קורות חייה מעוררי ההשראה
של רג'ינה מימון

רג'ינה מימון נולדה בשנת 1900 בטריפולי שבלוב לזולה ור' כלפו ברדה כבת האמצעית משלושה ילדים. משפחתה המבוססת התגוררה ברובע האיטלקי של טריפולי. למשפחתה דבק הכינוי "ברדה דיינא", כינוי ששיקף את היותם של בני המשפחה דמויות שניתן להיוועץ עמן בעניינים שונים. 

כשבגרה נישאה רג'ינה לכמוס מימון, שהיה בעת נישואיהם אלמן ואב ילדים גדולים משלו. נישואיהם ארכו קרוב לעשרים שנים, עד לפטירתו של כמוס. רג'ינה לא זכתה לילדים משלה.  

בשנת תש"א (1941) הצטרפה רג'ינה ל"חברת הנשים של טריפולי", שנוסדה בידי רחל נעים רבה, ארגון חסד שאסף תרומות לנזקקים וסייע בשילוב ילדים ממשפחות עניות במוסדות חינוך בעיר. הצטרפותה של רג'ינה לחברת הנשים כדמות מרכזית בה הייתה מעט לאחר ייסוד האגודה. לאחר עלייתה של רחל רבה לישראל בשנת תש"ט (1949) התמנתה רג'ינה להיות יושבת ראש החברה בטריפולי. 

לצד הדאגה לרווחתם החומרית של ילדי הקהילה ולשילובם במוסדות, עזרו הנשים בחברה ליולדות עניות, לנערי בר מצווה שנזקקו לטלית ותפילין, להכנסת כלות לחופתן ועוד, לגיוס תרומות לקרן הקיימת לישראל בקופות הייעודיות, כל זאת תוך ליווי ותמיכה כלכלית ונפשית לזקוקים לכך. בתחילת דרכה של "חברת הנשים" החליטו הנשים שהתקציב לפעילויות החסד ייאסף ממס חודשי שיתרמו הנשים החברות. עם הזמן התרחבה פעילותן, ובמקביל גבר גם ההד של עשייתן בקהילה. לחברה הגיעו תרומות של תכשיטים וכלים מכסף, זהב ונחושת מנשים רבות בקהילה. מתוקף תפקידה של רג'ינה פנו אליה רבני הקהילה בבקשה לפקח על ניקיון המקוואות בטריפולי ולוודא את כשרותם, ולפקח על כשרות המאכלים המוגשים לחולים יהודים המאושפזים בבתי החולים בעיר. 

בעקבות מלחמת השחרור החלה תקופה של פרעות ביהודי לוב. בעיצומם של ימים אלו ארגנה רג'ינה אזכרה רשמית לחללי המלחמה בבית העלמין היהודי בטריפולי. אל האזכרה, שארגנו הנשים, הגיעו ראשי הקהילה, רבניה ורבים מאנשי הקהילה.  

רבים מאוד מבני יהדות לוב עלו באותה התקופה, מתוך תשוקה גדולה לחיות בארץ הקודש. בשנת תש"ט (1949), אחרי שהתאלמנה מכמוס, החליטה רג'ינה לעלות גם היא ארצה. על מנת שלא תיסע בגפה, התלוו אליה בנו של בעלה המנוח ומשפחתו. הם הפליגו באונייה האיטלקית "קזרטה" (Caserta) בהפלגה קשה ומלאת טלטלות. מטבח האונייה לא היה כשר, והאילוץ לוותר על ארוחה חמה במשך המסע כולו העלה חשש משמעותי לבריאות הנוסעים. רג'ינה שכנעה את קצין האונייה שיאפשר לה להכשיר את המטבח. משהצליחה בכך, גייסה נשים נוספות וכולן יחד ביצעו את המשימה.  

האונייה הייתה במקורה אוניית משא לבהמות והכילה שלושה תאים בלבד. אחד מהם שימש את רג'ינה ואת המלווים אותה. הים סער מאוד במהלך ההפלגה, הספינה היטלטלה בין הגלים, ונוסעיה התגלגלו בתוכה, חלו והקיאו. במהלך ההפלגה נפטר ר' כמוס בראנץ, אחד העולים מן הקהילה. רג'ינה שכנעה את רב החובל להביא את הגופה לקבורה בארץ בקבר ישראל ולא להטיל אותה לים. היא לא סרה ממשמרתה על הגופה לאורך המסע, קיררה אותה בקרח על מנת לשמר אותה ודאגה כי הרב אכן יגיע לקבורתו בכבוד בארץ ישראל. 

לאחר עלייתה התגוררה רג'ינה תחילה בירושלים, ואחר כך עברה לבת ים. בארץ המשיכה בפעילותה הציבורית עבור הקהילה. רג'ינה הפכה להיות דמות פעילה ב"חברת הנשים", ששמה שוּנָה בארץ ל"חברת נשים יוצאות לוב", היא הרבתה להגיע לחיפה ולהתייעץ עם רחל רבה, שהתגוררה בחיפה ומיעטה לצאת מביתה, על הובלת הארגון. בני הקהילה שעלו לארץ התיישבו במושבים ובערים שונים ומרוחקים אלו מאלו. רג'ינה המשיכה לאסוף תרומות גם בארץ ויצאה לנסיעות ארוכות בין היישובים השונים שבהם גרו עולי לוב. היא הייתה מגיעה לביקורי התרמה בבתי העולים האמידים מהקהילה. שמע פעולותיה הגיע למרחוק, ובכמה שווקים בארץ, בנתניה ובמקומות נוספים, עמדה "קופסת צדקה של רג'ינה מימון". באי השוק וסוחריו אספו לתוכה כספים, ביודעם כי תחת חסותה של רג'ינה, הללו ישמשו עבור מעשי חסד ראויים. כמה פעמים בשנה הייתה מגיעה רג'ינה ואוספת את הקופסאות. בנוסף לעזרה למעוטי יכולת, תרמה "חברת הנשים" לבתי כנסת וישיבות. חלוקת הכספים לנזקקים עצמה נעשתה באופן מסודר, מאורגן ודיסקרטי, אולם עצם מעורבותו של הארגון במעשי חסד וצדקה הייתה ידועה לכול.  

העלייה של בני הקהילה לארץ ופיזורם הגאוגרפי יצרו תחושת ריחוק. כדי לתת מענה לקשיים במציאות חדשה זו, יזמה רג'ינה בראשית שנות החמישים מפעל חדש – מפגש מאחד לבני הקהילה. "חברת הנשים" בניהולה של רג'ינה הפיקה אירוע שנתי למפגש של בני הקהילה. הנשים פרסמו את אותה "עלייה לרגל", שנערכה בהר ציון ביום השלישי שלאחר חג השבועות. היה זה מפגש המוני של תפילה ושמחה. גולת הכותרת של המפגש בהר הייתה טקס חגיגת בר מצווה לנערים שיד משפחותיהם לא הייתה משגת. "חברת הנשים" ארגנה להם אירוע כניסה בעול מצוות, שהתקיים ברוב העם בסמוך לקבר דוד (בימים שלפני שחרור הכותל). רג'ינה היא זו שדאגה לבגדים חדשים, נעליים, טליתות ותפילין, כיבוד ותזמורת לחגיגה סביב העלייה לתורה. חתני בר המצווה קיבלו ממנה ספר תפילה כרוך בכריכת כסף. רג'ינה, שהייתה חשוכת ילדים, נהגה לומר על בני המצווה כי אלו הם ילדיה. 

לבקשתה של רג'ינה הוקצה לעדה חדר מיוחד על הר ציון, שבו רוכזו תשמישי קדושה עתיקים מלוב וגם נערכו התכנסויות העדה בזמן העלייה לרגל.  

על פעילותה הענפה הוענק לרג'ינה התואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח (1967) ביום י"א בחשון (יום פטירת רחל אמנו). כמו כן, הוענק לה אות "יקיר העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".  

בשנת תש"ם (1980) נערך טקס עולמי לאסירי ציון. רג'ינה העניקה את התעודה ליהודי לוב שנכלאו ועונו בשל פעילות ציונית, ואשר היא עצמה סייעה לקידום ההכרה בהם מטעם המדינה. 

רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ב באב בשנת התשמ"ג (1983) ונקברה בבית הקברות סנהדריה בירושלים.  

בכמה בתי כנסת של יוצאי לוב בישראל נערכת לה אזכרה מדי שנה במועד פטירתה. על שמה נקרא גן ציבורי בבת ים, סמוך לבית הכנסת "בית ישראל", אחד מבתי הכנסת שבו נערכת אזכרתה. לזכרה ולשימור פועלה, לצד פועלן של נשים נוספות בקהילה, מוקדש ביתן האישה והאם העברייה במוזיאון מורשת לוב באור יהודה.