהאשמות שיש נגדה, יהרגו אותה. מהחדר הסמוך, היא שמעה את צעקות האסירים היהודים שעונו וידעה כי גורלה עשוי להיות דומה. גם כעת הרצליה לא נשברה. לאחר החקירה, הועמדה למשפט בפני בית-הדין הצבאי בבגדד ללא ייצוג עורך-דין וללא זכות דיבור. בסופו, נגזרו עליה שנתיים נוספות של מאסר.  

הפעם הועברה הרצליה לכלא הנשים בבגדד. בכלא הולבשה בשק יוטה מלוכלך, דוקרני ומלא כינים. בכלא הנשים נכלאו אסירות פליליות ואסירות יהודיות קומוניסטיות. הרצליה העדיפה את קרבתן של האסירות הפוליטיות, אך רק לאחר שהבטיחה להקשיב לרעיונות הקומוניזם, הסכימו לצרפה ולהבטיח לה הגנה. 

בכלא אכלו האסירות רק לחם ותמרים. מבוקר עד ערב, הן כיבסו את בגדי האסירים הגברים עד שהרגישו שעורן נתלש. האסירות, וביניהן הרצליה, שהייתה בת ה-16 בלבד, הכריזו על שביתת רעב. בתגובה, הן הוכו באלות ובגדיהן נקרעו. לאחר 15 יום, נלקחה הרצליה על סף מוות לבית-חולים, והוזנה בכפייה. השביתה הופסקה בכוח לאחר 21 יום, אך שלטונות הכלא הקלו על האסירות והוסיפו מזון לתפריט. לאחר שנתיים, שוחררה הרצליה. 

בשנת תשי"א (1950), הודיעה הממשלה העיראקית כי היא מתירה למי שיוותר על אזרחותו העיראקית ורכושו לעלות לישראל. מדינת ישראל שלחה מטוסים במבצע שכונה "מבצע עזרא ונחמיה". כ-110,000 מיהודי עיראק עלו לישראל, ובהם הרצליה צמח בת ה-18, הוריה ואחיה הצעיר. אחיותיה הגדולות הנשואות עלו לפניהם וגרו בתל-חנן. את הרגשתה תיארה הרצליה לימים במילים אלו: "אחרי מה שעבר עלינו, על המשפחה ועליי, אני הייתי מסוחררת מרוב אושר כשהגעתי לארץ-ישראל, כי במשך כל הזמן בבית הסוהר חלמתי להגיע לארץ-ישראל אם אשאר בחיים, וכשהגעתי הנה לא היה אכפת לי שום דבר." 

הוריה נשלחו למעברת תלפיות בירושלים. חבריה של הרצליה מהמחתרת לקחו אותה לקיבוץ נווה-אור שבעמק הירדן – קיבוץ שהקימו יוצאי המחתרת. לאחר כל העינויים והתלאות שעברה, הם דאגו לחזק אותה ולאחר מכן מצאו בעבורה עבודה כמורה לעברית במעברות באזור.  

הרצליה עבדה קשה. היא רצתה להוציא את הוריה ואחיה מהמעברה ולהקנות לאחיה ולבני-דודיה חינוך טוב. היא עברה לגור בבית החלוצות בחיפה ומשם נסעה למעברות כדי ללמד עברית. בכסף שהרוויחה קנתה דירה בדמי מפתח להוריה בחיפה. מנשה צמח, אביה, הסוחר המצליח מעיראק, התפרנס ממכירת סיגריות בתחנה המרכזית. השינוי היה בלתי נסבל בעבורו, והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.  

בשנת תשי"ח (1958) נישאה הרצליה לאורי לוקיי. אורי היה מנהל חשבונות, בן למשפחה מחסידות ויז'ניץ ונער ישיבה בעברו, שנעשה לאיש ההגנה. הרצליה ואורי נשארו בחיפה לאורך השנים. נישואים בין-עדתיים היו חריגים באותה התקופה והם היו זוג יוצא-דופן. הזוגיות הייתה קרובה ומלאת אהבה, ואורי תמך לאורך השנים בכל העשייה הציבורית והערכית של הרצליה. 

הרצליה לימדה ובהמשך אף הקימה בית-ספר בתל-חנן. שנה לאחר נישואיה, בשנת תש"כ (1959), עברה לידה שקטה. בעקבותיה החליטה כי אם ייוולד לה תינוק בריא, תפסיק לעבוד. בשנת תשכ"א (1961) ילדה הרצליה את בנם הבכור, גרשון, והפסיקה ללמד. בהמשך נולדו אופיר, בן, ושרון, בת, והרצליה התמסרה לגידולם.  

הרצליה שמרה על קשר חם עם חבריה למחתרת. על עברה הפרטי לא הרבתה לדבר. בשנת תשכ"ט (1969) התפרסמה כתבה של יהודה אטלס אשר הביאה את סיפורה של הרצליה לתודעה הישראלית בעיתון "לאישה". מאותה עת, הוזמנה הרצליה לספר את סיפורה בעיירות ובקיבוצים, בשבתות עיון, בבתי-ספר ועוד. לכל מקום שהוזמנה – נסעה. בני משפחתה נסעו עימה בסופי השבוע והסיפור נעשה לנוכח מאוד בבית. הרצליה הוכרה על-ידי מדינת ישראל כאסירת ציון, ונסעה לספר את סיפורה גם בקונגרסים בין-לאומיים. 

באמצע שנות ה-70, קיבלה הרצליה מלגה מהתכנית ל"פעילי ציבור בעיירות פיתוח" והחלה ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה ולימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. חלפו שנים רבות מאז לימודיה הסדירים, הסטודנטים סביבה היו צעירים בהרבה וההתמצאות באוניברסיטה ובספרייה היוו אתגר. אבל גם בפעם הזו, הרצליה לא ויתרה, והצליחה להשלים את התואר.  

הרצליה הייתה חברת מרכז מפלגת העבודה ואף ניסתה להיבחר לרשימה (אבל כשלה). פעם בשבוע הייתה נוסעת לישיבת מרכז המפלגה בתל-אביב ושבה הביתה בשעה מאוחרת. היא פתחה במרכז המפלגה תא חברות מאזור הצפון, אשר תקופת-מה הייתה חברה בהנהלתו, וכן ארגון של אימהות עובדות. גם בהנהלת מרכז מורשת יהדות בבל כיהנה וכן בהנהלת העמותה ליהודי ארביל, העיר שממנה באה. 

לאורך כל השנים, פעלה הרצליה בכל פעם שראתה פגיעה בערכים שהיו יקרים לה, ציונות, מעמד הנשים או יהדות עיראק. אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום-הכיפורים, נרתמו הרצליה וחברות נוספות מתא המפלגה בחיפה לסייע לאלמנות צה"ל דרוזיות. הן לימדו אותן עברית, קרוא-וכתוב ועזרו להן לקבל את זכויותיהן. בשנות השבעים הייתה הרצליה מעורבת בניסיון להשיב את הרכוש היהודי מעיראק. מול הטענות הפלסטיניות בנוגע לרכוש הנטוש, הועלה הרכוש שנדרשו יהודי עיראק להשאיר בה, והרצליה אף כתבה להנרי קיסינג'ר, שר החוץ דאז של ארצות-הברית, בעניין. הרצליה גם סייעה לנערות יהודיות שנותרו בסוריה. כמעט כל הקהילה היהודית נמלטה משם והנערות לא יכלו להינשא בשל מיעוט הגברים. זו הייתה פרשייה שעוררה הדים, והרצליה פעלה בנחישות, כדרכה, כדי להביא את הנערות שנותרו בסוריה לישראל.  

כל חייה הייתה הרצליה לוקיי משען למשפחתה, הקרובה והמורחבת, וכתובת לעצה טובה בכל עת שנזקקו לה. היא הייתה חכמה ומרחיקת ראות ומסורה מאד למשפחה, חרף כל עיסוקיה. הרצליה טיפלה באמה במסירות בשנות חייה האחרונות. מדי שבת וחג, היו נאספים כולם אל שולחנה וקשר הדוק נשמר אף עם אחיותיה ואחייניה. ילדיה ונכדיה היו, ועודם, גאים בה מאוד, והיא מעוררת השראה בהם – ובאחרים. סיפור חייה הונצח בסרטו של הבמאי יצחק חלוצי 'צמות". 

הרצליה לוקיי נפטרה בה' בכסלו תשע"ו (17.11.2015) ונטמנה בבית-העלמין שדה יהושע (כפר סמיר) שבחיפה.