רגעים של עשייה וחוסן
בחיי ואלי אבטבי

"כמה קר בחוץ!" אני מכריז כשאני נכנס הביתה, כלומר לביתה של סבתא שלי, ננה וואלי.  

כבר עם פתיחת הדלת, עוטף אותי ניחוח התבשילים של סבתא. "לא כל-כך קר," סבתא משיבה כשהיא יוצאת מן המטבח ומנגבת את ידיה, "אצלנו בפרס היה קר מאוד, לא כמו כאן. בחורף ירד שלג כבד. היינו הולכים לישון בלילה ובבוקר לא יכולנו לצאת החוצה כי השלג חסם את הכניסה". אני מרגיש שמתקרב סיפור ומתיישב לחמם את ידיי ליד תנור הנפט. אחיי ובני דודיי מתקרבים גם הם, "היה כל-כך קר, ילדים. ולא היה תנור".  

"אז איך חיממתם את הבית?"  

"בעצים, היינו מבעירים אותם באח והאש הייתה מחממת את הבית." 

"אבל למה?!" אנחנו שואלים, "הייתם מאוד עניים?"  

"לא היינו עניים בכלל. לסבא שלך ולאחים שלו היו חנויות בדים נהדרות והתפרנסנו בכבוד. ככה היה אצל כולם. ובחדרים היו שטיחים כדי לחמם את הרגלים מהקור. כל אישה ארגה שטיחים."  

"מזל שיש לנו תנור," אומרת בת-דודתי ומתיישבת לידו.  

"אבל במחסן קפוא!" אני אומר, "ספרתי את הכלים שביקשת, ננה וואלי. הכול נמצא". במחסן של סבתא שמורים המון כלים שמשמשים את אנשי המושב בשמחות. וכמו כל דבר שבאחריותה, היא מנהלת אותו בסדר וביעילות. מסירי ענק ועד מפיות בד, הכל שם וסבתא שומרת שלא יישברו, שיושאלו ויוחזרו בזמן. היום ביקשה ממני לספור ולסדר את הכלים לבר המצווה שתתקיים מחר. 

סבתא מלטפת את ראשי, "זהמתה גריש לוך (טרחת, תהיה בריא)". ידיה רכות וחזקות ופניה מאירות. "עכשיו כשסיימת לארגן את המחסן ואני סיימתי להעמיד את הסירים לבר-מצווה, אני חושבת שמגיע לנו סיפור יפה."  

כולם אומרים שהאוכל של סבתא שלנו הוא האוכל הטעים בעולם, אבל רק מעטים יודעים שהיא גם מספרת הסיפורים הכי טובה שיש. כל הילדים במושב מכנים אותה "סבתא ילדים", אבל באמת היא הסבתא של אחיי ושלי ושל בני הדודים שלנו, ובערבי החורף הארוכים, כשהיא מתפנה ממשימותיה, אנחנו יושבים סביבה ומקשיבים לסיפוריה. 

ננה וואלי מוציאה מן המטבח קערת בוטנים חמים, פינוק שהיא מכינה לנו מגידולי הבוטנים שבמשק, ריחם ממלא את פי בציפייה מתוקה. אנחנו מתיישבים בחדווה. אין כמו סיפור של סבתא ובוטנים בליל חורף קר – על כך מסכימים כולנו, מהנכדים הבוגרים ועד אלינו, הקטנים. 

"אם כבר דיברנו על שטיחים, אספר לכם הערב על שטיח אחד ומעשה שהיה בו. 

איתווה ליתוויה,1 היה ולא היה, בתיקאב, מנהיג מוסלמי ושמו חאג' אחמד. אהבה גדולה הייתה לו לשטיחים משובחים, וביתו הגדול והמפואר היה מלא בשטיחים פרסיים יקרים ומיוחדים. בחדר שבו קיבל את אורחיו היה פרוש השטיח האהוב עליו ביותר, ארוג ביד אמן, ססגוני ובעל דוגמאות עדינות שכמותן לא נראו במחוז אזרבאיג'אן כולו. השטיח הזה כמו ליטף בעדינות את כפות הרגליים וריפא אותן מכל כאב. בוקר אחד, הגיע החאג' לקבל את אורחיו והנה מול עיניו – חור ענק באמצע האריג! הזעיק החאג' את משרתיו, אך איש לא ידע כיצד נוצר החור. הוא הורה למזכירו לבטל את כל תוכניותיו ופרש לחדרו נסער, לא לפני שציווה על עובדיו לחפש את האורגים הטובים ביותר באזור ולהזמינם לתקן את השטיח היקר.  

עברו הימים. אורגים מפורסמים מכל רחבי פרס הגיעו לביתו של חאג' אחמד, אך בפי כולם הייתה אותה התשובה: 'לחור שכזה – אין תקנה'. כשהאורג האחרון, שהגיע ממרחק רב, יצא אף הוא מהבית ללא עצה, ניגש אחד ממשרתי החאג' ולחש על אוזנו, 'בתיקאב עצמה, בשכנותך, חיה אישה יהודייה ששמעתי שבעלת מלאכה טובה היא. אולי היא תוכל לעזור'. החאג' היה מסופק אך הורה למשרת להביא את האישה. כשהגיעה, התבונן בה היטב ותהה. אישה פשוטה זו, גם אם אורגת מוכשרת היא, במה שונה היא משאר נשות פרס הטוות שטיחים לבתיהן?! אולם, כיוון שכבר הגיעה לביתו, נהג עמה בכבוד." 

כאן עוצרת סבתא עצירה רבת משמעות, מביטה בעינינו ומוסיפה בהדגשה, "שכן, אדם מכובד מכבד כל ברייה!  

החאג' הכניס אותה לחדר האורחים. התבוננה האישה סביבה בפליאה ובחשש. מעולם לא ראתה פאר שכזה ומעולם לא הייתה לבדה בביתו של מוסלמי בעל כוח כה רב. 'ביתך יפה עד מאוד,' אמרה לחאג', 'והשטיח מרהיב. מעולם לא ראיתי שטיח כזה! צבעיו היו עזים כאילו זה עתה נארג, מגעו רך ונעים כל-כך והאריגה צפופה וחזקה, 'אורג חכם ומוכשר ארג אותו לחאג" חשבה בליבה.  

החאג' הנהן והחווה בידו על החור כשואל מה עוזר יופיו של שטיח כשבמרכזו חור. התכופפה האישה כדי לבחון את טיב האריג, התבוננה מכל הכיוונים ולבסוף פסקה, 'אני מאמינה שאוכל לתקן את השטיח. הבא לי אותו ובעוד שבועיים תקבלו בחזרה'.  

גבותיו של החאג' התרוממו בפליאה. אישה זו, שאיננה אורגת מקצועית ככל האורגים הגברים שהגיעו לפניה, דווקא היא בטוחה בעצמה כל כך?! 'איש מכל האורגים שהיו כאן לא האמין כי ניתן לתקן את השטיח. אני מקווה כי דוברת אמת את', אמר לה." 

"אבל ננה, איך היא לא פחדה?" אנחנו שואלים, "ואם היא לא תצליח, מה הוא יעשה לה?" אך סבתא מורה לנו להמשיך ולהקשיב ואנחנו נאלצים לשאת את המתח בשתיקה.  

"השטיח היה גדול כל-כך וכל-כך כבד עד שנדרשו שני משרתים כדי לשאת אותו לביתה של האישה! בני משפחתה נדהמו מהשטיח הענק, ומשהבינו את המשימה שלקחה על עצמה חששו מאוד. 'למה לקחת על עצמך משימה כה מסובכת?' תמהו. 'אף אמן לא הסכים להסתכן בכישלון. היית צריכה לעזוב את ביתו של החאג' ולהשאיר אותו עם החור', אמרו. אך האישה בשלה, 'אינני מפחדת, זוהי משימה קשה אך מעניינת ואני חושבת שאוכל לה. אל תפחדו גם אתם'. 

בכל בוקר התעורר חאג' אחמד, התבונן ברצפת חדר האורחים ותהה על גורלו של השטיח; בכל בוקר התעוררה האישה וניגשה אל הנול. היא ניסתה לפתור את הבעיה בדרכים שונות, שלא צלחו, אך לא התייאשה. מה שפרמה בערב, ניסתה לארוג בדרך חדשה בבוקר שלמחרת. וכך יום אחר יום. 

שבועיים חלפו וחאג' אחמד היה מסוקרן כל-כך עד שבמקום לשלוח שליחים, הלך בעצמו לבדוק את מצב השטיח. כשהגיע, הופתעה האישה מאוד. היא מיהרה לקבלו כראוי לאיש מכובד כמותו, אך החאג' היה קצר סבלנות. 'האם הצלחת לתקן את השטיח?' שאל. חייכה האישה והחוותה בידה לכיוון חדר צדדי קטן, והנה – הפלא ופלא! השטיח פרוש בשלמותו. חאג' אחמד נדהם! שעה ארוכה בחן את השטיח מכל הצדדים, אך אפילו את מקום החור לא מצא. לבסוף חייך חיוך ענק והכריז, 'עבודה נפלאה! אורגת מוכשרת את, ואמיצה. העזת לקחת משימה קשה ומסובכת ולא נבהלת מדברי האורגים האחרים'. הוא עזב את הבית מרוצה, לא לפני ששילם לאישה סכום נאה ביותר. למחרת, דפקו על דלתה שני אנשים ששמעו את הסיפור והזמינו ממנה שטיחים. ביום שלאחריו, הגיעו שלושה, וכך בכל יום.  

משרבו ההזמנות, הבינה האישה כי לבדה, בחדר הקטן שבביתה, לא תוכל לארוג שטיחים כה רבים. בהתייעצות עם בעלה, החליטה להשתמש בכסף ששילם לה החאג' כדי לפתוח בית מלאכה קטן לאריגה.  

"והם הפכו לעשירים וחיו באושר ועושר?"  

"עדיין לא, הקשב ולמד.  

בית המלאכה נפתח, אך האישה לא יכלה לארוג לבדה את כל השטיחים שהוזמנו. כיוון שהייתה מעורה היטב בקהילה שלנו, נאש דידן, ידעה כי משפחות רבות זקוקות להכנסה נוספת. עוד ידעה, כי הורים יהודים אינם שולחים את בנותיהן לעבוד מחוץ לבית מחשש לשלומן. הקרה ה' לידיי הזדמנות נהדרת, חשבה, עליי להכשיר נערות במלאכת האריגה. כך יוכלו לעבוד איתי ולהתפרנס.  

וכך היה.  בגדול בשבחדרי הבית הוקם בית מלאכה, עסק של ממש! ונערות רבות מהקהילה הצליחו לעזור בפרנסת משפחותיהן בכבוד. בפרס של אותם ימים, ילדיי, לא היה זה דבר רגיל, לאף אישה לא היה עסק משלה ובוודאי שלא העסיקה אחרים."  

סבתא מסיימת את הסיפור ונשענת לאחור, "ככה, ילדים, הופכים לעשירים ומאושרים, כשעושים באהבה למען אנשים אחרים".  

אני רואה את העייפות שלה וחושב על הסירים שהעמידה היום בשביל משפחה אחרת. אחר-כך אני מתבונן בכפות ידיי האדומות ממיון הכלים לבר-מצווה במחסן הקר. "אז גם אנחנו עשירים ומאושרים", אני צוחק אל סבתא והיא צוחקת בחזרה. "ננה, הסיפור הזה מוכר לי. נדמה לי ש…" אך עוד לפני שאני מסיים את השאלה, נשמעת דפיקה בדלת. "סבתא ילדים, סליחה על השעה," אומר קול מתנשף, "אחי משתעל מאוד, מתקשה לנשום, אמא מבקשת תרופה". למרות עייפותה, סבתא מזדרזת ונועלת את מגפיה, מוכנה לדרך הבוצית שבחוץ.  

"ננה, אני אלך, חבל שתצאי במזג אוויר כזה", אני אומר.  

"איזה לב טוב יש לך! אלהה שוק לוך (אלוהים ישמור אותך), אבל עליי לראות בעצמי את החולה כדי לתת את הטיפול הטוב ביותר."  

לא לחינם קוראים לה "סבתא ילדים", לסבתא שלי, היא באמת דואגת לכולם כאילו היו נכדיה.  

כשננה וואלי שבה מאוחר בלילה, אני עדיין ער, מקשיב לצעדיה העוברים בין מיטות הנכדים לליטוף לילה טוב. כשהיא מגיעה למיטתי אני לוחש, "ננה וואלי, אמרתי לך, הסיפור הזה מוכר לי… אני חושב שאבא סיפר לי אותו פעם. האישה מהסיפור, זו את, נכון?"  

ננה וואלי צוחקת את צחוקה החם, "תפסת אותי," היא אומרת. "הפעם איתהו ואיתהו, היה גם היה, ובעקבות המעשה הזה, חאג' אחמד ואני הערכנו זה את זו והצלחנו להביא ליחסים טובים בין המוסלמים ליהודים בתיקאב באותה תקופה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. עכשיו לך לישון, מחר יום חדש לעשות בו טוב".

[1] שפירושו "היה ולא היה" בארמית של קהילת "נאש דידן".