קורות חייה מעוררי ההשראה
של רבקה אליהו

רבקה נולדה להוריה רחל ומשה בארנקולם שבהודו בשנת תרנ"א (1891). היא הייתה האחות הבכורה משני ילדים. משה, האב של רבקה, היה איש אמיד ומכובד בקהילה. רבקה למדה בבית הספר היסודי הכללי במשך שנים ספורות. בתום יום הלימודים הגיעה רבקה, כמו כל ילדי הקהילה, ל"מולאייר", המלמד, שלימד ב "אות" את בני ובנות הקהילה את השפה העברית ואת התורה.  

בתרס"ט (1909) נישאה רבקה למנחם אליהו, בחור ממשפחה מכובדת מקהילתם. השניים קיבלו בחתונתם כתובה מצוירת ומיוחדת, שלא הייתה נפוצה אז באזור. הכתובה נתרמה למוזיאון ישראל ונמצאת בו כיום. מצבם הכלכלי של בני הזוג היה טוב. מנחם היה סוחר. הוא קנה תוצרת מחקלאים וסיפק פירות וירקות לחנויות וגם לארמון המהרג'ה המקומי. בזכות הקשר הזה נטה המהרג'ה חסד לקהילה היהודית.  

רבקה ילדה שמונה ילדים, ושניים מהם נפטרו בילדותם. את ששת הילדים הנותרים – שני בנים וארבע בנות – גידלה במסירות ובאהבה. אחד הבנים, שלום, היה נכה. ההורים הקדישו את עצמם בסבלנות רבה לטיפול בו, גם בימים שבהם הדבר היה קשה ותובעני.  

לימים, כשזקן אביה של רבקה, ירשה ממנו רבקה מחצית מרכושו. את המחצית השנייה ירש אחיה. כתוצאה מהתנהלות בלתי אחראית, אחיה איבד את כספו וירד מנכסיו. רבקה סייעה לו כלכלית, עד שהתרוששה גם היא. יום אחד נסע ונעלם. האירוע הותיר כאב בלבה של רבקה, שעד סוף ימיה הייתה בוכה על גורלו הבלתי נודע. 

אחרי ההתרוששות ובחיפוש דרך לכלכל את המשפחה עברו רבקה ומשפחתה לעיר הנמל קוצ'ין. אולם כשבנותיה של רבקה בגרו, לא הרגישה שהעיר בטוחה עבורן. מלחים רבים הסתובבו בעיר והילכו קסם על הנערות. רבקה, שהעדיפה לצמצם את הסיכוי להשפעה שלהם על בנותיה, החליטה לשוב לפיכך לארנקולם, למרות הקושי הכלכלי שמעבר כזה צפן בחובו.  

בשובם לארנקולם, פנתה רבקה לאדם שידעה כי יעזור לה, בזכות מעשי הצדקה של אביה. באזור היהודי בארנקולם פעלו חנויות מגוונות. כשרבקה הייתה צעירה ואביה עוד חי, ביקש אחד המוסלמים בעיר להקים עסק באזור היהודי. לשם כך הוא נדרש להלוואה ולאישור מבית הכנסת. בית הכנסת טרטר את האיש בהלוך ושוב, עד שמשה, אביה של רבקה, קבע כי הדבר איננו ראוי והשים עצמו כערב למוסלמי. בסופו של דבר נפתח העסק, המוסלמי הצליח והתעשר מאוד. הוא ציווה על משפחתו לסייע לבני משפחתו של משה בכל אשר יצטרכו. ואכן, לאחר שרבקה פנתה אל אותו המוסלמי בשובה לארנקולם, דאג למשפחה לדירה ולכל מחסורם. 

רבקה איבדה את בתה שרה ממחלה כשהגיעה האחרונה לגיל עשרים, אם צעירה לשלושה ילדים. בעלה האלמן של שרה עבר יחד עם ילדיו, נכדיה של רבקה, לגור לצד משפחתו בכפר סמוך לארנקולם. בחופשות הגיעו לארנקולם, ורבקה המשיכה להיות עבורם סבתא חמה ודמות משמעותית.  

בארנקולם חלה מנחם במחלת כליות קשה, שבעטייה היה זקוק לטיפול סיעודי ולא היה בידו לצאת לעבודתו. רבקה לא חפצה להיות לנטל על קופת הקהילה, והחליטה לנהל את העסק במקומו. יציאת נשים לעבוד לפרנסתן הייתה מעשה חריג באותן השנים. אף על פי כן, לקחה על עצמה רבקה את ניהול העסק של בעלה, ועשתה זאת ביד רמה – הן במשא ומתן מול החקלאים והן באספקת הסחורה ועמידה בקשר עם לקוחות רבים. הדבר עורר אהדה רבה כלפיה, מצד הלקוחות הרבים ומצד אנשי קהילתה, שהעריכו וכיבדו מאוד את יוזמתה, חריצותה והצלחתה. 

בשנת תשי"ד (1954) עלו רבים מבני הקהילה לישראל, ובהם בנותיה הנשואות, חתנה האלמן ובני משפחותיהם. בשל היותה מטופלת בבן נכה ובבעל סיעודי, הסוכנות היהודית לא אישרה את עלייתם. בנה הבכור מנחם, שנקרא על שם סבו, ולצדו אשתו וחמשת ילדיהם, נשארו עמה בהודו. רק בתשט"ז (1956), בהיות רבקה בת 65, קיבלו אישור עלייה.  

המשפחה מימנה את העלייה ארצה מכספה, בשונה מן המקובל באותם ימים ביחס לעולים מתפוצות אחרות. ראשית לקחו רכבת לבומביי, משם טיסה לקפריסין, וממנה – לישראל. הם התיישבו בשער העלייה בחיפה. בשל תלאות המסע, התדרדר מאוד מצבו של מנחם, בעלה. לאחר חודש של אשפוז בבית החולים רמב"ם הוא נפטר בבית החולים ונקבר בחיפה. כחצי שנה לאחר עלייתם הופנו בני המשפחה למגורי קבע במושב. לבקשתה של רבקה, הגיעו למושב תעוז בשפלת יהודה, שבו נמצאו כבר שתיים מבנותיה וקרובי משפחה נוספים. הם קיבלו במושב משק ובית מגורים. בגלל הנכות קיבלו "פריבילגיה מיוחדת" – שירותים בתוך הבית. 

העלייה ארצה הביאה לשינוי במרקם החיים וההתנהלות. בהודו ניהלה רבקה את הבית, את העסק ואת המשפחה בכלל, ואילו כאן בארץ היא צפתה במתרחש סביבה, החליטה לקחת כמה צעדים אחורה, והניחה לבנה ולכלתה לנהל את הבית וענייניו, כשהיא שם כדי לעזור ולסייע בכל הדרוש. בנה ואשתו עבדו שניהם כדי לפרנס, ואילו היא שהתה בבית, אמונה על תפעולו השוטף: הבישול היום־יומי, הכביסה, הטיפול בילדים. רבקה נותרה דמות מרכזית במשפחה ובקהילה – היא דאגה לשלום בין בני המשפחה, ורבים ביקשו לשמוע את דעתה ולהיות בחברתה. היא נהגה לסייע במושב בהתארגנויות ובבישול המאכלים המסורתיים לשמחות ולאזכרות. לא פעם נתנה מכספי קצבת הביטוח הלאומי שלה כמתן בסתר למשפחות נזקקות ולאלמנות. היא נהגה לתפור לבני המשפחה "טופִֹּי", כיפות קוצ'יניות, לפי צבעי החג, כנהוג. בשבתות, משעות הצהריים ועד למוצאי שבת, היו מגיעות קרובות וחברות אליה, ויחד העלו זיכרונות מהימים בהודו. כך העבירו מסורות וגעגועים לדורות הצעירים שלא הכירו את החיים בקוצ'ין. הכינוי "קוצ'יצ'י" ("אחות קטנה" בשפת הקוצ'ינים, מליאלם), שהיה לכינויה בפי כול, שיקף את האהבה שרחשו לה במקום. 

רבקה הקפידה לפקוד את בית הכנסת בכל שבת. בביתה אמרה פרקי תהלים בכל רגע פנוי. ביום כיפור נהגה, כמו כל מבוגרי הקהילה, לעמוד לאורך כל תפילות היום, חרף הצום המכביד, גם בגיל מופלג. 

חתנה האלמן כבר עלה ארצה והתגורר במושב שחר. בכל אירוע, חג ושמחה משפחתית היו מגיעים הילדים (גם כבוגרים) לשהות שבוע בתעוז, לעזור בהכנות ולהשתתף בחגיגות המשפחתיות. 

רבקה הייתה מסודרת ויסודית מאוד בכל עשייתה ופועלה. היא שאפה שלא ליפול למעמסה על משפחתה. בימיה האחרונים חלתה, ונכדיה שהו לצדה. שבועיים לפני פטירתה, בשל בעיות בנשימה, אושפזה בבית החולים הדסה עין כרם. היא לא הושארה לבד ולו לרגע אחד. כך נפטרה, מוקפת במשפחתה. היא זכתה לראות חימש – דור חמישי – בן לנינתה. 

רבקה נפטרה בתעוז בכ"ח כסלו תשמ"ט (7 בדצמבר 1988).