רגעים של עשייה וחוסן
בחיי לילי מנחם

אני בחודש תשיעי. בסוף חודש תשיעי. הכול כואב, כבד, מציק ואני כבר רוצה מאוד ללדת.

"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן את לא יולדת בשבוע הקרוב. חמדה, את חייבת לחכות עוד שבוע, עד אחרי היריד", אמא מצמידה את פניה לבטני ולוחשת לעובר שברחמי: "כל המשפחה עוזרת בהפקת היריד, זה החלק שלך השנה – לחכות בסבלנות. צורכי ציבור".

וכמו תמיד, גם הפעם צייתה המציאות ללילי מנחם. וכי אפשר אחרת?!

"זהבה הגיעה עם האקורדיון?"

"עדיין לא, אמא, עוד מוקדם. היא תגיע, אל תדאגי".

אבל אמא כבר לא שומעת את תשובתי. היא מתרוצצת, מחלקת הוראות ולא מפסיקה לעבוד בעצמה. עכשיו היא נמצאת בצדו השני של האולם: "כן, הקישוטים האלו לכאן!" "צריך עוד שולחן לפינת הכרטיסים בכניסה!"

ההתרגשות בשיאה: שוק הפורים של 'ארגון אימהות עובדות'!

השוק הזה הוא גולת הכותרת של השנה: אטרקציה לילדים ואירוע גיוס כספים חשוב לארגון שהוא חלק מהדנ"א של הבית שלנו. כשעוד הייתי נערה, היינו עוזרים, חבריי ואני, כולנו בלי יוצא מן הכלל. בהתנדבות, כמובן. צורכי ציבור. מרימים, מביאים, מקימים – עושי דבריה של אמא. מאז שנישאתי, הצטרף בעלי למסייעים. אחותי מגיעה גם היא עם ילדיה מהצפון, עוזבת לרגע את ניהול בית-הספר 'כדורי'.

בעודי יושבת ומסמנת את כרטיסי ההגרלה – עבודה קלה שמצאו לי כדי שאהיה שותפה גם במצבי – אני שומעת מאחוריי קריאה: "לילי! הגננת לילי!"

אישה צעירה ממני במעט, לצידה שני ילדים קטנים. אמא מצמצמת את עיניה במבט בוחן ואחר-כך קוראת בחיוך: "שמחה?"

"אני לא מאמינה שזכרת את שמי!" צוחקת שמחה.

"המבט הנבון הזה לא משתנה", עונה אמא, "היית ילדה יוצאת מן הכלל. ספרי לי, מה את עושה היום? מי הילדים החמודים האלה כאן?"

"זה צחי, הוא בן חמש – והולך כבר לגן, וזה יאיר, בן שלוש, הוא עוד איתי בבית".

"ואת בבית, ככה, כל השנים?" מתעניינת אמא

"כן, את יודעת, התחתנתי, נולדו הילדים. ברוך השם".

אמא מפנה את מבטה לילדים ואומרת להם בטון הגננת שלה, "אתם יודעים שאני הייתי גננת של אמא שלכם כשהייתה בגילכם? אני מתגעגעת אליה ורוצה לשמוע מה שלומה. אתם בטח תשמחו לעזור כאן כמו גדולים, נכון? שבו עם חמדה ותעזרו לה לסדר את הכרטיסים, ואחר-כך אתן לכם הפתעה".

אני רואה את אמא מניחה יד על כתפה של שמחה ומרחיקה אותה מעט מרעש הדוכנים, אבל נימת קולה מגיעה עד אליי, צלולה ובלתי מתפשרת.

"שמחה, תסתכלי עליי", אמא אומרת, וקולה אינו קולה של גננת מחבקת, אלא של מנהיגה הדורשת הסברים, "היית הילדה הכי חריפה בגן. תמיד חיפשת את הלמה ואת האיך. את לא יכולה להגיד לי שעכשיו מספיקים לך ארבעה קירות!"

"אני חוששת", אומרת שמחה, ואני רואה איך היא מביטה בילדיה המשחקים איתי כאילו היא מפחדת לאבד אותם לטובת השאיפות שלה, "איך אסתדר? מי יבשל? מי יכבס? אני לא חזקה כמוך, לילי".

"אין דבר העומד בפני הרצון כשהוא משולב בחריצות", פוסקת אמא בטון שאינו משתמע לשתי פנים.

שמחה משפילה מבט, אצבעותיה משחקות בקצה שמלתה, "לילי, זה לא פשוט… אם אני לא אהיה שם, אם הסירים לא יהיו חמים – הכול יתפרק. בעלי רגיל למסורת מסוימת. הוא לא יבין למה אני צריכה ללכת ללמוד או להיות גננת כשיש לי 'גן' משלי בבית. הוא יגיד שזה יבוא על חשבונם של הילדים שלנו".

"על חשבונם?" אמא מזדקפת, ואני מרגישה את הכריזמה שלה נטענת, "אישה עובדת היא לא אויב של הבית, היא עמוד השדרה שלו. השד לא נורא כל-כך, שמחה", אמא ממשיכה, "תראי אותי – עבדתי כל חיי, והנה הבת שלי כאן לידך. את חושבת שהילדים שלי נפגעו מזה? להפך! אנחנו משפחה מגובשת, שמחה וגאה. הילדים שלי למדו מהי חריצות ומהו מוסר עבודה. את לא לוקחת מהילדים שלך כלום כשאת יוצאת לעבוד – את נותנת להם דוגמה חיה לאישה שלא מוותרת על עצמה".

שמחה מביטה בי, ואני נזכרת. כשהייתי ילדה, היה מובן מאליו שאישה היא עקרת בית, אבל אמא שלי הייתה 'אמא עובדת' משחר ילדותי. הייתי ילדה שמפתח הבית ענוד לצווארה, שצריכה לחמם את ארוחת הצהריים בעצמה כי אמא עובדת, כי אמא בגן – וזה היה הדבר הכי מיוחד בעולם! כולם קינאו בי אז, ואני הרגשתי גדולה ועצמאית.

עוד מעט ייוולד לי ילד. ואין לי ספק שגם הוא יהיה ילד מפתח שכזה.

אני מחייכת אל שמחה בעידוד, והכתפיים שלה מתיישרות מעט. הפחד מהשינוי עדיין שם, אבל לצידו ניצת זיק של תקווה.

אמא מנמיכה מעט את קולה, אבל אני עדיין שומעת אותה: "תמיד שאפתי להחדיר בלב נשות השכונה שהן יכולות לעשות הכול. אולי לנו קשה שבעתיים להתחרות בחוץ, אבל אפשר".

"אבל הלימודים… הכסף…" מגמגמת שמחה, והפעם יש בקולה פחות סירוב ויותר חיפוש אחר פתרון.

"נתחיל בצעדים קטנים", אמא פוסקת בטון המעשי שלה, "בבקרים, כשהילדים בגן, את תצאי לעבוד. תראי עולם ותחסכי שקל לשקל לתקופת הלימודים. סמינר מורות, גננות, הנהלת חשבונות – מה שתבחרי. עד אז, אני כבר אמצא לך משהו בעירייה או ב'קול ישראל'. יש שם צורך בנשים כמוך".

אמא לא מבזבזת שנייה. בזווית העין היא קולטת את מלכה, מזכירתו של ראש העיר, העוברת בסמוך, ומיד מנופפת לה בידה: "מלכה! בואי רגע, בבקשה".

"מלכה, זו שמחה. היא הייתה הילדה הכי חכמה בגן שלי, והיא בדיוק מחפשת עבודה שהיא תוכל להשתלב בה בשעות הבוקר. תרשמי לעצמך לבדוק לנו תקן פנוי במחלקת החינוך או במזכירות. אני אעבור אצלך מחר לסגור פרטים".

מלכה, שיודעת היטב שאין טעם להתווכח עם לילי מנחם, מהנהנת בחיוך: "אם את אומרת, לילי, אחכה לכן מחר".

אמא נפרדת משמחה: "אני לא משאירה לך ברירה, שמחה, כי העולם צריך אותך".

כששמחה באה לקחת את ילדיה המשחקים עימי, היא עדיין המומה, "אמא שלך היא משהו מיוחד".

זה משפט שאני לא מפסיקה לשמוע מיום שעמדתי על דעתי. "גם הילדים שלך מקסימים במיוחד", אני עונה לה.

"אמא, אפשר להישאר לשוק פורים הזה?" מבקש צחי, הבן הגדול של שמחה.

מבטה של שמחה מתענן לרגע, "אנחנו חייבים לחזור עכשיו הביתה. אולי בשנה הבאה נבוא", ובשקט היא אומרת לי, "אולי אחרי שגם אני אתחיל לעבוד יהיה יותר קל".

"בהצלחה!" אני אומרת לה.

"בהצלחה גם לך", שמחה רומזת על בטני הענקית ולאחר היסוס קל שואלת, "את עובדת?"

"את חושבת שאמא שלי השאירה לי ברירה?" אני קורצת ומצביעה על השלט הענק של 'אימהות עובדות', "אצלנו, זה לא רק שם – זו דרך חיים".