רגעים של עשייה וחוסן
בחיי יפה כהן

יפה אוהבת את הדרך משכונת רחביה לנחלאות. ההליכה נותנת לה שהות לעבור בין העולמות. אמנם הדרך בין שתי השכונות אינה ארוכה, אבל כל-כך הרבה מפריד ביניהן.  

לבית ברחביה יש חלונות גדולים, רהיטי עץ כבדים מרופדים בהידור, ספלי פורצלן עדינים ותמונות יפות על הקירות. ולא רק הבית וחפציו משרים אווירת פאר, אלא גם האורחים הפוקדים את הבית והשיחות החשובות בסלון. כל זה לא מזכיר במאומה את הבית הקטן והצפוף של משפחת כהן בנחלאות. את ניחוחות תבשילי השכנות העולים מהדלתות הפתוחות, את הכביסה התלויה על החבלים המתוחים בחצרות. גם השקט של רחביה לא דומה לשאון הילדים המשחקים ברחובות, לצעקות האימהות או לקול הלמות הפטישים מבתי המלאכה הזעירים הנחבאים ברחובות הצפופים. אביה של יפה, שבתאי, עובד כסנדלר באחד מבית המלאכה הללו. מבוקר עד ליל הוא גוזר ותופר את רצועות העור, ואחר-כך שב הביתה וגבו כואב מעבודה. 

לאורך כל השבוע יפה עובדת בבית השר דב יוסף ברחביה. היא רק בת ארבע-עשרה, ולאחר שבועיים של עבודה מאומצת בבית שר הצנע, היא שבה אל חיי הצנע של משפחתה.  פעם הייתה לאביה חנות בדים בשוק. הוא לימד אותה לבחון בעיניים עצומות, במישוש אצבעות, את טיב הבד. לפעמים היה משלב את אצבעותיו באצבעותיה הקטנות במספריים, גוזר איתה לאט, והבד היה מחליק תחת ידיה.  

למרות מרחק הזמן והמקום, יפה יכולה להעלות בזיכרונה ובאפה מיד את ריח השוק בקמישלי, העיירה הקטנה בגבול סוריה שבה נולדה, את דוכני הפיתות והמאפים ואת חנויות הסוחרים. כל בוקר היו היא ואחיה מתרוצצים בשוק, טובלים בריח התבלינים, שומרים מטבע קטנה לקנות שקדים חמים בתוך קונוס מנייר עיתון, מחטטים בו בידיים קטנות ומטים אוזן לשמוע את צעקות הרוכלים. קמישלי והשוק שלה, כמו כל ילדותה של יפה, נראים לה עכשיו כמו חלום רחוק. כתמי צבע, קרעי ריחות.  

"קחי הביתה, זה בשבילכם. ותיזהרי שלא ישברו הביצים ששמתי למעלה", כך אמרה לה הבוקר סוכנת הבית רגע לפני שיצאה הביתה לשבת, והניחה בזרועותיה של יפה ארגז קטן. הארגז כבד, אך הדבר דווקא משמח את יפה. סוכנת הבית של השר אוהבת ומעריכה אותה, ונותנת לה מתנה עם יציאה לביקור בבית. בכל פעם יש בארגז הפתעות אחרות: ספרי קריאה מעניינים, צעצועים, בגדים יפים, מגוהצים וריחניים שבבית השר כבר אין בהם שימוש, וגם תוספות מזון, שבשנות הצנע הן יקרות המציאות.  

מעניין למי מהילדים יתאימו הבגדים שבארגז הפעם, תוהה יפה, ויודעת שגם אם יהיו גדולים מעט או קטנים מעט, אחד מאחיה בוודאי ירצה ללבוש אותם. לא בכל יום מגיעים אליהם בגדים חדשים.  

היא עוצרת כדי לשבת על ספסל ברחוב אוסישקין, הצמוד לבית-הספר אוולינה דה-רוטשילד לבנות. נערות בנות גילה מסיימות עכשיו את יום הלימודים ויוצאות מהבניין הגדול, נושאות ילקוטים ומצחקקות. יפה מביטה בהן, מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה חשה משוחררת כל-כך ונטולת דאגות. כמה שנים עברו מאז אותו הלילה?  

"אבא הגיע בשלום", אמרה אמא, "בעזרת ה', נזכה גם אנחנו".  

בו-בלילה יצאה עם אמה, לאה, ושלושה מאחיה הקטנים למסע רגלי מביתם בקמישלי שבסוריה לירושלים. גם המסע ההוא היה מסע בין עולמות, אך מה שהתחיל כמסע בין גלות לגאולה, הפך למסע התבגרות קשה ותובעני. תחילת הדרך עברה בשלום. המבריחים הובילו אותם בדרכים צדדיות. ההליכה לא הייתה קלה אך הציפיה להגיע לירושלים, להתאחד עם שאר בני המשפחה, מילאה אותם בהתרגשות. אמא עודדה אותם ברגעים קשים וחיבקה ברגעים מפחידים, שבהם עצר המבריח לפתע והקשיב לקולות שהם עצמם לא שמעו. "הכול יהיה בסדר, נגיע בשלום", אמרה אמא, ויפה האמינה לה בלב שלם, עד לפעם האחרונה, לאחר שהגיעו החיילים. אז נסדק קולה של אמה. בלילה הקודם הצליחו לחצות את הגבול ולעבור ללבנון, והנה השיגו אותם לובשי המדים הלבנוניים. מאז הכול לא היה עוד בסדר, חיבוק של אמא, קולות של ויכוח, מיקוח ובסופם צעדים. אמא נקרעת מהחיבוק, עיניה מנסות לחייך ללא הצלחה, מביטות ליפה, הגדולה באחים ופיה אומר, "הכול יהיה בסדר, שמרי על האחים שלך, אני אחזור". 

יפה זוכרת איך רעדה בקור הלבנוני כשנזכרה בלחישות שנלחשו בין המבוגרים בקמישלי על בריחות שלא צלחו. היא הבינה שאמא שלה נלקחת לכלא שממנו לא תמיד חוזרים. שלושת אחיה הצטופפו לידה, והיא חיבקה אותם ולחשה, "הכול יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר".  

החיילים ואמא נעלמו מן העין. "בואו איתי", אמר לה המבריח, "אקח אתכם לקהילה של יהודים, נמצא לכם מקום".  

יפה, מטולטלת מאירועי היממה האחרונה, המשיכה ללחוש לאחיה, "אמא תחזור עוד מעט, שומרים עלינו, הכול יהיה בסדר נגיע בשלום".  

המבריח השאיר אותם להמתין לו בחצר בית-כנסת. שם, בעוברם בשער עם מזוזה, נרגעו מעט אחיה. זה היה קצת כמו בית ביום מפחיד כזה.   

"יפה, אני רעב", אמר פנחס הקטן, והיא פשפשה בתיק שעל גבה והוציאה משמשים מיובשים וצימוקים שאמה ארזה למסע. דמעות טיפסו במעלה גרונה, אך היא עצרה אותן במהירות והצליחה כמעט לחייך, "תאכל רוחי, תאכל נשמה", אמרה לו וליטפה את ראשו.  

בתום תפילת ערבית ניגש אליה גבר מבוגר והציג את עצמו, "אני אליהו חסון. הוחלט שאתם תתארחו אצלנו. בואו, אתם בטח רעבים וצמאים".  

אחיה הביטו בה בשאלה ויפה אישרה במנוד ראש, "תודה אדוני", השיבה בנימוס, מקווה שיגיעו למקום מבטחים.  

הבית של משפחת חסון היה גדול ומפואר, והיה בו מקום בשפע בעבורם. אילולא הדאגה, בוודאי הייתה יפה נהנית מהשהות בו. לאחר שרחצו עצמם מהמסע (יפה עזרה לאחיה הקטנים כמובן), הם ישבו עם בני המשפחה לארוחת ערב.  

"הצלחנו לשחד את השלטונות כדי שייתנו לכם להישאר איתנו בבית והקהילה מנסה לשחרר את אמא שלכם. מעכשיו זהו ביתכם. רק תנאי אחד כפו עלינו – אסור לכם לצאת מפתח הבית, אם תעשו זאת תעמידו את חייכם ואת חיינו שלנו בסכנה", הסבירה בצער אשתו של אליהו, ויקטוריה, ויפה הבטיחה להקפיד על כך וקיוותה שהתקופה הזו תהיה קצרה ככל האפשר.. 

אך הזמן התארך. אחד-עשר חודשים שהו יפה ואחיה בבית משפחת חסון. בימים שיחקה עם אחיה ולימדה אותם חשבון קל, ובלילות, שכבה ערה שעות ארוכות ונזכרה באמה, באצבעותיה שחפפו את שערה בפיילה הגדולה, בנשיקה שאחרי הדלקת נרות השבת ובעיניה המבוהלות עת לקחו אותה מהם, "תשמרי על האחים שלך", הייתה יפה ממלמלת מתוך שינה לאחר שזו הייתה נופלת עליה סוף-סוף.  

ובבוקר לאחר לילה מועט שינה, שוב הייתה קמה ונותנת לאחיה את אותה אהבה, חיבוקים וחיוכים שזכרה מקמישלי, "אני כל-כך גאה בכם", נהגה לומר להם, כפי שזכרה מאמה. 

צחקוקי הנערות מעוררים אותה משרעפיה. כמה גדול המרחק בינה ובינן. היא מתבוננת בילקוטים שעל גבן ואז בארגז המונח לידה, ובאותו רגע גומלת בה ההחלטה. אני עוד אלמד. בכוח ההחלטה היא מרימה את הארגז וקמה לדרכה. 

היא נכנסת לנחלאות ומביטה סביב, בבתים הקטנים והצפופים. בכל פעם היא מופתעת מחדש. פתאום אין יותר מדרכות בצידי הרחוב ואין עצים מצלים. יש חצרות ועציצים בתוך סירים ישנים מקשטים את הרחוב. מכל בית בוקעים ריחות תבשילים. מכל בית, חוץ מביתה שלה. כשיפה אינה בבית, אין מי שיבשל והם מסתפקים בלחם ובירקות לא מבושלים.  

אמא עמדה בהבטחתה. כעבור אחד-עשר חודשי מאסר, היא חזרה. כשנפגשו, רצה אליה יפה וחיבקה אותה, אך ידיה של אמה היו רפות והחיבוק לא היה אותו חיבוק.  

"אנחנו בסדר אמא, שמרתי עליהם, לימדתי אותם, נתנו לנו בית, חיכינו לך", יפה חיפשה את עיניה של אמא, אבל לא הצליחה למצוא בהן את מבוקשה. שפתיה חייכו אך עיניה בהו בה, חלולות. העינויים שעברה שינו אותה לבלי הכר, והאם החמה שיפה התגעגעה אליה כל-כך לא שבה אליה. את שארית המסע עשו בקלות יחסית, יפה הייתה לאם המשפחה והובילה אותם עד למפגש עם אביה בירושלים. 

יפה פותחת את דלת הבית.  

"יפה", צועקת אליה שמחה אחותה. 

"חזרת", מכריזה אסתר.  

והנה, היא שוב שלהם, ומאיר הקטן שואל, "הבאת לנו משהו?" 

ויפה צוחקת, "בטח שהבאתי, אבל קודם אגיד שלום לאמא".  

אמה יושבת בפינת החדר, בידיה גרביים וחוט מושחל במחט מחכה לתנועת ידיה.  

"אמא, חזרתי", יפה נותנת לה נשיקות על שתי לחייה ומחפשת לשווא את מבטה. 

"תכניסו את הביצים בזהירות למטבח", היא מכריזה כשהיא פותחת בעדינות את הארגז.  

אחיה ואחיותיה מהנהנים ולוקחים את התבנית. 

"יופי, אני גאה בכם. אחר-כך בואו לראות אם יש כאן משהו גם בשבילכם", היא אומרת ויודעת שתמיד תהיה בעבורם בית.