קורות חייה מעוררי ההשראה
של ד"ר רגינה דנון

ד"ר רגינה דנון נולדה לאמה ולאביה דוד בסן בו' סיוון, חג השבועות בשנת תרנ"ב (1 ביוני 1892) בעיר ימבול שבבולגריה. היא השלישית מתוך שישה ילדים. 

היא גדלה בחווה חקלאית עצומה של משפחתה, שהשתרעה על 1,000 דונם. היה נדיר יחסית באותם השנים שיהודים יעסקו בחקלאות ויחזיקו חווה. בילדותה הייתה מוקפת רגינה בטבע ובחקלאות ועסקה רבות בטיפול בבעלי חיים וברכיבה על סוסים. היא למדה בבתי ספר בולגריים כלליים (לא יהודיים) מילדותה עד לסיום הגימנסיה.  

בעשור הראשון של המאה ה‏־20 החלו להגיע קבוצות של פעילים ציוניים־סוציאליסטיים לחווה המשפחתית. התכנית הייתה שהפעילים יכשירו נוער לעבודה חקלאית לקראת עלייה והתיישבות עובדת בארץ ישראל. דוד, אביה של רגינה, אהד את העלייה לארץ – אך החליט לסיים את שיתוף הפעולה בשל התרשמותו כי הפעילים עוסקים בעיקר באידאולוגיות, יוצאים לסמינרים ולקונגרסים, ולעומת זאת אינם די מסורים לעבודה בחווה. 

למרות הרקע החקלאי שלה וחוויות ילדותה, גמרה רגינה אומר ללמוד רפואה. הוריה הסכימו שתיסע לבדה לשוויץ ללימודים. ואכן, רגינה סיימה בהצלחה את הסמכתה כרופאה באוניברסיטת ז'נבה בשוויץ בשנת 1916, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. לאחר לימודיה חזרה לבולגריה וטיפלה שם כרופאה בפצועי המלחמה. 

בשלהי העשור, בשנות העשרים המאוחרות של חייה, נישאה רגינה לד"ר משה דנון, רופא בוגר אוניברסיטת ז'נבה שהכירה בתקופת הלימודים. משה בעלה היה צעיר ממנה מעט. לזוג נולדו שלושה ילדים: נורה, דוד ואידה. מקור שמה של נורה היה מקורי – היא נקראה על שם הדמות נורה מהמחזה "בית הבובות", שבו נורה הופכת מדמות מסורתית וצייתנית לאישה פעילה ודומיננטית. ב־1924, כשנה לאחר לידתה של אידה, עלתו רגינה ומשפחתה לארץ מטעמים ציוניים. המשפחה בחרה את מקום מושבה ביפו.  

הזוג דנון היו הרופאים הראשונים ביפו. ד"ר דנון התמחתה בגניקולוגיה, ובמיוחד בפתרונות לבעיות פוריות. היא טיפלה באוכלוסייה רחבה של יהודים, ערבים וארמנים מארץ ישראל ומשכנותיה, שהגיעו אליה לקליניקה בסמוך לכיכר השעון ביפו, ובהמשך – ל"חדר הריפוי" בבית המשפחה ברחוב מזרחי ביפו, חדר קבלה שחלקה יחד עם בעלה הרופא. היא הצליחה לסייע לנשים רבות להביא ילדים לעולם. 

שפת הלדינו, שבה דיברה מילדות, הקלה על עבודתה בארץ ישראל של אותם ימים. כמו כן שלטה בבולגרית, עברית, צרפתית, ערבית וארמנית. 

כל סביבותיה – מטופלים, שכנים ומכרים – העריכו ואהבו אותה בזכות הישירות והגישה העניינית, שלא היה בה שמץ של התנשאות או חמדנות. בני הזוג העניקו טיפול רפואי מסור לכל אדם, מבלי לקבוע תעריף או לדרוש תשלום. מי שיכול היה לשלם – שילם ככל שידו השיגה, ומי שלא – לא.  

ביתם ברחוב מזרחי ביפו היה מחולק: חלק אחד למגוריהם, חלק אחד למרפאתם המשותפת, וחלק נוסף שבו התגוררו בִתם הבכורה, בעלה וילדיהם בעשור הראשון לנישואיהם (1950-1940). לאחר מכן שימש ללינה אורחים. 

יחסיה עם המטופלות הערביות ועם שכנותיה לעיר היו של אמון כבוד הדדי והערכה. הן ידעו כי ניתן לסמוך על יושרתה, הגינותה ומקצועיותה והרעיפו עליה אהבה. כשהיו תקריות ירי ביפו, והיה חשש כי יפו תיכבש בידי הליגיון הערבי בזמן מלחמת השחרור, הציעו המטופלות הערביות לה ולמשפחתה להסתתר בביתן. רגינה ומשה, שלא ידעו פחד, סירבו ונותרו בביתם ובעשייתם. 

ד"ר דנון הייתה מעורבת מאוד בענייני הפוליטיקה הארץ־ישראלית. טרם הקמת המדינה היו בעלה ובנה פעילים באצ"ל. בעלה ד"ר משה העביר הודעות ומסרים בין חברי המחתרת במסווה ביקורי בית רפואיים. שני בני הזוג טיפלו בביתם בפצועי המחתרת. באחד הימים נעצר בנה דוד איש האצ"ל בידי הבריטים ונכלא בלטרון. רגינה נסעה לבקרו וחילקה לכל אסירי המחתרת בורקיטס (מאפה גבינות ספרדי) מאפה ידיה. משה בעלה שכנע את הבריטים כי הם שולחים את בנם ללמוד רפואה בז'נבה, והם נאותו לשחררו. דוד אכן נסע יחד עם אחותו ללמוד רפואה, כמו הוריו לפניו, וגם שם המשיך בפעילותו המחתרתית ופעל לגיוס נשק למחתרת. לאחר הקמת המדינה הייתה אמורה ספינת האלטלנה להגיע לארץ. דוד היה אמור להיות עליה, ואמו ציפתה לו בנמל. לפי עדותה עמדה סמוך לדוד בן גוריון ואנשיו בשעה שהורה לפתוח באש על הספינה. היא חיפשה את בנה בכל בתי החולים, אך לשווא. בדיעבד גילתה לרווחתה שדוד נקרא למשימה אחרת, ולכן מראש לא עלה על הספינה המוטבעת. 

סלידתה של רגינה ממפא"י ומהנהגתה התעצמה בעקבות אירוע זה. עוד מתקופת הסזון לפני קום המדינה חשה התנגדות זו. היא ראתה בשדרת ההנהגה ערכים פסולים, חוסר נאמנות, קור וניכור מבני העם, שלא היו מקובלים עליה כלל ועיקר. לסלידה תרמה גם התחושה המתנשאת והמנוכרת שחוותה המשפחה בעלייתם ארצה ממוסדות מפא"י. מאוחר יותר נוכחו לגלות כי פנקס אדום נדרש לשם נגישות למשאבים, למשרות ולתפקידים – הפרוטקציוניזם הידוע. אפליית מעמדות וציבורים שלמים הכעיסה אותה מאוד. הצניעות, הענווה, היושרה, הנאמנות וכבוד האדם היו ערכים שעליהם לא הייתה מוכנה להתפשר, עוד מצעירותה – והיא חשה כי ההוויה ה"בן גוריונית" מייצגת ומיישמת את ההפך הגמור. 

לאחר קום המדינה הייתה מעורבת בתנועת חֵרות, גח"ל. היא הייתה חברה ופעילה בארגון "ברית נשים חרות", שבמסגרתו אספה בגדים וצעצועים למושבי התנועה שנזקקו לתרומות. הארגון סיפק לה גם חברות רבות.  

משפחתה של רגינה הייתה מרכז חייה. לצד עיסוקיה הרבים כרופאה וכאזרחית מעורבת היא גידלה את שלושת ילדיה, ואף עסקה ברקמה, תפירה וסריגה ופיתחה תחביבים כמו מקרמה. תוצריהם של עיסוקים אלו שמורים בבית המשפחה עד היום. היא קיימה קשרים קרובים עם שתי אחיותיה (מלוד ונתניה), עם גיסותיה ועם רבים מבני משפחתה, חרף מחלוקות אידיאולוגיות והבדלים. כשהגיעו הנכדים, הקדישה להם זמן רב. 

בעלה, ד"ר משה דנון, חלה לקראת שנת 1960. לאורך השנים הבאות הידרדר מצבו באופן הדרגתו, ורגינה טיפה בו במסירות. בשנת 1963 נפטר. הפרידה מבעלה, האיש שחי לצדה שנים רבות כל כך, שותפה לחיים, לבית ולמקצוע, הייתה קשה מאוד עבורה. 

בסמוך לגיל 70 נפלה רגינה ושברה את מפרק הירך. אחד מאחייניה, רופא נוסף, ניתח אותה, אולם החלמתה הייתה חלקית והיא נזקקה להשגחה. עובדה זו, בשילוב עם הידלדלות חבריה ומכריה בשכונת מגוריה ביפו, הביאו אותה למסקנה כי חרף אהבתה וזיקתה למקום, הגיעה העת לעבור דירה. היא עברה לתל־אביב, בסמיכות לילדיה ונכדיה. משפחתה סייעה לה רבות בשיקום.  

למרות הפציעה והקושי הוסיפה להיות עסוקה בשגרת חייה – נסיעות לשוק לוינסקי, בישול לנכדיה, איסוף תרומות לנזקקים, טיפוח עציצים בדירתה, במקום בגינתה ביפו. כשהייתה בת 72 ביקשה מאחד מנכדיה שילמד אותה נגינה על גיטרה. היא אכן התמידה באימונים ונהנתה לנגן ולשיר. בלילות נהגה ללכת לישון אצל בִתה אידה. 

רגינה נפטרה בגיל 78, בח' באדר א תש"ל (14 בפברואר 1970). נקברה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.