שמחה נולדה בשנת תרפ"א, (1921), בעיר קזבלנקה שבמרוקו, למסעודי ולחכם יוסף בן לולו, שהיה מלמד בתלמוד תורה. הוריה חינכו את ילדיהם למצוינות, אהבת תורה ותרומה לקהילה.
משפחתה של שמחה הייתה בעלת זיקה עמוקה לציונות. אחיה עלה לבדו בנעוריו, והוריה עלו לישראל לפני הקמת המדינה.
בשנת תרצ"ז, (1936), כשהייתה כבת חמש-עשרה, התחתנה שמחה עם יצחק אלון. היא עבדה כתופרת ויצחק כסנדלר. בזכות עבודתם המאומצת ומקצועיותם, היה מצבם הכלכלי טוב. במרוקו נולדו לשמחה ויצחק שישה ילדים. את כולם שלחו לבתי-הספר של 'אליאנס' בקזבלנקה.
בשנת תשט"ו, (1955), החליטו שמחה ויצחק לעלות לישראל. בסיוע שליחי הסוכנות היהודית, הם יצאו ממרוקו בחשאי, והוריו של יצחק הצטרפו אליהם.
המשפחה הפליגה באוניית משא למרסיי שבצרפת, שם המתינה במחנה מעבר במשך חצי שנה. במחנה המעבר נאלצו לחיות בצריפי ענק צפופים, שבהם שכנו עשרות משפחות יחד, ללא פרטיות. מצב ההיגיינה הירוד וחוסר הוודאות לגבי העתיד יצרו מתח תמידי.
בהגיעם לישראל בשנת תשט"ו, (1955), ביקשה שמחה להשתקע בירושלים, בקרבת משפחתה, אך הם נשלחו למושב מחסיה. החורף היה קר. בנייתם של הבתים עדיין לא הושלמה ולא היה בהם חשמל. בני המשפחה היו מנותקים מחיי העיר הגדולה, שהורגלו בהם, ויצחק נדרש לעבוד בחקלאות, תחום שמעולם לא עסק בו. התסכול מהקשיים הפיזיים והכלכליים הביא אותו לכדי עצב עמוק. הוא היה מתעטף בטלית שעות ארוכות, מתפלל ובוכה. בתקופה זו, לקחה שמחה על עצמה את הובלת המשפחה והייתה למקור הכוח של בעלה וילדיה.
לאורך ארבע השנים שבהן חיו במושב מחסיה, נולדו לשמחה וליצחק שני ילדים נוספים. כדי לשאוב כוח ולהקל על הבדידות והקושי שבחיי המושב, נהגו לנסוע לביקורים אצל בני משפחתה של שמחה בירושלים. באחד ממפגשים אלו הכירו קרובי המשפחה לאביבה, הבת הבכורה במשפחת אלון, בחור משכונת חוואסה (לימים שכונת בן דור) שבנשר. אביבה נישאה לו ועברה לגור בנשר.
בשנת תשי"ט, (1959), החליטו שמחה ויצחק לעזוב את המושב ולעבור להתגורר ליד בתם. הם קנו בכסף שהביאו עמם ממרוקו בית ערבי גדול, אליו הצטרפו גם הוריו של יצחק.
היישוב העירוני היטיב עמם והמשפחה התערתה בקהילה. שמחה חזרה לעבוד כתופרת והתנדבה ב'חברה קדישא' ברחיצת נפטרים ובהכנתם לקבורה. בנשר נולדו שני ילדיהם האחרונים.
ביתה של שמחה היה פתוח תמיד לרווחה. כמי שהייתה בקיאה במסורות ריפוי מרוקאיות, היא סייעה באהבה לבני הקהילה, רקחה בעבורם תרופות טבעיות והכינה שמנים להקלת כאבי מפרקים. שמחה אהבה ילדים ועשתה רבות למען ילדי השכונה: לאורך השנים יזמה בביתה פעילויות חינוכיות, ניהלה קייטנות בחופשות וצהרונים בימי הלימודים, ופינקה את ילדי הגנים בספינג' טרי. היא אף שימשה כתובת לכל בנות השכונה, שהגיעו אליה כדי לנקב חורים לעגילים.
בימי רביעי, כשיצחק היה חוזר מן השוק, שלחה שמחה סלים מלאים בכל טוב לשכנות נזקקות. כשנתקלה במצבים של מחסור חמור, התגייסה לעזרה. היא ארגנה בחצר בית-הספר חתונות לזוגות שהתקשו בכך, ובישלה בעצמה את כל האוכל. בפעם אחרת אירחה ברית מילה כדי להקל על שכנתה. כל עולה חדש שהגיע לנשר זכה ממנה לסיר קוסקוס חם.
שמחה הייתה פעילה פוליטית במסגרת המפד"ל. נשות השכונה נתנו בה אמון והתייעצו איתה בנוגע להצבעתן בבחירות. כיוון שבאותם ימים כבר ידעה קרוא וכתוב, סייעה להן בהתאמת פתק ההצבעה הרצוי להן.
במהלך שנות השבעים, כשבתה הצעירה הגיעה לגיל מצוות, החליטה שמחה לקבל לביתה ילדי אומנה כדי להוסיף לפרנסת הבית. שמחה עבדה עם עובדת סוציאלית בשם רחל חנן. מתוך העבודה המשותפת, למדה רחל לסמוך על שמחה ונעזרה בה רבות. לא פעם דפקה על דלתה באמצע הלילה עם ילד שהוצא מביתו רגע לפני כן בגלל מצוקה קשה. יצחק היה שותף מלא למאמץ, הוא היה יושב עם הפעוטות ומרגיע אותם בסבלנות.
לאורך כעשרים שנה העניקו שמחה ויצחק בית חם ומחבק לארבעים ושישה ילדי אומנה בגילים שונים ומרקעים שונים. בני-הזוג המשיכו לשמש כבית אומנה עד שמלאו לשמחה שבעים ואחת שנה, והיא חיתנה את הנערה האחרונה שגרה עמהם.
מתוך הערכה גדולה, ביקשה רחל חנן להמליץ על שמחה לקבלת אות כבוד מנשיא המדינה, אך שמחה סירבה. כך היה גם כאשר פנו אליה מהעיתון 'לאישה', שרצה לראיין ולצלם אותה לכתבה על מפעל האומנה שלה. שמחה האמינה כי מעשים טובים צריכים להיעשות בשקט ובצניעות.
שמחה התאמצה מאד כדי להבטיח שילדיה יזכו להשכלה ולמקצוע. כל עשרת ילדיה גדלו להיות אנשים מצוינים בתחומם, רבים מהם בעלי תארים אקדמיים וקצינים בצה"ל. בשכונה הייתה משפחת אלון סמל להצלחה חינוכית ומופת ערכי. היא עצמה שימשה דוגמה לכך שמעולם לא מאוחר מדי מכדי ללמוד, כאשר בגיל ארבעים וחמש למדה קרוא-וכתוב בתוכנית 'תהילה'.
שמחה טיפלה בנכדיה וסייעה לילדיה ככל שיכלה. כשבתה הצעירה יהודית ילדה תינוקת שאושפזה למשך מספר חודשים, הייתה זו שמחה שפינתה חדר בביתה בעבורן וסעדה אותן יומם וליל. לאחר זמן, כשחשה כי בשלה העת שבתה תשוב לעצמאותה, היא דחפה אותה לשוב לעבוד ולקחה על עצמה את הטיפול בתינוקת.
אמונתה של שמחה הייתה חזקה ונטולת היררכיות. המוטו שלה היה פשוט: "יש אלוהים, והוא מעל הכול". היא החזיקה במפתח בית-הכנסת ודאגה לניקיונו בהתנדבות מלאה עד שמלאו לה שישים. היא הפרישה מעשר מכל מה שהיה לה, והקפידה על תענית דיבור ביום כיפור לאורך כל חייה. בעת התמודדות עם אתגר או קושי, נהגה להדליק נר ולהתפלל. נכדיה היו פונים אליה כדי שתתפלל ותדליק נר בעבורם, מתוך אמונה כי: "לסבתא יש קשר ישיר עם בורא עולם".
בגיל שבעים וחמש, (תשמ"ו, 1996), החליטה שמחה לעבור לקריית ביאליק בכדי להתקרב לבנותיה ולנכדיה. בנחישותה, ארגנה את המעבר בכוחות עצמה. רחל ושולה, אחיותיה, חיו בשכנות לה, תמכו זו בזו והמשיכו ביחד את מסורת החסד של בית אביהן.
בריאותה של שמחה נפגעה עם השנים והיא נזקקה לכיסא גלגלים, אך פעלתנותה וסקרנותה לא דעכו. היא התנסתה במחשבים ובאמנות והייתה פעילה במועדון הקשישים. היא יצרה קשרים עם אנשי השכונה, והייתה אהודה בזכות רוחה הטובה ומוכנותה לעזור בכל עת.
שמחה הייתה סבתא לנכדים רבים והייתה מעורבת בחיי כל צאצאיה. תמיד הייתה נכונה לסייע בעצה ובליווי ופינקה במאכלים טעימים. לאורך כל השנים, הייתה בעבורם דמות משמעותית ומעוררת השראה.
למרות פערי הגילים שהיו בין הילדים והנכדים, שררו בין בני המשפה קשר חם והערכה הדדית. לאחר שילדיה נישאו, החלה שמחה להזמין את ילדיה, כלותיה וחתניה לביתה לארוחות בוקר בימי שישי. ילדיה ממשיכים במסורת זו עד היום.
שנותיה האחרונות של שמחה לוו באובדן כבד. בשנת תשנ"ז, (1997), נפטר בנה יוסי בגיל ארבעים ושמונה, לאחר שנים של התמודדות עם אפילפסיה. בשנים אלו טיפלו בו הוריו באופן באינטנסיבי. יצחק נפטר ארבעה חודשים אחרי יוסי. שמחה עצמה כבר הייתה מוגבלת בתנועותיה, ונעזרה במטפלת שסייעה לבעלה לפני פטירתו. ילדיה ביקרו אותה בכל יום, ובכל שבת הגיעה אחת ממשפחות ילדיה כדי להיות איתה.
בגיל שמונים תפרה שמחה לעצמה תכריכים, ובסיום המלאכה ערכה מסיבה לאחיותיה ולבנותיה. בשנת תשע"א, (2011), כשהיא בת תשעים, ביקשה שמחה לעבור לבית-האבות הספרדי בחיפה, כדי שילדיה לא יצטרכו לטפל בה. שמחה הייתה מרוצה מחייה בבית-האבות, ומשפחתה המשיכה להיות נוכחת מאוד בחייה. לאחר מעט יותר משנתיים, אילץ אותה מצבה הבריאותי להתאשפז.
שמחה אלון נפטרה בחודש טבת תשע"ד, (2014), בגיל תשעים ושלוש, כשהיא צלולה לחלוטין. ברגעיה האחרונים היא הייתה מוקפת בצאצאיה, שקראו איתה ביחד את "שמע ישראל".
אתר זה עושה שימוש בקבצי עוגיות (Cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. המשך הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות (Cookies). למידע נוסף, ניתן לעיין במדיניות הפרטיות.
