קורות חייה מעוררי ההשראה
של שרה דיין

שרה דיין נולדה בשנת תרס"ז (1907) בחלבּ שבסוריה, להוריה רג'ינה וניסים אורפלי (עיני), כבת רביעית משישה ילדים. אביה ניסים היה סוחר בדים מכובד בעיר, שבחר להפחית את עיסוקו במסחר ולעסוק בלימוד תורה במשך חצי יום. שרה למדה בבית הספר "אליאנס: כל ישראל חברים" בחלבּ. גם לאחר נישואי אחיה הגדולים, המשיכו כולם לגור יחד בבית רחב הידיים. 

בשנות העשרים המוקדמות לחייה נישאה שרה. זמן קצר לאחר החתונה התגלה שבעלה הטרי חולה בשחפת, ולכן חזרה שרה לבית הוריה וקיבלה גט. הגירושין היו חוויה קשה מאוד עבורה, וכדי שתתאושש שלחו אותה הוריה לטיול בארץ ישראל עם חברותיה. בארץ התגוררה בבית אחיה משה, שעלה קודם לארץ והשתתפה בשמחת הברית של בנו הטרי ניסים. שרה נהנתה מאוד מהטיול בארץ ונשארה בה לתקופה ארוכה.  

בתקופת שהותה של שרה בארץ פרצו מאורעות תרפ"ט, שבהן נרצחו יהודים רבים. הוריה והורי חברותיה דרשו מהן לשוב לחלבּ במהירות, אולם שרה החליטה להישאר בארץ. היא נרתמה לסייע לטפל בילדים שהתייתמו בטבח בחברון, אשר שוכנו בבית יתומים בשכונת הבוכרים בירושלים. כשגָבַר הלחץ מצד הוריה שבה לסוריה, אולם הבטיחה לעצמה שלאחר נישואיה תחזור לארץ ישראל. 

בשנת תרצ"ג (1933) נישאה שרה ליצחק בן דיין, בן למשפחה חלבּית. כבר בתוך שבעת ימי המשתה עלו בני הזוג לארץ בדרך קשה ומסוכנת. הם נאלצו לשלם שוחד לחיילים ושוטרים לאורך הדרך על מנת שיצלחו את כולה. בסופו של המסע הגיעו השניים לגור בירושלים. בשל קשיי הפרנסה החליטו לעבור לגור בתל אביב. לאחר כמה מעברי דירות בעיר, התמקמו בסופו של דבר בצריף ברחוב דניאל, על גבול יפו, שבו חיו יחד עם משפחות נוספות סביב חצר אחת. בחצר זו חשו שרה ומשפחתה כבני משפחה ממש.  

יצחק מכר סדקית בדוכן קבוע בשוק בצלאל. הוא הקדיש זמן גם ללמד תורה לילדים קטנים בבית הכנסת. בימים בהם לא הצליח יצחק למכור את סחורתו בשוק, ארזה את הסחורה במזוודה ויצאה למכור אותה ביפו מדלת לדלת. שרה לקחה מורה פרטי, למדה קרוא וכתוב כדי לשפר את ידיעותיה בעברית. היא לימדה את בנותיה גם משיריו של חיים נחמן ביאליק והפכה את העברית לשפה המדוברת בבית.  

לזוג נולדו בן  שנפטר בחיקה של שרה בהיותו בן שנתיים כתוצאה מדלקת ריאות. כעבור שנתיים ילדה שוב שרה בת , ראשונה מבין שלוש בנותיה פרידה, יעל ורג'ין. 

ושלוש בנות, פרידה, רז'ין ויעל.  

בשנת תש"ד (1944) נפטר בעלה יצחק, ושרה נותרה לבדה לגדל שלוש בנות קטנות ללא כל תמיכה משפחתית. כשהגיעה הבשורה למשפחתה של שרה בסוריה, חטפה אמה של שרה שבץ ונפטרה תוך כמה שבועות. 

שרה נמנעה מלבקש סיוע מבני משפחתה בחלבּ או בארץ. היא החליטה ללמוד תפירה על מנת שתוכל לפרנס את משפחתה בכוחות עצמה. בהתחלה תפרה רק לבנותיה, וכשאיכות שמלותיה ויופיין נודעו מפה לאוזן החלו להגיע אליה הזמנות פרטיות. בהמשך הפכה לספקית קבועה של חנות בגדים בעיר תל אביב. החנות העבירה אליה בדים, והבגדים שתפרה מהם נמכרו באותה החנות. בנותיה סייעו לה בקביעות במלאכת התפירה ושינוע הבגדים. שרה עבדה בחריצות רבה ומסביב לשעון מתוך דאגה למשפחתה.  

שרה הקדישה תשומת לב רבה לבנותיה. היא הקפידה לשהות תמיד לצדן וויתרה על הנאות על מנת שתוכל לגדלן. בדרך חינוכה נתנה מקום לאישיות השונה של כל אחת מהן. בילדותן, בזמני מנוחה משותפת בשבתות לימדה את בנותיה שירים בצרפתית שלמדה בבית הספר בחלבּ ודקלומים בערבית שזכרה מילדותה.  

מיד לאחר ההחלטה על תכנית החלוקה בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) החלו ערביי יפו לפגוע ביהודים. שרה ובנותיה נאלצו, יחד עם כל בני השכונה, להימלט מהבית בפתאומיות. הן ברחו ברגל אל תוך תל אביב ושוכנו במועדון ילדים ברחוב מזא"ה. בשל היותה אלמנה נאלצו שרה ובנותיה להישאר זמן רב במועדון ולא לשוב ליפו, גם לאחר שמשפחות אחרות, שהיה בידן להסתדר באופן עצמאי, כבר פונו ממנו. מאחר שנזקקו לציוד, חזרה שרה אל הצריף בגפה, על מנת להצטייד בכלי מיטה ובבגדים, תוך לקיחת סיכון עצמי רב להיפגע מאש הפורעים. 

בתקופת פליטוּת זו עבדה שרה בבישול ארוחת הצהריים עבור ילדי המועדון ודאגה לניקיון ולסדר. בערבים, אחרי שהילדים הלכו לישון, אִפשרה לחברי מחתרות האצ"ל והלח"י להיפגש במקום, חרף התנגדותה של מנהלת המועדון, שהייתה חברת "ההגנה". לאחר הקמת המדינה, מעל חצי שנה מאז הפינוי, שבו לביתן. כל רכושן המועט נבזז. 

שתי בנותיה הגדולות של שרה למדו בכפר הנוער עיינות ובמשק פועלות, בתי ספר חקלאיים, ולקראת שלהי לימודיהן עזבו את מוסדות הלימוד על מנת לסייע לשרה בפרנסת המשפחה. רג'ין למדה בבית ספר ערב ועבדה כפקידה במהלך היום. את הכסף שהרוויחו נתנו הבנות לשרה וממנו חסכו חודש בחדשו על מנת לרכוש דירה במסגרת "שיכון עממי". 

ביתה של שרה היה פתוח לרווחה לקרובי משפחה שעלו לארץ, שחיפשו מקום לשהות בו עד להתאקלמותם. באותן השנים עלו אֶחיו של יצחק בעלה, ומצאו אצלה בית חם ודמות אם במקום הוריהם שנותרו בסוריה. גם אנשי השכונה ידעו כי ביתה של שרה הוא מקום "מקלט" לכל בעיה. 

בשנת תשי"ט (1959) הצליחו שרה ובנותיה להגיע ליעדן ולרכוש דירה בשיכון עממי ברמת אביב. באותה שנה יעל, בתה הצעירה, נישאה לניסים בן דודה, אותו התינוק ששרה השתתפה בבריתו בביקורה הראשון בישראל. הבת הבכורה פרידה יצאה עם גבר, שהתגלה כחולה שחפת. שרה, שחששה מכך בשל ההתנסות מנישואיה הראשונים, דאגה להפריד ביניהם, בלב כואב ומתוך דאגה עמוקה לבתה. פרידה נישאה לבסוף לאדם שהתגלה כהלום קרב. יום אחד הוא נעלם מחייה והותיר אותה עגונה. פרידה שבה להתגורר עם אמה. שרה דאגה לה במשך שנים, הלכה אתה לקברי צדיקים, התפללה רבות וסייעה לה לפנות לרבנים על מנת שתקבל את גטה. בתה רז'ין ירדה מהארץ לשווייץ, למגינת לבה של שרה.  

בשנת תש"ל (1970) עברה שרה, שחיה אז בגפה, לשכונת בית וגן בירושלים, סמוך לבתה יעל. ביתה החדש היה מוקד מרכזי עבור נשות השכונה, והן הגיעו אליו לבקר, לשתף בשמחות ובאתגרים ולקבל עצות, נחמה וברכה. כינויה בשכונה היה "דודה שרה". בימיה בשכונה הרבתה כדרכה במעשי צדקה וחסד. היא הייתה אחראית על פתיחת בית הכנסת השכונתי, ובכל בוקר הגיעה לתפילת ותיקין. בכל יום הקפידה לקרוא את כל ספר תהלים. בכל שבת הגיעו לביתה בני המשפחה המורחבת לקידוש לאחר התפילה, שאותו אירחה במאור פנים. מנהג זה המשיך גם בזקנתה.  

בשנותיה האחרונות איבדה שרה את כושר ההליכה, עד שנאלצה להשתמש בכיסא גלגלים. היא המשיכה לארח ולעודד את כל מכריה גם בתקופה זו.  

בכ"ב בטבת התשנ"ח, כשהגיעה שרה לגיל 90 חגגה לה המשפחה בהכניסה לבית הכנסת בשכונה ספר תורה שנכתב לכבודה. 

שרה נפטרה בט"ו באלול התשס"ה (2005). ביום הלוויה שלה, לאחר שהמשפחה עזבה לבית העלמין, התאספו ליד ביתה נשים ואנשים רבים מהשכונה, ובמשך זמן רב העלו זיכרונות ממנה ושיבחו את דמותה.