קורות חייה מעוררי ההשראה
של שלה סמרה

רשל (רחל) סמרה, או בכינויה "שלה", נולדה בביירות להוריה נאזירה ומנחם כהן בי"ג תמוז תרצ"ג (7.7.1933). היא הייתה בתם החמישית מתוך תשעה. המשפחה התפרנסה בדוחק – אביה היה שרברב ואמה עקרת בית. למרות הדוחק הכלכלי, ההורים התעקשו כי ילדיהם יפקדו את בית הספר. הבית היה מושרש באמונה וחסד. בכל יום הביאו הילדים מנת אוכל נוספת לבית הספר, על מנת להעניק למי שאין לו. 

בהיותה בת 14 החלה שלה ללמד שיעורים פרטיים כדי לעזור בפרנסת הבית. בהמשך למדה בסמינר למורות בביירות. בשנת תש"י (1950), כשהייתה שלה בת 17, הניחו מחבלים מארגון הטרור של ג'ורג' חבש מטען חבלה בבית הספר אליאנס, והמקום התפוצץ. בפיגוע נהרגו המנהלת מאדאם פנסו ואב הבית. לאחר שסיימה את הסמינר, בסביבות גיל 20, החלה ללמד בכיתת הגן של אליאנס, שבה למדו ילדים בגיל 4–5. 

באותן השנים הכירה את ויקטור חיים סמרה, בן למשפחה אמידה מדמשק, שהגיע לביירות במסגרת נסיעת עסקים והיה יתום מאמו. חבר משותף הכיר ביניהם, ובמשך 6 השנים הבאות היו בקשר. אך בשל התנגדותו של אביו של ויקטור לנישואי בנו עם בת למשפחה פשוטה לא יכלו להינשא. האב אף איים לנשל את בנו מהירושה ומהעסק אם יינשא לשלה. בתגובה לכך התנגד גם מנחם, אביה של שלה, לנישואי בתו עם ויקטור. בהיעדר מוצא אחר נסעו בני הזוג לפאריז בשנת תשי"ז (1957) והתחתנו שם בנוכחות רב ושני עדים. עם חזרתם ללבנון כבעל ואישה החליטה משפחתו של ויקטור לנתק עמו את הקשר, ואילו משפחתה של שלה קיבלה את הנישואים. 

הזוג הצעיר חי בביירות. ויקטור עסק בייצוא ושלה בהוראה. בבית שררו יחסי כבוד ואהבה. שלה הביאה למשפחתם הצעירה את החום והאהבה שעליהם גדלה בבית הוריה. ערכים אלו ליוו אותם לאורך שנים רבות, והיו יסוד הבית. לזוג נולדו בת ושני בנים. עם לידתו של הבן הראשון חידש אביו של ויקטור את הקשר עם בנו, הגיע לביתו וביקש שהנכד יישא את שמו וכי הוא יהיה הסנדק בברית. כעבור עשר שנים נולד בן נוסף. שלה וויקטור השקיעו ממרצם ומזמנם בחינוך ובהשכלת הילדים גם מעבר לשעות בית הספר – שלה לימדה אותם עברית וצרפתית, וויקטור – ערבית וחשבון.  

מאדאם שלה, אהבה מאוד את עבודתה והייתה מסורה לכיתת הגן באליאנס: כל ישראל חברים. בית הספר היה עבורה מוקד מרכזי לשייכות ולא רק מקום עבודה. היא חינכה את הילדים לאהבת חברים וערבות הדדית. כמו שראתה בבית הוריה, נתנה מארוחתה לילדים שהגיעו לבית הספר ללא מזון, ואף רכשה מכספה צעצועים לכיתה כאשר חסרו. היא פתחה את דלתות ביתה ואירחה בקביעות את המורות ונשות הצוות על מנת לשוחח בענייני בית הספר. שלה נותרה בתפקיד זה במשך 24 שנים, וכך הפכה לדמות מוכרת ובולטת בקהילה, שרבים מבניה ובנותיה עברו תחת ידה. 

בשנת תשכ"ז (1967) עלו הוריה של שלה למדינת ישראל. באותה תקופה הסתירו היהודים את זיקתם למדינת ישראל ואת הסממנים החיצוניים של יהדותם על מנת שלא לעורר את חמתה של האוכלוסייה הערבית בלבנון. בשל עסקיו של בעלה, נותרה משפחת סמרה בביירות, כששלה המשיכה ללמד בכיתת הגן באליאנס. בשנת תשל"ה (1975), עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, המצב החריף. ברחובות ביירות נסעו טנקים ופעלו אנשי מליציות. אספקת המזון הייתה לא סדירה, ומוסדות החינוך לא פעלו בקביעות. היהודים, שנתפסו בתווך בין הנוצרים למוסלמים, סבלו לא מעט, והיו מהם מי שנרצחו ברחובות. גם בתקופה זו, כשבית הספר היה פתוח, המשיכה שלה ללמד. בתקופות שבהן היה סגור בער בה הרצון לחזור אל הילדים, אף שהייתה קרובה למועד הפרישה לפנסיה, לאחר 25 שנות עבודה, כמקובל בארגון באותם ימים.  

באותה תקופה החליטו שלה וויקטור לשלוח את שני ילדיהם הגדולים למקומות מבטחים מחוץ ללבנון. הבת הגדולה מאי נשלחה לבית אחותו של ויקטור באנגליה. בהמשך עברה לקיבוץ יבנה. הבן השני נתן נשלח לבית אחיה של שלה, שחי במקסיקו סיטי. 

שנה לאחר מכן, בתשל"ו (1976), היה ויקטור מעורב בתאונת דרכים, שבעקבותיה איים אחד מאנשי המליציות על חייו וחיי משפחתו. בשלב זה התעקשה שלה על עזיבת לבנון ויקטור סירב לעזוב אך שלה חרגה מהתנהגותה הרגילה והחליטה לעזוב עם הילדים בלעדיו, משנוכח בנחרצותה הצטרף אליהם. 

באותה שנה עלתה המשפחה ארצה דרך קפריסין, בהיעדר נתיבי תנועה ישרים בין המדינות. ויקטור תכנן לשוב ללבנון לאחר שיגיע לארץ, בשל עסקיו. הם גרו בשכונת רמת הנשיא בבת-ים, אצל הוריה של שלה. האווירה בארץ הייתה רגועה, שונה מאוד מאווירת הלוחמה האינטנסיבית בביירות וויקטור לזנוח סופית את עסקיו בלבנון, אולם היה לכך מחיר כלכלי כבד. השניים לא מצאו עבודה חלופית בארץ והגיעו למצוקה כלכלית.  

באותם הימים, בשל עניינים ביורוקרטיים שנבעו ממלחמת האזרחים, התקשתה שלה בקבלת כספי הפנסיה שלה מאליאנס: כל ישראל חברים. שלה, שהחזיקה באזרחות פרסית, פנתה למלכת פרס, פארה דיבה אשת השאה. רק בעקבות פנייתה אליה זכתה לקבל את הכספים מהארגון.  

בשל המצוקה הזמין הבן נתן את המשפחה להגר למקסיקו, שאליה הגיעו יהודים רבים יוצאי ביירות. נתן, שהיה אז בן 16, רכש עבורם כרטיסי טיסה והציע שיגיעו לביקור ויחליטו אם לעבור למקום. ויקטור התרשם מיכולתו הכלכלית של בנו ונעתר להצעה. שלה הסכימה גם היא למעבר. היא התעקשה שכל המשפחה תיסע יחד, וכך תשוב ותתאחד. ולכן גם בתם מאי, שכבר השתלבה בקיבוץ יבנה, הצטרפה אליהם.  

המשפחה הגיעה למקסיקו סיטי בשנת תשל"ז (סוף שנת 1976). עם הזמן השתחררה שלה מנוראות מלחמת האזרחים ומהחשדנות שאימצה באותן השנים בלבנון. בקהילה היהודית פגשה חברות מלבנון, ובהן גם חברות מבית הספר אליאנס בביירות. יהודים רבים מיוצאי ביירות שפגשו אותה באקראי התרגשו לראות אותה, הביעו את הוקרתם והערכתם כלפיה והעלו זיכרונות מאותם הימים בבית הספר. עם הצוות לשעבר מבית הספר הייתה נוהגת לשיר את המנון אליאנס: כל ישראל חברים במפגשיהן.  

במקסיקו סיטי פתחו ויקטור ובניו עסק חדש, ושלה ניהלה את הכספים. עם השנים התייצבה המשפחה כלכלית והייתה למשפחה פעילה ותורמת בקהילה. גם ילדיה הלכו בדרך זו, וכולם כיום פעילים ומובילי ארגונים בקהילה היהודית במקסיקו. 

שלה המשיכה לדאוג למשפחתה בשנות המגורים במקסיקו והייתה לסבתא תומכת לנכדים שנולדו באותן השנים. היא הנחילה לבני משפחתה את האמונה והחיבור למסורת שקיבלה בבית הוריה. בכל לילה לפני השינה נשאה תפילה אישית בערבית: "ה', תן לנו הגנה ואושר".  

בשנת תשס"ט (ינואר 2009) נפטר ויקטור. שלה כאבה מאוד את לכתו, אולם רוחה לא נפלה, ולאחר ימי האבל המשיכה בחייה בדרכה האופיינית, בחיוניות ובאהבת חיים. היא חיה בביתה וביתה, מאי, עברה לגור איתה. גם בגיל מבוגר המשיכה שלה לגלות סקרנות כלפי חידושים שונים, רצתה ללמוד ולהתעדכן. שלה והמשפחה שמרו על זיקה חזקה למדינת ישראל, לארץ ולבני המשפחה מחוץ למקסיקו.  

בח' אלול תשע"ז, (11.9.2017), נפטרה שלה בבית חולים מקומי, בעקבות דלקת ריאות שהסתבכה. היא קבורה בבית העלמין היהודי של מקסיקו סיטי.